ח'כ שלי יחימוביץ': הצעה שמוכרחים לסרב לה

הצעה שמוכרחים לסרב לה. למה טוב שבעת החגיגות נישאר עם תחושת אשם כלפי מי ששילמו בחייהם. כמה הומואים ולסביות נפלו בקרב או נהרגו בפיגועים ולמה אנחנו לא באמת זוכרים אותם. נמאס לי שמכפישים את דור ה -Y כאילו הם נהנתנים ועצלנים. זה הדור שלי שראוי לגינוי על היעדר ערכים. ואיך עיתון סופשבוע הזה זכה לטור שלם בעיתון הארץ

 

 

שלום לכם חברות וחברים,

 

השתדלתי, בגלל האופי הייחודי של השבוע, כמה שפחות פוליטיקה. אבל כיוון שחזרנו לשיגרה, אבהיר את המצב, ואעשה זאת במתינות אך באופן גלוי וברור.

לא חושבת שיש איזשהו פוליטיקאי שיש לו רקורד כל כך מוכח כמו שלי, פעם אחרי פעם, של הדיפת פיתויים, כיבודים, וכניסה לממשלות שונות ומשונות, גם כששילמתי על כך מחיר פוליטי כבד. משתדלת תמיד לעשות את הדבר הנכון ביותר. מאז הבחירות האחרונות לכנסת אני חוזרת ואומרת את עמדתי, שוב ושוב ושוב:

לו היתה מתחוללת דרמה שמשנה את המציאות. לו היה נסיון להקים כאן ממשלת אחדות עם קוי יסוד משותפים, עם השפעה מכרעת שלנו על סדר היום המדיני, הדמוקרטי, הכלכלי והחברתי – הייתי בודקת את האפשרות הזאת ומספרת לכם על כך. לו הייתי משתכנעת  שיש אפשרות אמיתית, כלים והבנות שיאפשרו שינוי עמוק שמשקף את אמונותנו הייתי מתייצבת בראש חוצות ולוקחת אחריות על מהלך כזה, בלי לגמגם.

אין קשר בין התסריט הזה, שהתייחסתי אליו שוב ושוב כדבר שאין לבטל – ובין מה שמתרחש כעת. אכן, נתניהו הציע להרצוג להצטרף לממשלתו.

אלא שלא מדובר על ממשלת אחדות. מדובר על ממשלת ימין לכל דבר, כשמפלגת העבודה זוחלת אליה בלא תנאי כדי לקבל תיקים וכיבודים. בלי קווי יסוד חדשים, בלי הבקעה מדינית משמעותית, בלי ביטול מתווה הגז, בלי שינוי דרמטי בסדר היום הכלכלי-חברתי – דמוקרטי. כלום אחד גדול ומהדהד שכל כולו נתפר כדי שלא להרגיז את המפלגה הימנית ביותר בכנסת - הבית היהודי.

זו הצעה שהיה צריך לדחות אותה בבוז מזמן. לצערי זה לא קרה, והיא עולה שוב ושוב. נכון שמצב המפלגה קשה ביותר. אבל כניסה כזאת לממשלה משמעותה התאבדות פוליטית ומוסרית. בשיחות פנימיות הבעתי את עמדתי זאת במלים חדות וחריפות פי כמה ממה שאני כותבת כאן, ובפועל אני פשוט מונעת את השגיאה הזאת.

 

מכירה את הביקורת, וגם את תחושת האי נוחות, של המעבר, כמעט בפקודה, מאבל לשמחה. אני מוצאת בזה הכרח. לבל יגבה לבנו, לבל נהיה אופוריים, לבל נשכח את המחיר הכבד. כדאי ורצוי ונורמלי שתחושת אשם מסויימת כלפי מי ששילמו בחייהם במלחמות צודקות ופחות צודקות - תלווה אותנו גם בעת המטסים, המנגלים והחגיגות. לפחות, ככה, בקטנה. כי אחרי שנגמר העצב הקולקטיבי, נשארים רבים רבים מאתנו עם עצב שאין לו שום תאריך תפוגה.

מחנך, מתנדב, מבשל, ממסגר. שר, פורט על גיטרה, לומד, כותב שירים, מטייל, רוחץ במעיינות, צולל ודג בים, ספורטאי. קרן אור אופטימית להוריו, לאחיו, לחברתו, לחבריו, לפקודיו. זה יובל דגן שנפל בקרב בשג'אעיה בצוק איתן, והוא בן 22. אחד ממאתיים החללים בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, שם הייתי ביום הזכרון כנציגת המדינה.

בכל שנה אני בבית עלמין צבאי אחר. חשוב לי תמיד לדעת מי הם היו. קוראת על הנופלים שם, מתחברת אל מי שהיו. בכל פעם זה שובר את הלב. החלומות, התקוות, כל מה שיכלו להיות. משתדלת לנחם ולו במעט, משתדלת לא לגרד עצבים חשופים, בטח לא לדבר פוליטיקה. לפעמים אני מסיימת בדבריו של יורם קניוק שלחם בתש"ח:

"הכבוד הגדול ביותר שאפשר להעניק לכל המתים הרבים שרוחם מהלכת עלינו היום, הוא לעמוד ענווים מולם ולומר שקולם הביישני, המוקיע באילמותו, נשמע היטב מקצה הארץ ועד קציה. שנשתדל בכל יכולתנו לבנות מעל השורשים, שהם תקעו במו גופם באדמה הקשה, עץ יפה, בית נאה, חברה יפה ככל האפשר". לנאום שלי בכפר סבא הקליקו על התמונות.

 

 

 

 

כמה מתוך 23,447 חללי מערכות ישראל היו הומואים, לסביות טראנס ובי? כנראה שרבים מאוד. וכשאנחנו שרים "ונזכור את כולם", האם זה באמת את כו-לם? האם אנחנו מכבדים את מי שבאמת היו? לא ממש.

רבים מאוד הם מי שנפלו בשדה הקרב ולקחו את "סודם" שמעולם לא היה אמור להיות סוד – אל הקבר. וכשלא עשו זאת, והשאירו אחריהם בני ובנות זוג ולפעמים גם ילדים, חיים משפחתיים שלמים – לא זכו יקיריהם המתאבלים עליהם להכרה.

סעיף ההגדרה בחוק ״חיילים שנספו במערכה״ קובע שגבר יכול להיות אלמן רק לאישה ואישה יכולה להיות אלמנה רק לגבר. גם הורים שכולים, שימו לב לחרפה, לא יכולים להיות בני אותו המין. הגיע זמן לשנות את החוק. הגיע הזמן להתכתב עם המציאות. הגיע זמן נאורות. הגיע הזמן לכבד את הנופלים. את כולם. לפוסט המלא, הקליקו על תמונות מהביקור שלי במאהל המחאה מול בית ראש הממשלה, שהוקם השנה לראשונה:

אשמות השקר וההכפשות נגד דור ה – Y , שהוא טוב פי כמה מהדור שלי. זו טרחנות ידועה של אנשים מבוגרים לקונן על 'הנוער של היום' ולהציג אותו כריק מתוכן וכנהנתן. נרקיסיסטים, נהנתנים, עצלנים, לא יציבים, לא ערכיים, מה לא. אני חושבת שבדור הזה, בשנים האלה, בימים האלה – זו כבר לא סתם טרחנות של מבוגרים, זו חוצפה. ובעיקר, זה פשוט שגוי לחלוטין.

זה אנחנו, אני ובני דורי, אנחנו אלה שראויים לגינוי. הדור שלי בחר להיות תגובת נגד מוגזמת לצניעות ולמחוייבות שאפיינה את הדור שקדם לו. הדור שלי בחר לעשות לביתו ולעצמו, פיתח ציניות וניכור גם כלפי האתוסים הלאומיים המכוננים וגם כלפי ערכים אוניברסליים, הפריט את עצמו לדעת, וקידש את האינדיבידואליזם.

אלה אנחנו ששרפנו לדור ה Y את העתיד, התעסקנו בעצמנו, קוננו על מר גורלנו שדווקא שפר עלינו מאוד לעומת זה של הורינו, העלינו למעלת דת את העיסוק בעצמנו. באני, עצמי ואנוכי. אם ימחל לנו, זה רק בגלל שגידלנו דור שהוא טוב מאיתנו, והוא משיב לנו את כבודנו האבוד. דור חכם, סקרן, ערכי, מסתכל החוצה אל החברה ולא רק אל עצמו, אכפתי, מחוייב, מוסרי.

לפוסט המלא שלי, שעלה ערב יום הזכרון, הקליקו על התמונה הזאת של טקס ההשבעה של לוחמות ולוחמי קרקל:

עכשיו נשתעשע קצת. אם החמצתם את אחד הטורים התמוהים שנכתבו אי פעם, שמוקדש כל כולו לעיתון סופשבוע הזה שאתם מקבלים (כבר תשע שנים ברציפות!) –  אז הנה המאמר של טלי חרותי סובר שהתפרסם בעמוד הדעות המכובד של עיתון הארץ. זה השרשור בטוויטר. הוא מתחיל במאמר, שמיהרתי לצייץ אותו, ממשיך בהתייחסויות משעשעות וקולעות של מגיבים ובהם לא מעט עיתונאים, ואפילו בהתנערות של מו"ל הארץ עמוס שוקן מתוכן המאמר.

מוגש בתודה לטלי חרותי סובר, שהגדילה מאוד את מספר המנויים: 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פתחו חשבון בטוויטר. הנה עוד כמה מציוצי השבוע:

 

 

 

 

 

רוצים לחזק את הדרך שלנו ואותי? תתפקדו. תוכלו לעשות זאת עכשיו כאן: https://www.shelly.org.il/mifkad
אם אין לכם סבלנות ואתם רוצים שנסייע לכם בהתפקדות - כתבו לנו מייל לכאן: hitpakdutshelly@gmail.com בצרוף שם מלא ומספר טלפון, ואנחנו נחזור.
יהיה מאוד נחמד אם אחרי ההתפקדות תעלו אצלכם פוסט ובו תספרו למה התפקדתם. קראו גם לחברים שלכם לעשות אותו הדבר. צרפו לפוסט גם את הלינק להתפקדות. שימו את הפוסט גם אצלי על הקיר ובתגובות. כל שבוע אני מפרסמת כאן אחד, לפעמים קצר ולפעמים ארוך. למשל:

שבת שלום,

 

שלכם,

 

שלי


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית