ח'כ שלי יחימוביץ': מתקפה אלימה על מחנה השלום היא עיתוי אומלל להתחנף לימין

הי ראש הממשלה נתניהו, זאת שלי, שתולה. בחסותך, בשתיקתך, בתרומתך הפעילה. "קיצונים משמאל ומימין?" נו באמת. די למוות האלמוני והזול של פועלי הבניין. מתווה הגז: החזירות מתגלה כטפשות, וצפו בסרט המביך שנובל אנרג'י מחקה. וגם ביקור נוסטלגי בקול ישראל

 

שלום לכם חברות וחברים,

 

אז היום, בקול ענות חלושה, "אם תרצו" התנצלו על קמפיין השתולים הפרסונלי, הדוחה, הבזוי והפאשיסטי שלהם. זה כשלעצמו טוב, ומראה שאת הקרב הזה צריך לנהל בלי בכיינות, ולתת בראש בחזרה. 

 

החבורה הזו כשלעצמה היא לא הבעיה, אלא הלגיטימציה הרחבה שממנה היא יונקת, בראש ובראשונה מראש הממשלה בנימין נתניהו בעצמו, והמתקפה הכוללת על ערכי הדמוקרטיה, האוניברסליות, הפלורליזם, חופש הביטוי.

"הי ראש הממשלה נתניהו, זאת שלי, שתולה. אומנם נולדתי כאן, בת של ניצולי שואה, הייתי קצינה בצה"ל, יש לי שני ילדים קצינים, אבא שלי נלחם במלחמות ישראל, אני ציונית, אוהבת את המדינה שלי, משתדלת לעשות את הטוב בשבילה ושומרת על חוקיה. אבל מתברר שהקריטריונים לתעודת כשרות לאזרחות נעשים קשוחים יותר ויותר, ושאנשים כמוני לא עומדים בהם יותר.

בחסותך, בשתיקתך, בעידודך, בתרומה פעילה שלך. בחסותך אני פושעת. פשעתי, שייכת למחנה השלום. פשעתי, מאמינה בצדק ובשוויון. פשעתי, מאמינה בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובחופש היצירה. ולפתע גיליתי שמדובר בפשע חמור. יחד אתי גילו את זה לא מעט אנשים שלא ידעו שהם כאלה...

מחריד שבין שורות הליכוד, שהייתה פעם מפלגת ימין ליברלית ושפויה, נמצא רק צדיק אחד, בני בגין, שיעמוד מול גל המקרתיזם, הציד וההסתה שמנהל הימין מול כל מי שאינו ימין קיצוני..." לפוסט המלא בפייסבוק, שקיבל יותר מ-13 אלף לייקים וקראו אותו חצי מיליון גולשים.

 

כאן בראיון מהערב, לערוץ הראשון, לאורי לוי ולכינרת בראשי, אני מרחיבה על עניין השתולים, מסרבת בתוקף לעשות השוואה בין "קיצונים מימין ושמאל" (אין מקום להשוואה, "קיצונים משמאל", גם כשהם לא מייצגים את האתוס שלי – לא רוצחים), ומרחיבה על ענייני הרצוג וקבירת רעיון שתי מדינות לשני עמים שגם יפורט כאן בהמשך:

 

בין בנט לבוז'י, בין מדינה דו לאומית למדינה יהודית ודמוקרטית. דווקא על רקע קמפיין הרדיפה והציד של כל מי שאינו ימין קיצוני – הדברים שאמר בוז'י להולנד חמורים, והיו ראויים לגינוי.

תארו לעצמכם שמצביעי הבית היהודי היו קמים בבוקר וקוראים שבנט אמר לנשיא הצרפתי הולנד שהעסק תקוע, שכך אי אפשר למגר את הטרור, ושאין ברירה אלא לחזור לגבולות 67 עם שמירה על גושי ההתיישבות? אני מניחה שזה היה יומו האחרון של בנט כיו"ר.

מה היה קורה לו מצביעי העבודה היו קמים בבוקר ומגלים שבוז'י אמר להולנד שפתרון שתי המדינות לא רלוונטי, שאין פרטנר, ושאין מקום להתנעת תהליך מדיני אלא רק לפתרונות חד צדדיים עם גדרות מחושמלות?

ובכן, זה קרה. כולנו קמנו וקראנו את הדברים, שלא עוותו ולא הוצאו מהקשרם אלא יצאו מבוז'י בהודעה רשמית לעיתונות. זה היכה אותי בתדהמה. וגם אתכם, אני יודעת. זו היתה שגיאה קשה להפוך על פניו במחי הודעה אחת, מבלי להתייעץ עם איש, את האתוס המרכזי שעומד בבסיס תפיסת העולם שלנו.

חולקת מהותית, עמוקות, על עצם הדברים של בוז'י וחושבת את ההיפך המוחלט. שגל הטרור הנוכחי וכשלון הממשלה מוכיחים שוב שיש חובה בהולה לחזור לערוץ המדיני.

חושבת שהעיתוי היה אומלל ושבעת מתקפה מכוערת ופאשיסטית על מחנה השלום יש לנו אחריות כפולה ומכופלת לא להתקפל ולא לזגזג. חושבת שזה שגוי פוליטית ופרגמטית – לא מכירה איש ימין שיגיד – וואלה, בוז'י יותר ימני מביבי, אצביע בשבילו עכשיו.

אני יודעת שמאשימים גם אותי שכיו"ר מפלגה "משכתי ימינה". אין לזה שחר. נכון, כך בנויה תפיסת העולם שלי: שסדר היום החברתי, הכלכלי והאנושי לא פחות בחשיבותו מזה המדיני; שהמתנחלים אינם פושעים, שלמפלגת העבודה יש אחריות היסטורית על פתרון שתי המדינות דווקא משום שהיא זו שהקימה את מפעל ההתנחלויות.

אבל תפיסת העולם המדינית שלי היתה תמיד חדה ובהירה ולא מתנצלת לרגע: פיתרון שתי המדינות חיוני והכרחי להמשכה של הציונות ולקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית, משא ומתן מדיני כאן ועכשיו, גם בתנאים הקשים ביותר, ודווקא בגללם.

ברור שיש לי חובה ציבורית מוסרית ומנהיגותית להשמיע ביקורת ברורה וצלולה על הדברים שאמר בוז'י (ולספוג את הפרשנות הפוליטית המשעממת שזה קשור לפריימריס לראשות המפלגה. זה לא). הנה כאן ראיון אצל אריה גולן, במשדר הבוקר של קול ישראל, אחרי הודעתו של בוז'י, וכאן אצל רינו צרור בגלי צה"ל. מניחה שתוכלו לשמוע את ההפתעה והתדהמה בקולי. וגם בערוץ 2, ב"העולם הבוקר", עם הילה קורח ואברי גלעד:

 

במהדורות החדשות של ערוץ 2 ו-10

 
חבר'ה, הפעם בלי הרבה דבורים! תתפקדו ותפקדו, כאן ועכשיו או כתבו למיל hitpakdutshelly@gmail.com בצרוף שם מלא ומספר טלפון, ואנחנו נחזור  ונפקוד אתכם. הפוסט השבועי של מתפקדת הוא של דורית סגל, הנה:
 
 
אבא שלי היה פועל בניין ואולי זו הסיבה שאני לא יכולה יותר לשאת את ההרג הבלתי פוסק של פועלים באתרי בניה. רק השבוע נהרגו שני פועלים ישראלים, קאסם אבו ראס בן ה- 34 באתר בניה בחיפה, ויהודה לגזיאל באור עקיבא. הם מתים ונפצעים בהמוניהם וחייהם ומותם מסתיימים באדישות נוראה ובהיעדר כל נסיון למנוע את המוות הבא. לפני עשור וחצי, חיפשתי דירה ומצאתי אחת מתאימה להפליא במחירה, בגודלה ובנעימותה ברחוב יוסף הנשיא בתל אביב – בסוף לא קניתי אותה כי גיליתי שפועל נהרג בבניין הזה. לא רציתי לגור בבית שדמו של אדם שמת לשווא יזעק אלי מהקירות. השבוע, יחד עם חברי הכנסת אלי אלאלוף, שולי מועלם ואורלי לוי - הנחתי הצעת חוק פשוטה וקטנה שכבר הרבה זמן אני חושבת עליה: במבנים שבהם נהרג עובד בנייה, תיקבע במקום בולט לוחית הנצחה לזכרו. היא נועדה להנציח, לכבד, להרתיע, להגביר אכיפה, לעורר מודעות.
 
ידידי, הח"כ לשעבר ד"ר עפו אגברייה, סיפר לי בדיחה: סבא עובר עם הנכד שלו ליד בניין ואומר לו: זה בניין שאני בניתי כשהייתי פועל בניין. אז הילד שואל: סבא, היית ערבי? ובכן, לא מעניין אותי אם עורו של ההרוג הוא לבן, חום, שחור או צהוב. מה דתו ומה הלאום שלו. מוות הוא מוות. כל כך הרבה אנו עוסקים בזכות המוצדקת לקורת גג, אבל כל כך מעט בזכות הפשוטה, של מי שבונים עבורנו את בתינו – לחיות. לקריאת הסטטוס המלא, עם כל הפרטים, הקליקו כאן על תמונת הדוגמאות ללוחיות זכרון, השמות והמקרים אמיתיים:
 
 
דיווח מפורט על הצעת החוק גם בכתבה של ז'נאן בסול בדמרקר, וגם בראש כותרות הכלכלה של וינט בכתבה של צבי לביא:
 
 
מתווה הגז. הניתוח (של ביבי) הצליח אבל החולה (מתווה הגז) מת. ביום רביעי (3.2) דיון בבג"צ על מתווה הגז, אבל כמו שאמרתי (ואומר שוב) הדיון בבג"צ חשוב, אבל המתווה בכל מקרה לא ייושם לעולם. גם לו הייתי מדמיינת תרחישים פרועים, לא הייתי יכולה להעלות על דעתי סטירות לחי כה מצלצלות שהמציאות מכתיבה למתווה השקרים של נתניהו.
 

כשהחזירות מתגלה כטפשות. זה היה יכול להיות קומי אם לא היה טראגי: הדוגמן של נובל בקמפיין האגרסיבי לטובת מתווה הגז, ערן חיימוביץ' מנכ"ל פניציה, מפסיק להשתמש בגז טבעי בגלל המחיר המופקע והמונופוליסטי, וחוזר להשתמש במזוט מזהם. חיימוביץ ניהל קרב הרואי להצלת פניציה באמצעות חיבורה לגז. והוא צדק, הגז היה יכול להיות זול להפליא, להפחית עלויות ולהציל את המפעל, אלמלא הקופון ההזוי שגוזרות חברות הגז והמחיר הדמיוני שהן גובות על מה שהיה אמור להיות כל כך זול ולא מזהם. 

 

צפו בסרט שנובל אנרג'י מחקה: בפרסומת של נובל בפריים טיים הטלוויזיוני, נשמע ערן חיימוביץ' אומר: "...יצאנו מעבדות לחירות. גז טבעי עבורי זה חיים, זו פרנסה..." נובל מיהרו אתמול להסיר מיוטיוב את הסרטון שהפך להיות מביך במיוחד, אבל אנחנו, שהורדנו את הסרטון ערב קודם כדי לגזור ממנו תמונות לפוסט שפרסמתי בפייסבוק, שמרנו אותו, ואתם מוזמנים לצפות בו מתוך ערוץ היוטיוב שלי כאן. כאן כתבה בדמרקר, וכאן הקליקו לפוסט בפייסבוק: 

 

כואב הלב לראות הזדמנות כבירה כזאת למשק הישראלי שהולכת ומתפוגגת במהירות בגלל תאוות בצע, ממשלה רופסת, וקשרי הון שלטון. המצב הגיע לזה שהשר להגנת הסביבה אבי גבאי, הקול הצלול וההגיוני היחיד בנושא הגז הטבעי, כינס, יחד עם ערן חיימוביץ', מסיבת עיתונאים, והשניים קראו לחברות הגז להתעלם מהמתווה ופשוט להוריד מחירים, כי – מתווה שמתווה – בסוף בגלל מחיר מושחת, אף אחד לא יקנה כאן גז.

 

וגם לא שילמו מיסים. אם כל זה לא מספיק, בהתכתבות שלי עם מנהל רשות המיסים משה אשר, מתברר שחברות הגז דווחו על רווחים נמוכים מהמציאות, רשות המסים עלתה על זה ונסתה לסתום את הפרצה, אלא שבגלל שהמתווה מקפיא חקיקה לעשר שנים – היא לא תוכל לתקן את המעוות! לפרטי ההתכתבות.

 

ולסיום פרק הגז להיום: התקרנפות אינה מוסרית אבל גם לא משתלמת. במקום פרופ' דייויד גילה האמיץ והמודח, מונתה השבוע עו"ד מיכל הלפרין לממונה על ההגבלים העסקיים. נאחל לה הצלחה רבה. אבל יש גם לקח חשוב מהמנוי שלה: שוב התברר שהרגולטורים ששינו את עורם, וגוננו על מתווה הגז שקודם התנגדו לו – גם אכלו את הדגים הבאושים וגם גורשו מהעיר. קודם היה זה אבי ליכט שהתריע על סכנות המונופול ("יש לווייתן בחדר!") שינה עמדתו בתקווה להתמנות ליועץ המשפטי לממשלה, אבל בסוף מנדלבליט קיבל את התפקיד. והשבוע זה היה אורי שוורץ שמעל באמונו של דייויד גילה, סיפק עלה תאנה לרודפיו ובודד אותו, וגונן על המתווה למרות שקודם היה בעד עימות משפטי מול חברות הגז, ובסוף לא הוא מונה אלא מיכל הלפרין. אולי עדיף לרגולטורים שישימו לנגד עיניהם את טובת הציבור ואת השיקולים המקצועיים, ולא ינסו לרצות גחמות של דרגים פוליטיים. זה לא ראוי, ומתברר שגם לא משתלם. ראיון בצבע הכסף של קול ישראל אצל ניסים קינן.


בואו להפגנה מחר. הנה הפרטים:

 

שכר הבכירים. כתבת מגזין מצויינת ומקיפה של יוסי לוי על שכר הבכירים, ששודרה במהדורת מוצאש של ערוץ 2, גם אני מופיעה בה, מומלצת:

 

ביקור אחרון ב"קול ישראל". אתמול התראיינתי בתוכנית "המזנון" של יואב קרקובסקי ברשת ב'. באופן יוצא דופן החלטתי לבוא לאולפן, ולא להסתפק בראיון בטלפון, כנהוג בראיונות ברדיו. הלכתי (רכבתי על האופניים, ליתר דיוק) בדרך הכל כך מוכרת ללאונרדו דה וינצ'י 2, לאולפן 3 של רשת ב. מהאולפן הזה דווחתי ככתבת, ואחר כך שבע שנים רצופות כמגישה והעורכת של הכל דיבורים, אז תוכנית הדגל של האקטואליה ברדיו (ממנה עברתי כבר לחדשות ערוץ 2). באתי להגיד שלום למקום, שבקרוב יהרס ויפונה.

מעבר למחוייבות הערכית העזה שלי לשידור הציבורי, אני חבה הרבה למקום הזה ולאנשיו. שם גדלתי מקצועית ואישית, שם הועמקה תפיסת העולם שלי, השתבחה העברית שלי, התגבש הקוד המוסרי והאתי הפנימי שלי. שם ככתבת צעירה הכרתי את אבא של הילדים שלי (שהיה אז סטודנט ומאבטח במקום...) ושם גם נולדו גל ורמה. להאזנה לראיון – על העימות מול הרצוג השבוע, על תפיסתי המדינית, על קמפיין השתולים, פריימריס בעבודה, וגם על המקום עצמו – הקליקו על התמונה של קרקובסקי מוריד אינסרטים לפני שהוא נכנס לאולפן: 

 

מבקשת מכם לפתוח חשבון טוויטר, לעקוב אחרי ואחרי כל מי שמעניין אתכם, לעזור לי, ולקחת חלק במדיום החשוב הזה. רק שנה אני שם, והשבוע כבר הגיע מספר העוקבים אחרי ל – 50,000. הקליקו על הציוץ הזה כדי לפתוח חשבון: 

 

תודה לאליאור עמר המקסים שהזמין אותי למפגש מאורגן היטב במתנ"ס בקריית מלאכי, עם קבוצה נפלאה של אנשים שאכפת להם ומוכנים לצאת מהבית בגשם ובקור גם כשלא חייבים:

 

 

בקשר לשבתרבות בכפר סבא מחר, עם רינה מצליח – מאוד רציתי להזמין אתכם אבל לצערי הרב מאוד כל הכרטיסים (שנמכרו ב 15 ₪ לכרטיס) נמכרו ואין יותר מקום. בפעם הבאה.

ולסיום חידון של אנרגי, את התשובה אתם יודעים:

 

שבת שלום,

 

בואו להפגנה,

 

שלכם,

 

שלי


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית