איגרת אישית ל"קודקודים" ב"עבודה" וב"קדימה" ולכל המתמודדים ב"ביבר" הפוליטי ב"עבודה": "גנרל חברתי" ב"עור של דוב"
"גנרל חברתי"   ב"עור של דוב"

02.10.2006

 

 

איגרת אישית ל"קודקודים"  ב"עבודה" וב"קדימה" ולכל המתמודדים ב"ביבר" הפוליטי ב"עבודה"

 

בראיון עם סגן הרמטכ"ל קפלינסקי שפורסם בעיתונות לפני כשבועיים, סופר שבצד מערכת היחסים החמימה שהתפתחה ביניהם בהמשך, כי כאשר זומן לראשונה להיכנס אל חדרו של אריאל שרון, לאחר שמונה בדרגת אלוף לתפקיד מזכירו הצבאי, חש ברעדה קלה ברגליו. כאשר נכנס אליו חבוש בגאווה בכובע גולני, הסתכל שרון על כובעו ואמר לו: "... את הכובע צריך לסדר קצת אחרת". ייתכן אפילו שניגש להראות לו כיצד מעצבים נכונה. האירוע, אירוע סימבולי מעין כמוהו, מתאר כמעט ללא מילים, את מערכת היחסים אשר שררה בין קציני המטה הכללי לבין ראש-הממשלה. המטפורה ברורה - הייתה הדרת כבוד גדולה בין בעלי הדרגות לבין הדרג האזרחי הבכיר, והייתה הכרה ברורה בבכירות של בעל התפקיד האזרחי כלפי הדרג הצבאי. הייתה תחושה שהקודקוד יכול לשאול שאלות, גם קשות ונוקבות, אבל תמיד יהיה צורך לבוא עם התשובות המתאימות, בלי "חפיפניקיות". ניתן להניח, כמעט בוודאות גבוהה, כי גם כלפי יצחק רבין הייתה לקציני המטכ"ל הרגשה דומה.

 

במדינת ישראל שבה מתקבלות יום יום הרבה ההחלטות ברמה הקיומית, ישנה חשיבות גדולה לכך, שהאנשים העומדים בראש הפירמידה השלטונית האזרחית, יהיו מנהיגים בעלי שאר רוח, שיכולים בעצם אישיותם, לשקול ולתרום תרומה עודפת להצעות המועלות בפניהם לקראת קבלת ההחלטות. ברור ומובן מאליו, כי בצד יכולת קבלת הכרעות והחלטות קשות, מצופה מהם, גם להיות בעלי ידע ובקיאות רבה, בצד ניסיון מוכח בתחומים עליהם הנם מופקדים. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בנושאי ביטחון קרדינליים הנוגעים לאשיות הקיום של המדינה.

 

והנה הפלא ופלא, לא רק שהמציאות הפוליטית הנוכחית טופחת לנו על פנינו. לא רק הולך ומסתבר כי קיים כאן כשל קולוסאלי במינויו של עמיר פרץ לתפקיד שר- הביטחון, בראש וראשונה של ראש הממשלה אולמרט שהציע את התפקיד לעמיר, אבל לא פחות מכך של עמיר עצמו, אשר התהדר והתגדר בתואר "הגנרל החברתי" - שמיהר וקפץ על עגלת הביטחון כמוצא שלל רב.  בין השאר, על פי עדות אחת המקורבות הפוליטיות אליו, על מנת למנף את עצמו מבחינת הרזומה הפוליטי כמועמד פוטנציאלי לתפקיד ראש הממשלה בימים כי יבואו. הולך ומתברר ביתר שאת  בראשי חוצות, כי הפער הקיים בין היכולות האישיות, הניסיון והתפקידים הקודמים במערכות החברתיות בהסתדרות, לבין צורכי תפקיד שר הביטחון – הוא ענק. וככל שהפער גדול יותר, כך היכולת של שר-הביטחון להשפיע ולנווט את מערכת הביטחון ואת צמרת צה"ל קטנה ומצומצמת יותר. כמעט בא לומר, כי "הרגלים הרועדות" בכל מפגש עם צמרת צה"ל במקרה זה, הן של שר-הביטחון ולא של הכפיפים בעלי הברזלים על הכתפיים, ובטוח שאין מדובר כאן מחמת מחלת פרקינסון גרידא. לשם המחשה בלבד, ניתן להביא את תרועת הניצחון אשר נשמעה מלשכת שר- הביטחון אשר ניצח כביכול, את הרמטכ"ל, "במאבק" על מינוי אלוף פיקוד צפון. בלשון אלגוריה אפשר להוסיף : חלוץ עוד יזכור יפה יפה את השם עמיר פרץ.

 

באחרונה, צצים ועולים כפטריות לאחר הגשם, בפגישות הפנימיות - הסמי מפלגתיות -  במפלגת "העבודה", מועמדים המציגים את מועמדותם כפוטנציאל לתפקיד יו"ר המפלגה לקראת הבחירות הפנימיות שאמורות להיערך בחודש מאי 2007. חלקם באופן אישי וחלקם כחלק מצוות "ההולך ומתגבש" שההכרעה לגבי מי מבניהם יהיה המוביל - תיפול בהמשך, דוגמת דני יתום, אבישי ברוורמן, עמי אילון, אופיר פינס מתן וילנאי ועוד. רובם ככולם, רואים את עצמם, קרוב לוודאי, גם כמתאימים למלא את תפקיד ראש הממשלה בישראל. אחדים מבניהם, מנמקים את יתרונם האישי בבחינת ההשוואה  היחסית שהם עורכים בינם לעומת מתחריהם האופציונליים. אחרים, מתהדרים בסגולה הקרויה בשפת ההמונים  - פופולריות ציבורית שלדעתם נכונו בה. ואולם, אף אחד מהם, איננו שואל את עצמו אם הוא מצויד גם בניסיון האישי והמניסטריאלי האוביקטיביים הדרוש לתפקד כראש הממשלה. בפועל, להוציא את אופיר פינס ומתן וילנאי, אף אחד מהם לא שימש בעברו אפילו כסגן שר בממשלת ישראל, ולא התנסה אפילו יום אחד בחייו בקבלת ההחלטות ברמה הלאומית. לכל היותר, שימשו בעבר כקציני מטה וכעוזרים לקודקודים המחליטים. להווייתנו, גם אופיר פינס וגם מתן וילנאי, מבלי לפגוע בזכויות, יכולים להתהדר רק בפעולה במשרדי ממשלה מהמעלה השנייה.

 

לעניות דעתי, ההתחבטות האמיתית העומדת עתה על הפרק, גם בפני ראש הממשלה אהוד אולמרט, במיוחד על רקע המציאות המורכבת שנחשפנו בפניה במלחמת לבנון השנייה, ובמיוחד לאור המערכות העתידיות שאנו עתידים להתייצב בפניהם בעתיד הקרוב, על  הצורך הדחוף לבצע שידוד מערכות יסודית  בכל שדרת צה"ל - הנה איוש נכון ומהיר של תפקיד שר-הביטחון למדינת ישראל.

 

ניתן להגיע אליה במספר דרכים:

א.  מינוי ישיר של המועמד המתאים ביותר, לעת הזאת למדינת ישראל  על ידי ראש הממשלה, על ידי קביעה ואמירה חד משמעיים כי זהו הדבר הנחוץ והדרוש כיום למדינה.

ב.  יוזמה ברוכה של יו"ר מפלגת העבודה אשר יכול להוביל את המהלך תוך הבנה כי מקומו הנכון, "כגנרל החברתי"  צריך להיות במישור האג'נדה החברתית ולא הביטחונית.

ג.  הובלת מהלך להקמת ממשלת חירום לאומית, אשר תיתן עדיפות לאיוש שלושת התפקידים המרכזיים בממשלה (ביטחון, חוץ ואוצר) לצד ראש הממשלה המכהן - על ידי האנשים המתאימים ביותר.

 

לו הייתי כיום מצוי בנעליו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, והייתי צריך לבחור "חבר טלפוני" אחד על מנת שיהיה כעזר לנגדי במילוי תפקידי על הצד הטוב ביותר - הייתי בוחר בראש הממשלה ושר-הביטחון לשעבר אהוד ברק. לו הייתי בנעליו של עמיר פרץ, הייתי מציע לאלתר לראש הממשלה לצרף לממשלה את אהוד ברק כשר-הביטחון וממליץ על עצמי "כגנרל החברתי" לקבל תפקיד חברתי כלכלי שבו אוכל למנף את האג'נדה החברתית עליה התחייבתי לציבור הבוחרים. ולו הייתי אחד מחברי הכנסת של העבודה הרואה כיום את עצמו כמועמד פוטנציאלי לתפקיד היו"ר, הייתי מתייצב לצדם של אולמרט ופרץ ונותן יד למהלך הדרוש עתה - מינוי שר-ביטחון - היכול בכוח אישיותו וניסיונו המוכחים לתרום תרומה עודפת לקראת הבאות. וזאת, מהטעם הפשוט מאוד שטובת המדינה וטובת ביטחון המדינה קודמים לכל. 

 

לפנייה מעין זאת, יש לי את היסוד המלא להניח, תהיה גם היענות מצדו של אהוד ברק.

  

 

                                                                             בברכה,

                                                                 ישראל חולתי  - כיסופים


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית