ארצנו הקטנה כולה חזית, אין עורף - ניוזלטר מאת יצחק הרצוג

ארצנו הקטנה כולה חזית, אין עורף - ניוזלטר מאת יצחק הרצוג

 

 


13.7.2014

  

אנחנו בעיצומה של מערכה מורכבת שתארך עוד זמן. הטילים של החמאס מכסים חלקים רבים של מדינת ישראל, מבאר שבע ועד הכרמל. אל המערכה הזאת נכנסנו כשמערכת כיפת ברזל פועלת באופן מרשים, אמצעי המיגון מוכיחים יעילות והרשויות המקומיות ופיקוד העורף עושים את עבודתם נאמנה. אני יודע כמה רבים מכם נמצאים תחת אזעקות והתראות וטילים ויירוטים. אני מבקש אישית לחבק כל אחת ואחד מכם ואת בני משפחותיכם. כולנו משפחה אחת גדולה בעת הזאת ואף על פי שהימים אינם קלים יפה לראות את הסולידריות, קור הרוח ואפילו ההומור שמאפיינים אותנו ברגעים כאלה. מה יש לומר, דוגמה ומופת. זה הייחוד שלנו וזו החוזקה הגדולה שלנו.

 

הדבר החשוב ביותר כרגע הוא להשיב את השקט ולהביא לרגיעה, ודרך הפריזמה הזאת צריך להתנהל המבצע. כראש אופוזיציה אני נותן גיבוי מלא להנחיות הדרג המדיני לצה"ל שפועל כדי להשיג את הרגיעה המיוחלת. אמירות נחפזות על כיבוש הרצועה ומיטוט שלטון החמאס גורמות רק לנזק. המבחן של כולנו כעת הוא לשמור על שגרת יומנו ככל הניתן, תוך כדי דריכות, ערנות והקפדה מרבית על הנחיות פיקוד העורף.

 

 

סיעת העבודה מדרימה

 

מי שחי בתל אביב או בשרון ושומע את קולות האזעקה והפיצוצים יכול רק עכשיו להתחיל להבין את מה שעובר על תושבי הדרום בימי הידרדרות ביטחונית, כמו הימים הללו. כבר 14 שנה שהם חיים את חייהם בין הסלמה להסלמה, מנסים לקיים שיגרה, לעבוד, ללמוד, לגדל ילדים, לבלות, עד שהשטח שוב בוער, בערה שמשבשת את הכל. יש ילדים בני שבע בדרום שמבצע "צוק איתן" הוא המבצע השלישי שהם חווים. זה עצוב ומקומם, אבל אלו המבחנים שמזמנים לנו החיים בארץ הזאת ואנחנו מספיק חזקים כדי לעמוד בהם יחד.

 

ביום שני קיימתי ביחד עם חברי הכנסת איתן כבל, אבישי ברוורמן, מרב מיכאלי, עמר בר לב ואיציק שמולי סיור במועצה האזורית אשכול (תודה גדולה ליו"ר המועצה חיים ילין על האירוח וההסברים המלומדים), בבית בקיבוץ נירים שספג פגיעה ישירה של קסאם ובאופקים (תודה לראש עיריית אופקים יצחק דנינו על מנה גדושה של אופטימיות בעת ביקורי בקייטנה בעירו). 

 

 

ביום רביעי ירדתי לדרום לביקור בין יומיים ביחד עם חברותיי וחברי לסיעה, חברי הכנסת עמר בר לב, סתיו שפיר, אראל מרגלית ומיכל בירן כדי להיות עם תושבי הדרום, להרגיש אותם ולנסות, ולו במעט, להבין מקרוב את מה שעובר עליהם בתקופה המתוחה הזאת.

 

ביקרנו בשדרות, בישובים נוספים באזור ובקיבוץ ניר עם, קיבוץ שחטף כ-150 טילים ועומד ראשון בקו האש, שם נותרנו ללון. ותודה לראש המועצה האיזורית שער הנגב חברנו אלון שוסטר שפינה שעות ארוכות להיות איתנו. יחד עם חברי קיבוץ אור הנר ועם חברותי וחברי לסיעה צפינו אל תוך הלילה במשחק חצי הגמר בין הולנד לארגנטינה. את החברות והחברים בקיבוץ לא עניינו הדי הפיצוצים שנשמעו ללא הרף, אלא רק הטילים של מסי והיגוואין. בסוף גם הייתה שאגת שמחה גדולה.  

 

ניצלנו את הזמן שלנו בדרום כדי להסתובב בכיכרות, ברחובות, בחדרי האוכל ובמרכזים המסחריים. בכל אחד מהמקומות הללו פגשנו את תושבי המקום, מחייכים, בטוחים, אבל גם מודאגים. כבר שנים שמדברים על חוסנם הבלתי רגיל, על יכולת האיפוק ועל קור הרוח המרשים. הכל נכון. הדי הפיצוצים שמפרים את השלווה הדרומית בתדירות גבוהה לא מצליחים לפגוע ברצון שלהם להיצמד לחיים ולהמשיך לעשות את זה במקום בו הם בחרו לבנות את חייהם.

 

 

העסקים שנשארים אחרי שהמצלמות מתקפלות

 

ובכל זאת, חוסנם של התושבים לא יכול להעלים את הקשיים שהם חווים בעקבות המצב הביטחוני. אחד מהבולטים שבהם הוא הקושי של בעלי העסקים הקטנים והבינוניים להתמודד עם ההפסדים שנגרמים להם בכל פעם שישנה הסלמה ביטחונית. רבים מהם פנו אלינו במהלך הביקור וסיפרו על המצוקה הזאת. כמוהם גם שכירים ששיתפו אותנו בעובדה שבעבר היו מקבלים פיצוי על היעדרות בימים כמו הימים האלה, אבל כעת אם מקום העבודה שלהם ממוגן אז הם אינם זכאים לפיצוי הזה ומחויבים להגיע לעבודה.

 

הפניות הרבות שהגיעו אליי במהלך הביקור הביאו אותי לתבוע מהממשלה לפרסם באופן מיידי את הקריטריונים לפיצוי עסקים בדרום ואני מצפה שכך יהיה עד ליום ראשון. מערך השיקולים צריך להיות מוכוון לכך שעסקים ועובדים יקבלו שיפוי מלא על הנזק שנגרם להם במהלך המלחמה. חשוב לזכור שהעסקים האלו חשובים להתפתחות הכלכלית של הדרום ועל הממשלה לעשות הכל בכדי למנוע מהם להתמוטט. הם אלו שיישארו שם גם כשמצלמות הטלוויזיה יתקפלו והשקט ישוב.

לתת מכה לחמאס ולנסוע לרמאללה לדבר עם אבו-מאזן

 
ומעבר לעניין הכלכלי, להחלטות שתקבל הממשלה בתקופה הקרובה יהיו השלכות אסטרטגיות על ישראל ומקומה באזור. בנאום בפני באי ועידת השלום של עיתון "הארץ" שהתקיימה השבוע אמרתי מה אני הייתי עושה לו הייתי היום ראש ממשלה: אני הייתי נותן לחמאס מכה בראש, ונוסע לרמאללה לדבר עם אבו מאזן. הנה מאמר מערכת של עיתון הארץ שעוסק באסטרטגיה שהתוויתי.


כן, צריך לדבר על שלום דווקא עכשיו כשהרוחות סוערות, כשזה לא פופולארי ואפילו עושה קצת כאבי בטן. למה? כי האיום האסטרטגי הכי גדול על מדינת ישראל טמון בחוסר היוזמה המדינית. הקיפאון הזה עלול לייצר תהליך בסופו תהפוך ישראל למדינה דו-לאומית. לא בשביל זה נלחמנו על המדינה הזאת ולא בשביל זה בנינו אותה.


המזרח התיכון מתחלק כעת למתונים וקיצוניים. על ישראל לפעול בברית אסטרטגית עם הציר המתון הכולל את מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן וטורקיה. עם הציר הזה אנחנו נחתור לשלום ונאבק בטרור.

מבצע "צוק איתן" יסתיים והרגיעה בוא תבוא, אך במזרח התיכון תמיד מגיע היום שאחרי. וביום הזה אנחנו נצטרך לקבל הכרעה האם אנחנו הולכים למהלך אמיץ ומשנה מציאות שיקבע את גבולות הקבע הפיזיים שלנו, כאלו שיחזקו את מעמדנו כדמוקרטיה ויתנו לנו את הגמישות הדרושה לפעול למען חוסננו הכלכלי והחברתי, או שנמשיך לתת לזמן לכרסם את הבסיס עליו קמה מדינת ישראל. נתניהו בזבז שנים ארוכות וחסרות תקדים של שקט על מריחת זמן וחוסר יוזמה. ובאזור שלנו, כמו באיזור שלנו – אין ואקום. כשישראל אינה יוזמת היא נחלשת, וכשהגורמים הקיצוניים מזהים חולשה הם מגיעים עם חבית נפט ומבעירים את האזור. את התוצאות כולנו יכולים לראות.

אפס סובלנות לגזענות
אלו ימים קשים גם בגלל מה שעברנו בשבועיים האחרונים. חמישה ילדים גבה הטרור הנורא. מחיר דמים ששום חברה לא צריכה לשלם. הפיענוח של רצח שלי דדון זעזע את כולנו וכאבנו את כאבה של משפחתה בבית המשפט.  


הרצח של הנער מוחמד אבו חדיר משועפט הרעיד כאן את האדמה. איך בני אדם יכולים לאבד כל צלם אנוש ולבצע רציחות אכזריות כל כך. ילד הוא ילד וכפי שאמרה משפחת פרנקל, אין הבדל בין דם לדם. הרוב השפוי חייב לבער מקרבו תופעות כאלה. חייבים בכל דרך להפסיק את הסלחנות כלפי הסתה, גזענות ובוודאי אלימות. יהודים וערבים ימשיכו לחיות כאן יחדיו, ועלינו לעשות הכל כדי לשמור על מרקם החיים העדין ביננו.

קצת שפיות
ולסיום, קצת שפיות: אמש השתתפתי באירוע הסיום המרגש של פסטיבל המחולות השנתי של כרמיאל ובירכתי את האלפים שלמרות המבצע באו לחגוג, לשמוח ולהנות מחוויה אמנותית מרהיבה. שיתפתי את הקהל בכך שמרגש אותי לראות כמה עוצמות גלומות בעם שלנו שמתעקש לרקוד ולחייך גם כשהתותחים רועמים.


אחרי שבוע סוער, כל שנותר לי הוא לקוות ולהתפלל שהשקט בוא יבוא, שהחיים יחזרו למסלולם ושהילדים בכל הארץ יקבלו את החופש הגדול שלהם בחזרה.


שבת שקטה ובטוחה,
בוז'י

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית