ח'כ שלי יחימוביץ: ומן העבר השני של שכר הבכירים - גידול עצום במספר העובדים העניים

23.5.2010

 

... ומן העבר השני של שכר הבכירים - גידול עצום במספר העובדים העניים

 

מצער שאלה שסבורים שעשרים שקלים ושבעים אגורות בשעה הם די והותר לפרנסתו של העני המצוי, ושכל העלאה של שקל תביא ל"ייקור עלות העבודה" באופן שימוטט את הכלכלה, הם גם המתנגדים הקולניים ביותר להגבלת שכר המנהלים הפרוע כי כל פגיעה בו "תבריח מנהלים" ו"תפגע בכוחות השוק". זו תפיסה מוסרית וכלכלית מעוותת

 

שלום לכולכם,

 

את המייל השבוע אני מייחדת לטור שלם שלי (המתפרסם גם בבלוג), ובו על הקשר בין נושאים שאני עוסקת בהם כאילו מדובר בנושאים נפרדים, אבל בפועל מדובר באותו סיפור ממש: שכר הבכירים המושחת, הגידול המפחיד במספר העובדים העניים, ויסקונסין, וגרוש העובדים הזרים:

 

בקמפיין נגד העובדים הזרים, הגוזלים כביכול ברשעות את פרנסתם של הישראלים, יש אלמנטים קשים ביותר של שנאת הזר ושל הסתה. האחריות על אכיפת החוק מוטלת על כתפי המדינה, זריעת שנאה בתוך קמפיין ממלכתי מדיפה ריח רע, והיא אינה מועילה כהוא זה לאכיפת החוק.

 

אלא שיותר משהקמפיין הזה מלמד על גסות הלב כלפי הזר שמטפל בזקננו ובונה את בתינו, הוא בעיקר חושף את העתיד העלוב שטווים האוצר והתמ"ת לעניים בישראל. שכן הדבקות הזאת ב"בעיית העובדים הזרים" היא מופרזת ובעייתית, ובוודאי שאין כל קשר בינה ובין הנתונים הברורים של הלמ"ס ובנק ישראל, ולפיהם עבודה אינה בהכרח מחלצת מעוני ושיעור העובדים העניים דווקא עולה כל הזמן. ברור שגם אם יתפנו מקומות עבודה בענפים כמו סיעוד קשישים - אלו יהיו עבודות שיבטיחו לישראלים שיעבדו בהן חיים של עבודה סיזיפית אשר כלל אינה מחלצת מעוני, אלא מנציחה אותו דווקא. האמונה היוקדת כי עבודה, כל עבודה, מחלצת מעוני - שגויה ויש בה עיוורון מוחלט לתמורות שחלו בשוק העבודה, ולעובדה כי חצי מהעניים אצלנו הם אנשים עובדים (!)

 

באוצר, בתמ"ת, ובבנק ישראל אין כל ניסיון התמודדות ממשי עם העובדות האלה. למעשה, בכל פעם שנשאלת השאלה כיצד מצמצמים את העוני, עולות שתי תשובות אוטומטיות, שחוקות ומיושנות עד לזרא, שהפכו כבר מזמן לאובססיה: גרוש עובדים זרים ותוכנית ויסקונסין. שתי תשובות אלה, מבלי להיכנס לכשלים המוסריים והביצועיים כאחד הגלומים בהן - מתמקדות במקרה הטוב בהשמה בעבודות מנציחות עוני ונטולות כל בטחון תעסוקתי.

 

אין שום בסיס לטיעון כי אם יתפנו מקומות עבודה יעלה השכר. יש ענפים שלמים שבהם אין זכר לעובד זר לא חוקי, ובכל זאת העובדים בהם אינם מגיעים לסף המס. ניקיון, אבטחה, מזון, הלבשה, מלונאות, שרות לקוחות, הוראה, עבודה סוציאלית, ואפילו תקשורת.

בחגיגות הפרובינציאליות על הצטרפותנו ל-OECD נשמטו מראש הממשלה כמה הערות קשות של הארגון על ישראל, ובהן ציון העובדה כי התקציבים המועברים לאכיפת חוקי עבודה אצלנו הם הדלים ביותר שיש. בהקשר הזה התפעלתי מאוד מהחלטת התמ"ת לפרסם שמות של מי שמעסיקים עובדים זרים שלא כחוק. מדובר בצעד ראוי לכשעצמו, אלא שנשאלת השאלה, למה רק שמותיהם של אלה יפורסמו? מה על מעסיקים העוברים על חוקים כמו הפרשה לפנסיה, שכר מינימום, שעות נוספות, עברות פליליות שלעיתים כרוכות בעונש מאסר? אלה מוגנים משום מה מהוקעה פומבית אף שעבריינות על חוקי עבודה היא מחולל עוני משמעותי הרבה יותר מהעסקת עובדים זרים.

 

לא מכבר התפנו מיליארד וחצי שקלים שיועדו להישפך על ראשיהן של חברות פרטיות כדי שיתעשרו ויבצעו "השמות" של עובדים בעבודות עוני (אשר היו מאויישות ממילא). את הסכום העצום הזה, אפשר כעת להפנות לטיפול אמיתי הן בשמירה על מקומות העבודה הקיימים וביצירתם של חדשים, והן בהגנה על זכותו של האדם העובד להתפרנס בכבוד מינימלי.

 

הכשרה מקצועית אמיתית, יצירת מקומות עבודה שיש בהם מינימום של בטחון תעסוקתי, הפניית משאבים של ממש לאכיפת חוקי העבודה וחוקי המגן, צווי הרחבה להסכמים הקיבוציים שנחתמו בענפי המזון והניקיון, סיוע אקטיבי לתעשיות מוטות יצוא והשקעה בהן, העדפת תוצרת הארץ לא רק בעוד קמפיין מטופש וריק מתוכן ("זה, עובד אצלי") אלא בשינוי תקנות וחוקים במגבלות הסכמי הסחר הבינלאומיים - אלה, ולא שתי האובססיות ויסקונסין-גרוש זרים, יביאו להיחלצות מעוני ולפרנסה בכבוד.

 

מצער שחסידי שכר העוני - אלה שסבורים שעשרים שקלים ושבעים אגורות בשעה הם די והותר לפרנסתו של העני המצוי, ושכל העלאה של שקל תביא ל"ייקור עלות העבודה" באופן שימוטט את הכלכלה, הם גם המתנגדים הקולניים ביותר להגבלת שכר המנהלים הפרוע. חשוב לזכור שבאותו מקום שבו שכר של מליון שקלים וחצי לחודש נראה טבעי וראוי, וכל פגיעה בו "תבריח מנהלים" ו"תפגע בכוחות השוק" - הולך וגדל מספרם של העובדים שאסור שירוויחו יותר משכר עוני מינימלי. זו תפיסה מוסרית וכלכלית מעוותת, שמקבעת עוד נתון קשה מדוחות ה-OECD ולפיהם אנחנו המדינה עם הפערים הגדולים ביותר מבין מדינות הארגון. במדיניות הקיימת, אנחנו מקבעים את הסיטואציה הקשה של שתי מדינות לשני עמים במובנה הרע: מדינת עוני, ומדינת עושר מופרז. ישראל היא האחרונה שיכולה להרשות זאת לעצמה.

 

ראו גם בדמרקר ובגלובס

 


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית