מדברי ח"כ שלי יחימוביץ בטקס האזכרה לחללי מערכות ישראל בדגניה א'

21.4.2010

אנדרטה לרוח האדם ולמוסר האנושי

 

שלי בנאום הבוקר בטקס האזכרה לחללי מערכות ישראל בבית העלמין הצבאי בדגניה א'

 

למשך שתי דקות, בעת הישמע צפירת הדומיה, יחד עמנו כאן, בבית העלמין הצבאי של דגניה א', חדל כל אדם במדינה ממעשיו הרגילים, ומדינת ישראל עמדה דום לזכרם של הנופלים. בדקות האלה וביום הזה לבבות כולנו פועמים יחד בקצב זהה כאורגן אחד. וכקולקטיב אנחנו חשים ביתר שאת את המשא הכבד כל כך של האובדן ושל השכול.

 

המשא הזה תמיד מלווה אותנו כצל כבד, והוא חלק בלתי נפרד מהמאבק על הגנת המדינה. מדינה שהיא תוצאת המעשה הציוני הייחודי והמופלא של תקומת העם היהודי בארצו.

 

ודווקא בשעה של אבל לאומי עלינו לומר לכם, אלה ששכלו את אהוביהם: אין דבר, גם כאשר הוא טעון משמעות ערכית עזה, וגם כאשר יש בו תכלית שאין עליה חולק – אין דבר שיעמעם את היגון הפרטי העמוק. כה עמוק, עד שמי שלא חווה אותו לא יוכל לעולם לחקור את מצולותיו, ולא יוכל להבין.

 

בראש ובראשונה יגונו של הורה ששכל את ילדו. של האם שהחזיקה בידה תינוק פועה רגע אחרי לידה מיוסרת, ושל האב ששיחק בכדור על הדשא עם פעוטו המתוק. של הילד שאביו לא יבוא לעולם ליום ההורים כדי לשמוע נזיפות או שבחים.

 

אמהות ואבות, אלמנות, בנות ובנים, סבים וסבתות, אחים ואחיות - כאבכם הוא ייחודי ובלבדי ואנחנו מרכינים את ראשינו לפניו. גם אם אין בנו כמעט אחד שלא איבד חברים וקרובים איננו מעזים ואיננו מתיימרים להיות במקום שלכם.

 

קדושתו של הכאב האישי היא רבת משמעות עבור כולנו. היא מעידה על כך שאין אנו אומה קנאית שעיניה מוצפות בדם. אין אנו מעלים לעולה את בנינו כקורבנות, ואין אנו משגרים אותם לסכן את חייהם אלא מתוך כורח ומתוך החלטה נחושה להגן על המפעל הציוני ועל עצמנו, ומתוך תפילה יוקדת שישובו בשלום.

 

כי אנחנו חברה נורמלית. חברה הומאניסטית, הנאבקת על קיומה ועושה זאת באומץ לב, מתוך אמונה בערכים משותפים היונקים מההיסטוריה הארוכה שלנו כעם.

 

כאן, באם הקבוצות והקיבוצים, הדברים האלה זכים ובהירים. זה המקום שבו קרמו עור וגידים והיו למעשה רעיונות מופלאים: ציונות, סוציאליזם, ישוב הארץ. לפני מאה שנים בדיוק, במקום הזה, שרגלינו עומדות בו עכשיו, נעשה המעשה המדהים של כינונה של צורת חיים המבטאה באופן הנקי ביותר את כל מה שנשגב בבני האדם והופך אותם בראש ובראשונה, עוד לפני יצר הקיום, לישויות מוסריות. כאן ניברא הקיבוץ. והרבה מעבר להיותו צורת ישוב ואורח חיים, הטומנת בחובה גם מחלוקות ותמורות – זה היה הזרע שנטמן באדמה. זרע שהיה גם המימוש, אבל גם ההבטחה לעתיד לבוא, של האתוס המכונן של חיינו כאן.

 

הזרע שממנו מבצבצים הנבטים, וננעצים השורשים, ואחר כך הגזע והענפים, העלים הפרחים והפירות, וצמרתו מלטפת את תכול השמים. ואמר כבר לוחם אחר, בקרב אחר של אותה מערכה, סגן מפקד מרד גטו ורשה, אנטק צוקרמן: אין הסער משמיד את הזרע הטמון באדמה.

 

כאן נמהלו יחד תקומת העם היהודי בארצו ולקיחת אחריות על גורלו אחרי אלפיים שנים של גלות, ושל קיום של הנמכת ראש ושל הישרדות - יחד עם עקרונות של צדק, שוויון, סולידאריות, ושאיפה עזה לחיות בשלום ובאחווה לצד שכנינו.

 

כאן, קרוב מאוד למקום שבו בשנת 1948 עמד מלכת הטנק הסורי שהגיע עד לפתחה של דגניה ונבלם בידי לוחמים, כאן נטועים הכאב שלנו, הערכים שלנו, העוז שלנו, התקוות שלנו. ושום זעזועים ותמורות, לרבות אלה שעברו על דגניה א' בשנים האחרונות ממש, לא יכבו אותם.

 

פיסת היסטוריה סוערת גלומה בשנים שבין מותו בשנת 1913 של החלוץ, העולה החדש מאוקראינה, הציוני והסוציאליסט בן ה- 19 משה ברסקי, שנרצח בידי שודדים כשיצא מדגניה על פרדה להביא תרופות לחברו, דרך הטייס סגן ערן כהן שמטוסו הופל במלחמת יום הכיפורים בשמי מצריים והוא בן 23, והוחזר ונטמן כאן רק מקץ 25 שנים, ועד לבן אחותו הקרוי על שמו, סגן ערן חי פרץ בן ה-22 שנהרג באסון המסוקים, כשהאמא והסבתא בטי נחה ליד שני הערנים שלה, ושלומית, האמא והאחות שבה ומניחה היום את הזר.

 

פיסת היסטוריה דואבת זאת משרטטת רקמה אנושית, אידיאולוגית ולאומית שאנו מצווים לחיות לאורה, ולצד הכאב המר היא מעניקה לחיינו פשר ומשמעות.

 

ככל שגוברת עוצמתו של האובדן האישי, ככל שגובר הכאב הפרטי שאין לו חקר, מזדכך הציווי שחל עלינו ונעשה נוקב וחד יותר. להמשיך ולעמול על כינונה של מדינה חופשית, דמוקרטית וצודקת. לא להינגף מפני רוחות רעות של קנאות דתית, של גזענות, ושל אינטרסנטיות ורדיפת ממון. וכל הזמן הזה להמשיך ולקיים את הנקודה הפנימית שלנו, זו שמנקזת לתוכה ערכים ציוניים, יהודיים, שוויוניים, דמוקרטיים, לאומיים, והומניסטיים-אוניברסאליים כאחד.

 

חברת מופת שחותרת לשלום ולשוויון, רוצה בשלום, ונכונה לעשות למענו מהלכים מרחיקי לכת. חברה שתהא ראויה לאלה שמסרו את חייהם למענה, והם טמונים כאן.

 

החלום לעידן שבו נצדיע להולכים ונבכה עליהם, אך לא נצטרך עוד לשוב ולשגר אל שדה הקרב את הילדים שלנו, הוא חלום מכונן שחייב לכנס תחת כנפיו את כל רכיבי החברה הישראלית ולהוות צווי למנהיגים שלנו.

 

אך אין די בחלום הזה. החלום הציוני המוגשם של תקומת עם ישראל בארצו צופן בתוכו יותר מכל שבועה לכונן כאן חברת מופת. מוסרית, סולידארית, אשר אינה מפקירה את החלש ואינה כורעת ברך בפני החזק. חברה אשר מכבדת את זכויות הפרט אך יחד עם זאת אינה אומרת רק אני ואני, עצמי ועצמי, וכל העת מחנכת את בניה ובנותיה להיות גם אנחנו. מוסריים, איכפתיים, סולידאריים, ביקורתיים, קוראי תיגר, רודפי צדק.

 

אנחנו עם עתיק מאוד, וחרף זאת אנחנו מטילים משא כבד מאוד על הילדים שלנו. רק אנחנו מעזים לומר: תשמור על העולם ילד. זו שורה מפזמון, אבל מי כמונו, ההורים, יודע כמה היא מדוייקת, כששוב ושוב אנחנו מאשררים את הבחירה של ילדינו, בכל מחזור גיוס, ללכת לצבא ולקחת על כתפיהם הצעירות משאות גופניים ונפשיים ואינטלקטואליים שהם בלתי אפשריים לילד שרק לפני דקה עירסלנו בזרועותינו וניחמנו אותו כשבכה.

 

בזמן האחרון מרבים לומר לנו שבני אדם פועלים מתוך אינטרסים. והנה היום אנחנו סופדים למי שמהווים עדות כואבת ורבת עוצמה לרוחו הנשגבה של האדם. 66 הגברים הטמונים כאן. אנשים צעירים מאוד מאוד, כאלה שלעיתים לא חצו אפילו שני עשורים מחייהם, המבוגרים שבהם מילואימניקים בני ארבעים וקצת - שהלכו בשל צווי מוסרי ולאומי, שהלכו לגונן על משפחותיהם, שמו נפשם בכפם והקריבו את חייהם.

 

הם לא עשו מה שהיה כדאי להם. הם לא עשו מה שהשתלם להם. הם הלכו בגלל האחריות ההדדית, ובגלל האמונה העזה בקיומו של המפעל הציוני, ובגלל המשפחה, ובגלל החברות, ובשביל המדינה.
אף לא אחת מהסיבות האלה אינה סיבה אינטרסנטית או כדאיניקית. ולכן במותם, שהוא כה כואב וכה צורב, וכה מקומם, וכה בלתי נתפס, הם מהווים אנדרטה לרוח האדם ולמוסר האנושי.

 

מי ייתן ונהיה ראויים להם, מי יתן וסבלכם לא יהיה לשווא. יהי זכרם ברוך.

 


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית