ח'כ שלי יחימוביץ': כמו רקפות בין הסלעים, נחשף דור מצוין של ילדים טובים, אנשים טובים. הוא היה גולש. החניכים שלו העריצו אותו. הוא היה יפה תואר. הוא היה ביישן וצנוע. הוא היה חצוף ומצחיק. הוא אהב את אמא. והעיקר: הוא היה ילד טוב

כמו רקפות בין הסלעים, נחשף דור מצוין של ילדים טובים, אנשים טובים. הוא היה גולש. החניכים שלו העריצו אותו. הוא היה יפה תואר. הוא היה ביישן וצנוע. הוא היה חצוף ומצחיק. הוא אהב את אמא. והעיקר: הוא היה ילד טוב

 

כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתחבאים. פניהם ושמותיהם של 64 הקצינים והחיילים שנפלו במערכה, ושל שלושת האזרחים שנהרגו. לאלבום המלא, והכואב.

 

שלום לכם חברות וחברים.

 

כשעיתוני סוף השבוע עם מאמרי הסיכום של המלחמה נפתחו הבוקר, זה כבר היה לצלילי פצמרים ורקטות על שדרות ועוטף עזה. האורי אריאלים והבנטים והדני דנונים קראו, ברפלקס מותנה, למוטט את החמאס, לכבוש את עזה, וכל שאר העצות המחכימות שאת מחירן הכבד אי אפשר בכלל להתחיל לאמוד, וממילא גם אין בהן תועלת. ההיפך הוא הנכון. לא להיגרר אחרי החמאס, להכתיב בעצמנו ומתוך שליטה את המהלכים הבאים.

    
הנה התייחסויות עדכניות שלי למצב חדש-ישן שנוצר היום.  


בחדשות ערוץ 2 אצל עודד בן עמי:

בחדשות ערוץ 10 אצל נס לי ברדה:

כמו רקפות בין הסלעים, נחשף כאן דור מצויין של ילדים טובים, אנשים טובים. פשוט טובים. אם יש מקום צורב ומכאיב להיווכח בזה, אלה בתיהם של חללי המלחמה הזאת. בלב היגון, והשבר, והידיעה שהחיים לא ישובו לעולם להיות כפי שהיו, ההורים, האחים, המשפחה ואוהביהם מדברים עליהם: הוא היה גולש, החניכים שלו העריצו אותו, הוא היה יפה תואר, כל הבנות אהבו אותו, הוא היה ביישן וצנוע, הוא היה חצוף ומצחיק, הוא היה תלמיד מצטיין, הוא היה לוקח את האופניים ורוכב בלילה בלי חולצה, הוא אהב את אמא ולא התבייש לחבק ולנשק אותה לעיני החברים, אלף פרטים.
אבל כמו חוט השני חוזר שוב ושוב, בכל מקום, התיאור הזה: הוא היה ילד טוב. הוא היה נשמה טובה. הוא אהב לעזור לאנשים. הוא ישב באוטובוס ליד הילד שצחקו עליו. הוא לא היה יכול להיות קשוח לחיילים שלו, רצה שיחייכו. הוא עזר לכולם.
יש משהו אצילי ומוסרי בכבוד שמובע דווקא לתכונה הזאת - להיות אדם טוב.
הדור שלי ברובו הוא דור אגואיסטי.  דור שהפנה עורף באופן קיצוני לאתוסים הלאומיים, ולאחריות החברתית. בכיפה שלטו הרצון לעשות כסף, לעשות לביתי, להיות מאושר, להגשים את עצמי, אני אני אני. אבל איכשהו, מעשה ניסים, הצלחנו לגדל דור טוב מאיתנו. בעשור האחרון יש יותר ויותר שאומרים די לאגואיזם ולאינדיבידואליזם הצרופים האלה. לוקחים אחריות על המדינה והחברה. זה בא לידי בטוי במאות האלפים שיצאו לרחובות במחאה החברתית, זה בא לידי בטוי באכפתיות, במעורבות, בלקיחת אחריות על גורלה של המדינה, וזה בא לידי בטוי גם במלחמה הזאת,  בהמוני המילואימניקים שהתייצבו בלי למצמץ, בחיילי הסדיר שהביעו באופן הכי עילאי, עד כדי סיכון החיים והקרבתם, את הסולידריות ואת הערבות ההדדית, ובחברה האזרחית שיצאה מגדרה כדי להעניק להם גיבוי ולקחת חלק במאמץ.
כמו בשיר של אריאל הורוביץ, "כמו רקפות בין הסלעים", יצאו החוצה הצדדים היותר טובים של החברה הישראלית. התפקיד שלנו הוא לדאוג לכך שאותה לכידות, אותה ערבות הדדית, אותה מתינות - תבוא לידי ביטוי גם ביומיום. בהתכווננות לקראת פתרון מדיני, בחברה סולידרית צודקת וטובה יותר, ובהרגעת  אותן רוחות רעות של גזענות ואלימות שצצו כמו עשבים שוטים, כזרם עכור צדדי לצד הזרם המרכזי.
עוד על כך, במה שהיה אמור להיות ראיונות סיכום של המלחמה, לפני שהתברר שהסוף, גם אם זמני, רחוק משחשבנו. על החברה הישראלית, אופק מדיני, פוליטיקה ואופוזיציה - אצל איילה חסון ב"הכל דיבורים", להאזנה  הקליקו כאן:

אין מלחמות שמחות. אף פעם אי אפשר לצאת ממלחמה כשכל תאוותינו ורצונותינו בידינו. על תוצאות המלחמה, בראיון בערב חדש עם דן מרגלית:

ובפוליטיקה בערוץ 1 אצל עודד שחר:

והנה עוד כמה מהראיונות השבוע, לצפיה הקליקו על התמונות:

משהו קצת שונה ממה שאני רגילה להשתתף בדרך כלל - התארחתי במעגל של דן שילון בערוץ 2:

בחדשות ערוץ 2, עם עמית סגל וסיוון רהב מאיר: 

בחדשות ערוץ 10 עם גיא זוהר:

בחדשות ערוץ 2 עם דוריה למפל:

אצל אורלי וגיא בערוץ 10: 

בחדשות ערוץ 10 עם רומי נוימרק: 

בליל תשעה באב, בחצר מוזיאון מגדל דוד, דברנו על חורבן הבית ועל איך צריך להיראות הבית השלישי. פרופ' הנרייט דהן כלב, נשיא האוניברסיטה העברית- פרופ'  מנחם בן ששון, פרופ'  רחל אליאור, ואני. היה מעניין, מלמד ומאתגר.

בחיים אתה יכול לבחור בין שתי דרכים: להתעסק בעצמך, או לבחור לעשות דברים גדולים. אני רוצה לתת גם את יד שמאל המגינה ולא רק את יד ימין השומרת".  כך אמר סגן  הדר גולדין ז"ל  בראיון לערוץ שבע, כשסיים קורס קצינים. מדהים הדמיון בין הדברים של הדר ובין מי שהיתה בדיוק בגילו לפני שבעים שנה, חנה סנש (בתמונה), הצנחנית שלא שבה:
"
שנתיים מאז עזבתי את הבית, את אמא. מה הייתי מדברת עם אמא לו נפגשנו? יכולתי להגיד לה את שהרגשתי אתמול, לחץ חזק וקשה, יכולתי לבכות. כי הרגשתי: שתי דרכים עומדות לפני – לחפש את אושרי הפרטי ולהעלים עין מהשגיאות אשר מסביבי, או להשקיע כוחות במלחמה הורסת וקשה בעד דברים שהם טובים ונכונים בעיני..."
חנה סנש, ציונית, סוציאליסטית, מגשימה, ממייסדות שדות ים  – בחרה. בעיצומה של מלחמת העולם השניה היא צנחה בשטחי הפרטיזנים ביוגוסלביה במסגרת הצבא הבריטי. היא נתפסה, עונתה, נשפטה והוצאה להורג כשהיא רק בת 23.
 
החוט המקשר בין שני אנשים צעירים בשתי מאות שונות מעניק פשר, משמעות ועומק לחיים שלנו כאן, ובאמת חושף את הטוב ואת הנעלה שבאדם
.

ביום ראשון האחרון העלינו לפייסבוק את אלבום תמונות הנופלים. 64 קצינים וחיילים, שפניהם קורנות מחיות, נעורים ואופטימיות. וגם שלושה אזרחים שנהרגו בעורף.  את הפנים, השמות, המקום, הדרגה, העלינו ביום ה-27 למלחמה, ואני מודה שהיה לי דחוף לעשות את זה, מתוך איזו כמיהה נסתרת, אולי ילדותית, שאם נסכם את מניין הנופלים - לא יבואו עוד אחריהם. בינתיים כך היה, ונתפלל נייחל נקווה ונעשה הכל כדי שכך גם ימשך. הנה הפנים השמות, ואם תרצו לעבור תמונה תמונה וגם להוסיף דברים משלכם, אתם מוזמנים לעשות זאת  כאן. יהי זכרם ברוך.





שבת שלום,

שלכם,

שלי


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית