פה ושם בארץ ישראל - סתיו ‏2004
(רשמי סיור בארץ אחרת)
פורסם בעלון קיבוץ הזורע
האוטובוס זז. נוסעים בכביש, בישראל היפה. פתאום – מחסום. שוטרים במדים
כחולים חמושים ברובי סער עוצרים אותנו. לאחר בדיקה אנו ממשיכים ונכנסים לעולם אחר.
לא, זה לא המעבר לירדן; גם לא כניסה לשטחי הרשות . אנו נכנסים ל"שכונת הרכבת"
בלוד, עיר ואם בישראל, העיר המעורבת ערבית-יהודית השניה בארץ אחרי חיפה. אך איזה הבדל!
העיר הערבית
בלוד 100 000- 000 80 תושבים, 30% - 20% מהם ערבים. למה המספרים הם "בערך", שלא לפי המקובל במאה ה 21 ? כי כשערבי נפטר בלוד, הוא לא מת. גופו מוטמן בחשאי, תעודת הזהות שלו עוברת לידי שוהה בלתי חוקי שמביא אחריו את בני משפחתו מהשטחים.
"בלוד מתגשם, יום יום, תהליך זכות השיבה", כדברי קצין המודיעין של המשטרה המלווה את הסיור. הוא מגלה לנו עולם שלא הכרנו, שלא ידענו על קיומו. חו"ל בישראל.
אך יותר מדברי ההסבר מדבר הנוף הנשקף מחלונות האוטובוס: עזובה, פחונים, מבנים מטים ליפול, מגרשים עם חורבות של בניינים (בלתי חוקיים) הרוסים, עליהם ערימות סלעי ענק כדי למנוע בנייה מחדש. דירי כבשים, אשפה וביוב, האנשים מנופפים לעברנו בכעס: לכו! הסתלקו! "זה נראה כמו מחנה בלטה או אסקרה" מפליט לידי בחור צעיר שחזר לא מזמן ממילואים.
אך לא! בכל זאת יש הבדל! באמצע העזובה מגרש רחב ידיים, מוקף בחומה. בפנים עצים, שטחי ירק מטופחים, כמה בתים נאים ומכוניות פאר לפניהם. זאת אחוזתו המבוצרת של אחד מברוני הפשע של לוד, בירת הסמים של ישראל. העיר מלאה תחנות סמים, ביניהם כאלה שמגלגלים 100 000 ₪ ליום! (לדברי קצין המודיעין). השיטות משוכללות, החל ממכירה ע"י סוכנים, סניפים ממונעים בערים השכנות, ועד ל"כספומאטים". מה זה כספומאט? הנה מושג שלא הכרתי: זה חור בקיר. המכור לסם מושיט דרכו את סכום הכסף, המוכר תוחב ליד המושטת את ההרואין הגואל. הקונה לא יודע ממי קנה, המוכר לא יודע למי מכר. אין על מי להלשין. שיא השכלול! אנחנו ראינו כמה חורי כספומאט כאלה, כרגע סתומים.
בעיר הזאת פורחת כמובן התנועה האיסלאמית. מסגד חדש, גדול, באמצע השכונה. כאלף ילדים סופגים שם את תורת החמאס (בגירסתה הישראלית כדברי ההסבר), יום יום. לדברי הקצין וחבר מועצת העיר המלווה אותנו, זו רק שאלה של זמן עד שלוד תהיה עיר שבה רוב ערבי. ליצני הדור אומרים כי זהו כנראה הפירוש למילים המופיעות בסמל העיר: "ושבו בנים לגבולם"...

סליחה. לא הצגתי את עצמנו. זכיתי להשתתף בסיור של מחוז הקבוצים במפלגת העבודה שהוזמנה לבקר בלוד. הארוח ע"י חברי מועצת העיר חברי המפלגה שעליהם עוד יסופר. גם בני רגב, ראש העיר - ליכוד - קיבל אותנו לראיון. גם על כך בהמשך.
יש בעיר כארבע שכונות ערביות, דומות לשכונת הרכבת. אין תשתיות, יש פשע, עוני, עזובה. ובאמצע – עושר הניזון מסמים ופשע.
העיר היהודית
יש בעיר גם שכונות יהודיות, חלקן יפות, חלקן דלות, ורבות שראו ימים טובים יותר. היה זמן שאלפי עובדי התעשיה האווירית ונתב"ג חיו וגרו בלוד. לא עוד. מי שיכול היה ברח ועבר למודיעין, שוהם, או לאחד מישובי הגנים בסביבה. רק כמה מאות נשארו, כנראה מחוסר ברירה.

שני מראות אפיינו את סיורינו בשכונות היהודיות:

1. אשפה ברחובות. למה ? עובדי העיריה "לא היו יעילים", האיסוף נמסר לקבלן. העיריעה, שנמצאת בגרעון של 280 מיליון ₪ (!!) פשוט נגמר הכסף. הקבלן שאינו חייב להשלים עם הלנת שכר כמו עובדי הרשויות המקומיות, פשוט הפסיק לעבוד.

2. בכל השכונות, היפות והמכוערות, החדשות והישנות, אלה שנבנו ע"י המדינה ואלה שנבנו ע"י דודי אפל, בכולם בכולם תלויים עשרות שלטים, כמעט על כל בית: למכירה !

אלה פני העיר, זה הרושם שקיבלתי. עצוב, עצוב מאוד.

בפגישה עם ראשי הסניף, חברי מועצת העיר. הם נשמעים די מיואשים: נולדנו וגדלנו כאן, אנחנו אוהבים את העיר. יש בעיר הזאת גם דברים יפים. בתי הספר, שנבנו בתקופת המהפכה החינוכית של ממשלת רבין, הם עדיין טובים. גם מהסביבה באים ללמוד בתיכון העירוני שלנו. יש כאן להקת ריקודים, מועדון פינג פונג מפואר "היינו מעצמה". וכן, קבוצת הכדורגל שלנו זכתה פעם בגביע המדינה!

אך היום, מי שיכול , בורח.
"אני מפחד לשלוח את ילדי הבוגרים לרחוב בערב."
"חטפו מידי בתי את הטלפון הסלולארי באמצע הרחוב."
"אשתי ספגה עלבונות וקללות במסעדה והחלטתי להבליג כי רציתי ששנינו נגיע הביתה
בשלום."
"אנחנו אחד ממוקדי האבטלה בארץ כי העסקים בורחים למקומות אחרים."
"לוד היום היא אחת הערים העניות בארץ."
"במרחק קילומטרים בודדים מנתב"ג 2000, נתגלה במבנה בלתי חוקי, טיל כתף
קרקע - אוויר."
כל המובאות הן מדברי החברים שארחו אותנו.

אבל בפגישה עם ראש העיר, מר בני רגב, מנאמני שרון, אתה נמצא כנראה בעיר אחרת לגמרי: "המצב בלוד טוב". "אין כאן שום בעייה של בטחון אישי ברחובות". "אני שולח את ילדי לרחוב בלי חשש". "יש לי הרבה חברים ערבים" (האם לא שמעתי את המשפט הזה - בגרסתו היהודית - בעבר?) בכלל, "היחסים עם המגזר הערבי טובים". "הקמנו להם תשתיות" (אני נזכר בסמטאות, בביוב הפתוח, הדירים והמגרשים זרועי הסלעים). "יש בעיה לעזור להם, הם לא משתפים פעולה". דוגמה בולטת היא הגן הציבורי שניטע בכניסה לעיר העתיקה והושחת. (אולי לעובדה שהגן נקרא על שמו של גנדי, אלוף הטרנספר, בכניסה לשכונה ערבית היה תפקיד בגורל הגן?)
אשר למצב הכלכלי: שורש הרע הוא "בהסתדרות שלא מאפשרת לפטר פועלים בלתי יעילים ובטלנים ומונעת בזה את האפשרות להבראה".
בכלל, הכל לא כל כך רע ויהיה טוב.
"ביקרנו בעיר אחת ושמענו ראש עיר של עיר אחרת" סיכם אחד ממשתתפי הסיור.

במפגש הסיום והסיכום נשמע המשפט הבא " מדינת ישראל, בתחילת המאה ה -21 החליטה כנראה לוותר על לוד, עיר גדולה במרכז הארץ, קרובה לת"א, קרובה לירושלים, וקרובה מאוד מאוד, עד אימה, למסלולי ההמראה של נתב"ג." (משתתף בסיור).
"השאלה אינה רק לוד, הרי יש שורה שלמה של ישובים דומים. עניים, מובטלים, מוזנחים. השאלה היא של מדיניות כלכלית, של סדרי העדיפות הלאומית. הרי בעשירית ממה שמשקיעים בעזה ובשטחים, ניתן היה להפריח את הערים האלה" (פואד, שהיה שר השיכון בממשלת רבין ותרם רבות לפריחה שעברה אז על העיר).
בסופו של דבר, הכל פוליטיקה. לא תכסיס או תרגיל, אלא קביעת סדר יום חברתי וכלכלי למדינה. כל זמן שנתניהו יקבע את סדר היום, הביצה לא תיובש.

ירד הערב. נפרדנו, עלינו לאוטובוס ויצאנו לכביש מס' 1 . חזרנו לעולם אחר, חזרנו לישראל.
במשך השנים עברתי על יד לוד עשרות פעמים. אף פעם לא נכנסתי אליה. הפעם יצאתי משם בהרגשת חוויה קשה. רציתי לשתף אתכם בחוויה זו. אני בטוח שלא נהניתם. אולי למדתם משהו. אני למדתי המון.
ביקר, הזדעזע ורשם - שמעון שתיל