ח'כ שלי יחימוביץ': אולמרט, פואד, דנקנר. הקושי והבידוד שבמאבק בשחיתות

אולמרט, פואד, דנקנר. הקושי והבידוד שבמאבק בשחיתות, ולמה אנשים טובים מתיישרים (בעצם מתעקמים) לפי הקו השולט גם כשהסירחון עולה? לידיעת קוראי הימנים: יום האזכור לרצח רבין הוא לא יום הנהי של הימין על כך שמעליבים אותו. וגם: איפה תוכלו לפגוש אותי

 

 

 

 

שלום לכם חברות וחברים,

 

לפני עשרים שנה נרצח ראש הממשלה ושר הבטחון שלנו, מנהיג מפלגת העבודה יצחק רבין. בצל ניסיון להשכיח ולהפוך את היום ליום הנהי של הימין על כך שמעליבים אותו, נזכור ונזכיר, את התרת הדם ההמונית שנעשתה בראש ממשלת ישראל. את הכיכר, את המרפסת. את הילדים ואת המבוגרים זועקים "רבין הבוגד!" "מוות לרבין!" "בדם ובאש את רבין נגרש!"

לזכור. לזכור את האלימות הקשה והחדה שגאתה כל הזמן. לזכור. את ארון המתים הידוע לשמצה, את הדיון ה"הלכתי", כביכול, ההתפלפלות האם מותר או אסור לרצוח את ראש הממשלה. לזכור את ההסתערות על רכבו בהפגנה פרועה ואלימה סביב משכן הכנסת.

לזכור את הלבשתו של ראש הממשלה שלנו, לוחם ומפקד מהולל בצה"ל במדי אס-אס ובכפיה. לזכור. את הפולסה דנורא, את גזרי דין המוות, את הפגנות ההסתה, שנראו לפוליטיקאים מסוימים ובהם גם נתניהו מקום מצוין לפוליטיקה, אבל בפועל התירו דם. מי שלא חי את ימי הטירוף ההם לא זוכר איך הפך ראש הממשלה הנבחר, גיבור ישראל, למטרה נייחת. באותה עת כבר לפחות אדם אחד עמל בחדרו על הכנתם של כדורי אקדח קטלניים במיוחד.

"ראש הממשלה נתניהו עשה עניין גדול מאוד מתמונה שלו במדי אס-אס שראה בפייסבוק..." לטקסט המלא הכנסו לפוסט בפייסבוק, ולבלוג באתר הקליקו כאן:

 

כמה מלים אישיות על שחיתות. הקרביים היותר מכוערים של הפוליטיקה הישראלית נחשפו השבוע בעבודה עיתונאית מצויינת: רביב דרוקר, ברוכי קרא ואיתי רום בתחקיר מפורט ומטלטל על פרשיות השחיתות של פואד. דורון צברי ואמיר בן דוד בשלושה פרקי תעודה משובחים, מושקעים, מלמדים וביקורתיים על כלכלת ישראל ועל קשרי הון שלטון - עם דני גוטוויין, ירון זליכה וגיא רולניק. 

שחיתות ותאוות בצע, הסתופפות חמימה והדוקה וחסרת בושה, לפעמים חוקית ולפעמים לא, אצל ההון ובשרותו. את כל זה רואים גם אצל דרוקר וגם אצל צברי. והחמור מכל – תמיכת הסביבה. את הסיפורים שסופרו השבוע אני מכירה היטב. הייתי שם. והחוויה הקשה מכל בשבילי, היתה תמיד שיתוף הפעולה של הסביבה הפוליטית, גם זו שאינה מושחתת בעצמה. במקרה הטוב בשתיקה אבל יותר מדי פעמים בתמיכה נלהבת, בהגנה פעילה ובהענקת שרותים.

כך היה עם אולמרט, ראש ממשלה מגה-מושחת שהוא ושריו וחכ"יו ומשרתיו התעמרו בין היתר בירון זליכה, גיבור הפרק השני של סרטו של ירון צברי. ירון היה אז חשב כללי באוצר, ישר ועיקש, שסרב לשתוק. הייתי עם ירון בתקופה הזאת, ליוויתי אותו מקרוב ותמכתי בו כשהוכפש על לא עוול בכפו ורק משום שחשף שחיתות, תקפתי את אולמרט וסלדתי ממנו. זה היה ברור כשמש, לא היה שם אפור ולא היו שני צדדים למטבע. ובכל זאת הייתי לבד. מפלגת העבודה היתה בקואליציית אולמרט, וכולם סיפרו לי שזליכה הוא טרבל מייקר ומשוגע ושאולמרט צח כשלג.

כך היה גם עם פואד, גיבור התחקיר של דרוקר, כשהסיעה שלי, לצערי, הלכה צעד אחד יותר מדי והריצה אותו לנשיאות. גם כאן הכתובת היתה על הקיר. אי אפשר היה לתמוך בו לנשיאות. ובכל זאת, כשסירבתי, והתעקשתי לתמוך ברובי ריבלין, קיבלתי שפע איומים זחוחים מכיוונו, והרבה אזהרות ו"עצות טובות" מרבים אחרים. פעילה מרכזית במפלגה הזכירה לי השבוע, אחרי התחקיר של דרוקר, משהו שהדחקתי: מפגש מזכירי סניפים שקיים הרצוג בכנסת, פואד מועמדנו לנשיאות היה גיבורו, הח"כים קילסו אותו, וכל מזכיר סניף שלישי גינה את אלה ש"הולכים נגד המפלגה" ולא תומכים בפואד, תוך סינון מבט מאיים לעברי. נגד המפלגה? זה לא נגד, זה בעד! בעד מפלגה נקיה שפניה אל הציבור ולא אל קומבינות אפלוליות.

אלה לא היו הפעמים היחידות שמצאתי את עצמי במצבים כאלה, לבד או במיעוט, בדיעבד זה עשוי להיראות סבבה, אבל כשנמצאים בתוך זה – זה לא נעים, בלשון המעטה. זה לא מתגמל, צפויה ענישה פוליטית ואף תקשורתית. יש תחושת בידוד ויש גם פליאה גדולה: מה לעזאזל קורה לאנשים טובים כך שהם מתיישרים (או מתעקמים ליתר דיוק) לפי הקו השולט גם כשהקו הזה רועד ומקרטע.

כך היה גם עם נוחי דנקנר, בשיא ההתפרעות שלו ובשיא מלכותו, כשהכתובת זעקה על הקיר, אבל מצעד של חנפים בא לגונן עליו בקולי קולות בועדת הכספים ותחת כל עץ רענן. ח"כים, ראשי ערים, עיתונאים שהיללוהו והתייחסו אלי כאל תמהונית. הייתי ממש ממש לבד שם כשנאבקתי בו ובמעשיו הפסולים. כמות האיומים וה"עצות" שקבלתי אז היתה אינפלציונית. אחת הדוגמאות פורסמה, ממש במקרה, השבוע, כשאבנר הופשטיין ראש דסק התחקירים של גל"צ השתמש (לבקשתו ובהסכמתי) בהקלטה שלי מלפני שנה, מספרת לו לצורך תחקיר ב"מבט שני" סיפור אחד קטן מיני רבים. הנה הפרטים.

 

 

כמעט תמיד זה כך: חומת המגן ממשיכה כל הזמן לעבוד עד שהיא קורסת מפאת מעשיו הבלתי נסבלים של האיש רב הכוח שהמערכת מגנה עליו ועל שחיתויותיו. אז למה, תגידו לי, לא לעשות את המעשה הנכון כבר בהתחלה?

 

אני משוכנעת שבבוא היום יפרצו החוצה גם כל הצדדים המושחתים של פרשת הגז הטבעי. כל כך הרבה כסף, כל כך הרבה פוליטיקה, כל כך הרבה איומים, כל כך הרבה הון שלטון – ואפס הגיון כלכלי. מתווה הגז הוא כל כך מופרך ושגוי ופוגעני, ומהווה כזאת חבילת הטבות פרועה (נוספת) לחברות הגז - עד שברור כשמש שמשהו רקוב כאן. זה גם מה שאמרתי, בין היתר, בועידת הסביבה של עיתון הארץ שהיתה אתמול בתאטרון הבימה בתל אביב.

 

בשבוע הבא שר הכלכלה אריה דרעי אמור להתפטר ממשרד הכלכלה ובקומבינה פוליטית עלובה לאפשר לנתניהו להפעיל במקומו את סעיף 52 לעקיפת הממונה על ההגבלים ולהכשרת מונופול הגז "מסיבות מדיניות ובטחוניות" שקריות לחלוטין.

עצוב ומאכזב שגם דרעי וגם כחלון, שנישאו על כנפי המאבק למען החלשים, נמלטים כמו מאש מהטיפול בסוגיה שיש בה התקווה הגדולה ביותר לשגשוג ולהורדת יוקר המחיה. בשביל מה הם נלחמו להיות בתפקידים הכלכליים הכי בכירים? הנה כמה ראיונות: בגל"צ, בוקר טוב ישראל עם אסף ליברמןבקול ישראל, אצל קרן נויבך ב"סדר יום", ובקול ברמה, אצל משה גלסנר.

ב"הכל כלול" עם סיון כהן בערוץ 10:

ב"אולפן פתוח" בערוץ הכנסת עם אורית לביא-נשיאל והפרשן ירון אברהם, על הגז וגם על הבחירות ליו"ר קק"ל:

וממליצה להאזין דווקא לראיון שלי ברדיו קול חי המזוהה עם ש"ס, אצל בצלאל קאהן ודוד חכם, שחלק ממנו על הגז וחלק הארי על עשרים שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. את העימות המנומס על הנרטיב אפשר לשמוע כל הזמן באנדר טון.

התודעה הצרכנית שלי נמוכה בהרבה מהתודעה הפועלית שלי, והציוץ הזה לעיתון הארץ נועד בעיקר לשם עקיצה קטנה:

 

ההעלאה השערורייתית בשכר הח"כים. זה מה שכותבת על זה היום סימה קדמון בידיעות אחרונות: 

השבוע אחרי תלאות מרובות בכנסת והצפת הנושא שוב ושוב, הצלחתי, יחד עם ח"כ יעל גרמן מיש עתיד, להביא לכך שועדת הכנסת תקבע בקרוב דיון מחודש על ביטול ההעלאה המתוכננת של שכר הח"כים. תוצאה לא מובטחת עדיין, אבל לפחות דיון יהיה. זה אחרי שנשיאות הכנסת דחתה שבוע אחר שבוע הצעה לסדר ודיון מהיר שבקשנו לקיים בעניין, ואנחנו הגשנו ערר על כך. בדיון בערר הושגה פריצת הדרך. כאן אפשר לצפות:

וכאן מיד אחרי הדיון ב"הכל כלול" עם סיון כהן בערוץ 10:

 

הניוזלטר מיועד בין שלל מטרותיו לעדכן אתכם איפה אתם יכולים לפגוש אותי. אז הנה עוד כמה אירועים פתוחים שהיו בשבוע שחלף, וגם כאלה שיהיו בשבוע הקרוב. אתם מאוד מאוד מוזמנים.

 

תא אופק שלנו בטכניון, בראשות לירן מזוז הנהדרת והמסורה, הזמין אותי לחנוך את שנת הפעילות הזאת במפגש עם הסטודנטים של הטכניון. הפריים של המצלמה לא יכול להכיל עד כמה היה מלא עד אפס מקום. הייתה שיחה ארוכה וחשובה והיה מעניין. כבוד לאופק טכניון!

 

 

 

ומחרתיים, יום א', בבאר שבע, אהיה בפתיחת שנת הפעילות של תא אופק באוניברסיטת בן גוריון. אופק בן גוריון תודה שהזמנתם אותי, ועכשיו יש לכם אתגר מול הטכניון! הנה הפרטים:

 

 

שבתרבות ברעננה שהייתה, תודה שבאתם ועודדתם, ומקווה מאוד שלא אני זו שהביאה לכם את הנאחס:

 

 


 
 
וגם מחר שבתרבות. הפעם במבשרת ציון, הנה הפרטים:
 
 
מסכימים איתי? מזדהים עם הדרך שלי? רוצים לחזק אותי פוליטית? להיות יותר מעורבים? להשפיע יותר? תתפקדו! ואם אתם כבר חברי מפלגה, תפקדו אנשים בסביבתכם. זה עולה 75 ש"ח לשנה, וזה מקנה לכם, בין היתר, זכות להצביע לראשות המפלגה ולרשימת הח"כים. תוכלו להתפקד עכשיו כאן או לכתוב לנו לכאן: hitpakdutshelly@gmail.com בצרוף שם מלא ומספר טלפון, ואנחנו נחזור ונסייע לכם בהתפקדות.

לא שועל פוליטי. אל תשכחו להעלות פוסט ובו אתם מסבירים למה עשיתם את זה, וקוראים לאחרים לעשות אותו הדבר. את הלינק לפוסט שלחו לנו למייל shelly@knesset.gov.il. והשבוע אני מחדשת את מנהג הפוסט של מתפקד אחד חדש מתוך מתפקדי השבוע, הפעם הבמה של רועי כהן - לא שועל פוליטי! תודה רועי.

שבת שלום,

שלכם,

שלי


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית