ח'כ שלי יחימוביץ': חיילי צה"ל משעשעים את הפריץ

צה"ל הוא צבא העם, ולא הצבא של אריק שמידט מנכ"ל גוגל. ילדי תימן: השתיקה שאפפה את החשיפות שלי כעיתונאית לפני 20 שנה, הצביעות של ביבי, מה קורה כשמחניקים בכוח שיח על עוול, ועוד מחשבות על הפרשה. צלם החצאיות המטרידן נתן אשל ממשיך להטריד אותי. הסיפור הסודי של קצא"א: כשחסיון בטחוני הוא אליבי לשחיתות. המפקחת על הבנקים בשרות הבנקאים הבכירים, ושוב מובילה ברשתות החברתיות

 

שלום לכם חברות וחברים,

 

השבוע היה עמוס מאוד, אבל מבטיחה לכם, שהדברים שבסוף בחרתי לדווח עליהם לכם כאן, הם או מעניינים או חשובים, ובדרך כלל שניהם ביחד.

זה הקאבר החדש בעמוד הפייסבוק שלי, והוא קאבר של מחאה, לגלוג, וחלק ממאבק נגד שיעבודו של צבא הגנה לישראל לגחמות של בעלי הון:

 

זה כמובן הומאז' על הסרטון המדהים הזה, שצולם ע"י חיל האוויר כנראה באמצעות רחפן, וחשפה אותו הכתבת לענייני צבא ובטחון של קול ישראל כרמלה מנשה. זה מופע להטוטים יוקרתי שמבצע בסיס חצרים לכבוד אורח: מנכ"ל גוגל אריק שמידט:

בפוסט (שעורר הדים רבים) בפייסבוק כתבתי: "בושה וחרפה. בחום של 35 מעלות, בסיס שלם, על טייסיו, חייליו, מפקדיו, תקציביו, מטוסיו ומזל"טיו – מרקד לפני הנהלת חברה פרטית שבאה לביקור, משתחווה לפניה ומרצה אותה בסילסולי דוגמנות. איפה הגבולות, איפה הממלכתיות, מי יחליט לאיזו חברה פרטית מתחנפים ולמה, מה הקשר להגנת המדינה ולאתוס הצה"לי, כמה עלתה ההשפלה הזאת ולמה. זה הדבר הבא? שחיילים יסתדרו בצורת הלוגו של נייקי? טנקים בצורת התינוק של במבה? מטוסי קרב ישאירו שובל לבן בצורת קפה ומאפה? צה"ל הוא צבא העם. נקודה. לא הצבא של אריק שמידט מנכ"ל גוגל ולא של בעלי המניות שלה, עם כל הכבוד (ויש) לביצועים של גוגל ולהישגיה. חברה שאגב משלמת אפס מיסים בישראל.

בחצרים שרתתי עוד לפני שיצאתי לקורס קצינות. אני אוהבת את הבסיס הזה וקשורה עד היום לאנשים שהכרתי בו. כשראיתי את הסרטון הזה, שחיל האוויר בעצמו (!) צילם, נצבט לי הלב. זה בסיס שבנוסף ליעדיו המרובים ומשימותיו המורכבות, הליבה שלו היא בית הספר לטייס. אותו בית ספר שממנו יוצאים לוחמים מעולים, השמים נפשם בכפם במשימות שנועדו להגן על המדינה. הם לא צריכים להשתחוות לאריק שמידט.

זה לא חינוכי, זה לא צה"לי, זה מופרך. טיפלתי בעבר בתופעות כאלה, חשבתי שזה מאחורינו, מתברר שלא, ואני מתכוונת להשתמש בכל כלי פרלמנטרי וציבורי שיש ברשותי כדי שלא נראה מחזות כאלה שוב." כנראה שאני לא לבד בעמדתי, כי 783,434 קראו את הפוסט הזה, 11,536 עשו לו לייק ו-1900 שיתפו, והתקשורת כאן אך בעיקר הבינלאומית דווחה עליו בהרחבה, לקישורים הקליקו על הציוץ:

 

ח"כ אמיר אוחנה מהליכוד, אני, וח"כים נוספים, בקשנו לקיים דיון דחוף על כך בועדת חוץ ובטחון, כדי לשמוע הסברים.

 

אני מתעקשת לטפל בעניין גוגל וחיל האוויר כי זה לא עניין אזוטרי או תקלה מקרית. זה קורה לא מעט ויש כאן הכל: כשל חינוכי, תאגידי ענק שיש להם כוח ותאוות כבוד ושליטה יותר משיש לראשי ממשלה ונשיאים, הפרטה של צה"ל, וערבוב מגונה ולא בריא של חיילי צה"ל ושל הערכים המקודשים לנו, עם כוחו המצמית של ההון.

בר מצווה בבסיס. כל זה נעשה עוד יותר רלוונטי אחרי החשיפה אתמול באולפן שישי, על חגיגות בר מצווה יוקרתיות שנעשות בתוך בסיסי צה"ל, תמורת תשלום, עם חיילים שמשתתפים כקישוט, לפעמים על חשבון פעילות מבצעית. הזוי.

 

חוק קיש לאסור על ח"כים לעתור לבג"צ:  גם אם הכנסת תחליט ברוב דחוק לחוקק חוק נגד ג'ינג'ים, סתם כי בא לה, לא יהיה מי שיוכל לפסול את החוק. 

ילדי תימן. ראשית, מאמינה באופן מוחלט שהדבר הנורא הזה אכן קרה. ובשיטתיות. לא כהחלטה ממשלתית, אלא כעניין שגור ומוסכם. מתוך גזענות עמוקה. לא כזו שיש בה זעם או שנאה. יותר גרוע: כזו שהיא כה לא מודעת, עד שהיא רואה באחר ובשונה לא-אדם. שבה אינך מכיר בכך שאדם אחר כואב, סובל, מתגעגע וחושב. גם היום התופעה הזאת של להתבונן באחר כלא-אדם היא בסיס של כמעט כל עוול וניצול אנושי. וגם אם נדמה לנו שנפטרנו ממנה, אנחנו שוגים. היא פשוט מרימה את ראשה בכל פעם במקומות אחרים. בו בזמן, לא יכולה שלא להתבונן בתמהון בכל מי שהתעוררו עכשיו משל זו היתה פרשה שהתחוללה בשבוע שעבר.

לאמיתו של דבר, אני בעצמי טיפלתי בפרשה כעיתונאית. ביסודיות ועל בסיס קבוע. אני יודעת יותר מדי מכדי שאוכל להטיל ספק. זה היה כשהייתי העורכת והמגישה של התוכנית "הכל דיבורים" בקול ישראל. ואיש לא מצמץ, שום פוליטיקאי לא תבע חקירה, שום פולו-אפ תקשורתי לא היה על עשרות הראיונות קורעי הלב שעשיתי עם בני משפחה.

"הכל דיבורים" היתה אז תוכנית הדגל הכי מואזנת במדינה, ואי אפשר היה "במקרה לא לשמוע". הרבה מאוד פעמים הצלחתי לקבוע ולשנות סדר יום בתוכנית ההיא, אבל בפרשה הזאת – כלום. עוד ראיון, ועוד עדות, ועוד כתב ששלחתי להקליט מישהו ששמענו עליו, ומסביב דממה והכחשה. לא פעם אפילו שאלו אותי בתמיהה מה אני מתעסקת בתאוריות קונספירציה הזויות. למרבה הצער, רוב הראיונות לא נשמרו (בקול ישראל שומרים רק יומני חדשות), אבל שתי המפיקות המדהימות והאגדתיות שלי, יהודית צביון שכבר בפנסיה, ושוש פורמן, היום עורכת בכירה, שמרו באוסף עצמאי כמה ראיונות היסטוריים. בחושיהן החדים, ובניגוד גמור לאווירה מסביב, הן חשו כבר אז שכדאי לשמור גם כמה מהראיונות האלה. השבוע שוש צללה לנבכי גלגלי הסרטים שעליהם שמרה אז את הראיונות "המיוחדים", ומצאה כמה. יואב קרקובסקי השמיע שני קטעים מהם השבוע. הנה:

 

את הראיונות האלה שידרתי, בלא הועיל, מאמצע 1995 עד 1998. רבים ממי שנזעקים היום היו כבר אז בתפקידים ציבוריים, או בתקשורת. רוב הראיונות נעשו בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה. (זו שהסתיימה כשברק נבחר) מגוחך בעיני לראות אותם פותחים לפתע את האוזן שהייתה אטומה לעוול הנורא ולסבל המתמשך. מה קרה לנתניהו שלפתע הוא שומע, רואה וממנף? לא יכולה שלא לחשוד בו שהוא שוב מריח קייס להסית בו נגד ממסד שאנשיו כבר הלכו לעולמם מזמן, ושהוחלף כבר לפני 40 שנה.

אז מה היה לנו? עוול נורא שהוא פשע שיטתי, הכחשה והסתרה, עצימת עיניים של המערכת הפוליטית כולה. ברור שיש לפתוח את הארכיונים ואת הפרוטוקולים. כדאי מאוד גם לדוג עוד מהחומרים הרבים שאני שידרתי. אבל יש גם מסקנה:

לעולם, לעולם, אין להחניק בכוח זעקה על עוול. ממש כשם שהשיח המזרחי כולו הושתק כאן על פני עשרות שנים ומי שהעלה אותו ספג אש. אם היה מזרחי האשימו אותו בבכיינות נחותה, במגוחכות, או ברדיפת כבוד מזרחית, ואם היה אשכנזי, כמוני, הביטו עליו בהשתוממות, חשבו שהוא קצת השתגע, ושאלו למה "להוציא את השד העדתי מהבקבוק". הרי זה סיפור שנגמר.

אז זהו שלא. לא נגמר. להיפך: הפערים הלכו וגדלו, תוך מתאם כמעט מלא עם פריפריה מול מרכז, ומידי פעם גם היה תיבול בדמות תת מודע שהיתרגם ל"פליטות פה", וחשף את עצמת ההתנשאות. צ'חצ'חים, אספסוף, משתטחי קברים, מנשקי מזוזות, פלנגות, בהמות. מה לא.

דעו: סופו של מה שהושתק והונצח ולא נרפא ולא תוקן – לפרוץ. ובצדק. וגם אם יש כאלה שעושים מזה הון פוליטי – זה עדיין לא הופך את העניין עצמו לבלתי צודק, וגם לא מהווה (עוד) תרוץ להשתקתו.

 

לו היה לי גם פייסבוק אז! הפרשה לא היתה דועכת. בחדשות הלילה אני מסבירה מדוע הרשתות הן כלי כל כך חשוב להעביר מסרים, איך פוסט בפייסבוק יכול להיות הרבה יותר מעמיק, מורכב וגם ארוך מידיעות רגילות בתקשורת, ומה באמת הסיפור של פוליטיקאים שמתיזים בלגלוג על חבריהם "פוסט בפייסבוק" שעה שהם עצמם מעלים סטטוסים בשפע. צפו בראיון:

 

וביצועים יפים בפייסבוק גם השבוע, על פי הניתוח של אתר "כיכר המדינה":

 

כשהמפקחת על הבנקים מגנה על הבכירים העשירים ומדברת מגרונם. ד"ר חדוה בר משגרת ליועץ המשפטי לממשלה מכתב שאפילו הלוביסטים של הבנקאים הבכירים לא יכלו לכתוב אותו טוב (כלומר רע) ממנה. רצוף אי דיוקים תמוהים בשרות הבנקאים, ועם תפיסת עולם בעייתית ביותר, הכל במסגרת הקמפיין הבלתי נלאה נגד חוק שכר בכירים (שכבר חוקק!) כאן למכתב המלא ששיגרתי למפקחת תוך העמדתה על טעויותיה, כאן ראיון (די תוקפני אבל בצדק) ליעקב ברדוגו וירון וילנסקי בגל"צ, וגם בהקלקה על הכתבה בדמרקר תוכלו לקרוא את עיקרי המכתב: 

חסיון בטחוני שהוא הזמנה לשחיתות. להסיר את החיסיון הגורף מפעילות קצא"א (חברת קו צינור הנפט אילת אשקלון, שהיא הרבה הרבה יותר מזה אבל אסור לספר). החסיון הזה מהווה הזמנה לשחיתות. זה מה שדרשתי השבוע בדיון של ועדת חוץ ובטחון, שהתכנסה לדון בכמה החרגות קטנות של החיסיון בכל הנוגע לפיקוח שקשור לאיכות סביבה. בחלק הגלוי של הישיבה אמרתי את המאכסימום שאני יכולה להגיד, עיקרי הדברים כאן בידיעה של אבי בראלי:

 

 

 

אסמס ממטרידן. מדי פעם אני מקבלת, באורח תמוה, מיילים והודעות מהמטרידן המיני נתן אשל. הם תמיד דוחים, אלימים ובמקרה הטוב נזפניים ופאתטיים. אחרי שהפסדתי בפריימריס לראשות המפלגה, למשל, הוא כתב לי מייל של שמחה לאיד וצהלה ו"שהחיינו". אני נוהגת לפרסם את הודעותיו. יש עניין מסויים בהודעות שאני מקבלת נגד רצוני, ממטרידן, שהורחק מהשרות הציבורי לצמיתות, וממשיך בפועל להיות זרוע ביצוע של ראש הממשלה. השבוע היה עוד אחד, וצייצתי אותו מיד בטוויטר. אין כאור השמש כדי לגרש מטרידנים הפועלים בסתר. 

כאן לראיון ב"כנסת ברשת", עם ירון אברהם, על הפרשה הזאת וגם על כך שהעמוד שלי בפייסבוק הוא מהאינטראקטיביים בישראל, וגם על נסיונותיו החוזרים ונשנים של הרצוג להכנס לממשלה.

 

זה לא כל כך נעים לשבת באולפן מבט ולראות סקר שמעניק למפלגה שלך 9 מנדטים. ידעתי שיהיה סקר, העורך אמר לי "יהיו הפתעות", אבל לזה לא פיללתי, ואני מודה שהייתי נבוכה. הנה הראיון אצל אמיר אבגי בערוץ הראשון:

 

על שלטון נתניהו, החולשה הנוראה של האופוזיציה שעל רקע כלומיותה נשתים דברים שאומרים יעלון/ברק כאילו היו מים חיים לצמא במדבר, על ההתמודדות בפריימריס לראשות מפלגת העבודה, ועל ההרס והחורבן שמבצע נתניהו בכל מה שהוא ממלכה – דברתי בשבתרבות בשבת הקודמת. כאן להודעה ולתקשורת.

 

ההתנפלות על המ"פ רס"ן תום נעמן, אחרי שמסר עדות על מה שהתרחש בזירת האירוע שבה ירה אלאור עזריה במחבל המנוטרל. בעמוד שלי בפייסבוק פרסמתי את דבריו היפים של שחר חן, חברו של תום. "ראש הממשלה, שר הבטחון, קבלו שיעור באזרחות מחברו לנשק של המ"פ רס"ן תום נעמן, שעדות האמת שלו בבית הדין הצבאי זכתה אותו בנאצות ובהוקעה כבוגד. קבלו שיעור בממלכתיות, בסולידריות, באומץ לב, בחיילות, בפיקוד, באחריות, במוסריות, ביושר, בכיבוד החוק. בקיצור, בכל התכונות שחסרות לכם. קראו היטב את הפוסט של שחר חן ולימדו שיש מנהיגים בישראל, אבל הם בהחלט לא אתם". לדברים של שחר חן הקליקו על התמונה של רס"ן נעמן:

נסיון השתלטות על ערוץ הכנסת והפיכתו לערוץ חנופה לשלטון.  עוד מאבק שחייבים לנהל. "ועדה" "אובייקטיבית" שמינו יו"ר הכנסת אדלשטיין ומנכ"לו (שבינתיים נהיה ראש עיריית נצרת עילית) רונן פלוט, הוציאה מסקנות מפלצתיות שמעידות על כוונות זדון בכל הנוגע לחופש העיתונות. כולל סעיף הזוי שבו יאסר בחוק על הערוץ "לבזות את הכנסת". אתם הבנתם את זה? ערוץ עיתונאי שאסור לו לפגוע בכבודם של מסוקריו! רק חנופה תתקבל כאן. וזה רק סעיף אחד מיני רבים, שכבר תורגמו לחוק, שכבר מונח על שולחנה של ועדת הכנסת. 

 

החשיפה המרשיעה. בדיון בועדה שמענו שחברי הועדה היו מקצוענים ובכלל לא הכירו קודם את יו"ר הכנסת ואת המנכ"ל. עוד באותו ערב שלח לי מישהו את התמונות של חבר הועדה צביקה ברוט, עיתונאי לשעבר, מקפץ בשמחה עם מנכ"ל הכנסת כשזה נבחר לראשות העיר, תוך שהוא משמש יועצו. פשוט גועל נפש. פרסמתי את התמונות האלה בטוויטר, ראו גם תגובות של עיתונאים לציוצים. כמובן שאעלה זאת גם בדיונים על החוק.

 

מאצ'ינג. במשך תשעה ימים צעדו ראש מועצת ירוחם מיכאל ביטון ועמו אנשים רבים וטובים לאורך הארץ, בתביעה כה הגיונית: שוויון. זו הזדמנות מצויינת להאיר בזרקור את אחת התביעות המרכזיות של הצועדים: לבטל את המאצ'ינג. או בעברית: איך ככל שיש לכם יותר, ככה תקבלו יותר, וככל שאין לכם – תקבלו אפס. מנגנון מטורף בחוסר הצדק שלו שמחולל עוד ועוד אי שוויון. רוצים לדעת מה זה מאצ'ינג ומה הוא עושה? הקליקו:

 

פגשתי בכנסת וטרנים ששחררו את ורשה מידי הנאצים. אמא שלי היתה ילדה מורעבת שיצאה לרחוב בוורשה, יחפה, לא יודעת שכל משפחתה הושמדה, אחרי ששנים הסתתרה מאחורי ארון – לקבל את פני המשחררים. החיילים לקחו אותה אתם, נתנו לה אוכל, והביאו אותה לבית חולים שדה של הצבא האדום. היה מרגש. קסניה סבטלובה ארגנה את האירוע:

שמו: סמיון זסלב

 

אם אתם עוד לא בטוויטר, בואו. פתחו חשבון כאן. הנה חלק מציוצי השבוע:

 

בשבוע הקרוב מוזמנים לפגוש אותי בירושלים ובמודיעין.

ביום רביעי, ערב לכבוד צאת ספרה החדש של אמונה אלון "בית על מים רבים", הנה הפרטים: 

 

וגם בשבתרבות במודיעין, 2.7, (לא השבת הזאת) עם עמליה דואק ב11:00. עוד פרטים כאן:

 

שבת שלום ושבוע טוב שיהיה לכם,

שלכם,

שלי


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית