עליית משקלה של התנועה הקיבוצית במפלגת העבודה
אוגוסט 2004
לא ניתן לפסוח, ללא מחשבה נוספת, על נתוני ההתפקדות המעודכנים במפלגת העבודה שהובאו על ידי המחלקה הפוליטית של התק"מ. ההישג הנאה של התנועה הקיבוצית הנו בוודאי גם פרי עמלם האינטנסיבי של חברים בקיבוצים בהנהגתן של שבולת וחניק, כי הרי בלי ארגון אי אפשר.

בערים הגדולות ובמרבית הישובים מספר המתפקדים לא מחמיא. בכולם ירדנו משמעותית ובעצם המחוז היחיד שבו גדל מספר החברים זהו מחוז הקיבוצים. אסתכן להעלות כאן את ההסבר הבא:

בחברה הישראלית בכללה, אנו חוזים בהתפרקות מערכים ומדאגה לכלל. תופעה מדאיגה גם בקרב חברים ב"העבודה" המאבדים אמונם בביתם הפוליטי. ניתוח תופעה זו, אם ייעשה, יכול להואיל מאוד. ישנן גם סיבות פנים-מפלגתיות, אך לא זהו נושאנו כאן.
אל מול זה, מתגלית (אולי?) בתנועה הקיבוצית רוח של התחדשות. התנועה הקיבוצית נמצאת שנים לא מעטות בתהליך שינוי מכאיב, שחלק מתוצאותיו הוא ההתרכזות פנימה, כדי להציל את הבית. תהיה זו אם כן, משאלה, כי חיזוקה היחסי של התנועה הקיבוצית במפת מפלגת העבודה, מהווה אות וסימן לחזרתה אל מרכז העשייה גם במישור הלאומי, כמתווה דרך בשעה כל כך קשה למדינה.

כבר עתה נראה לי, כי משעלה משקלה של התנועה הקיבוצית במפלגה, שליחי התנועה במוסדות המפלגה צריכים לקבל את משקלם הראוי ב"עבודה", כפי שזה קיים בכל גוף בוחר. זוהי גם אחת הדרכים לדחוף את הסניפים העירוניים ושאר המחוזות, להגביר מאמץ, למנוע נשירת חברים ולהביא חדשים.

חברי הקיבוצים יכולים להיות גאים בהישגם ואף לא להסתפק בו.
ישראל הירשהורן
חבר מרכז מפלגת העבודה
סניף נתניה