הצעת חוק הקובעת את קצב גידול הוצאות הממשלה בתקציב המדינה לצמצום אי השוויון בישראל
ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן: הצעת חוק הקובעת את קצב גידול הוצאות הממשלה בתקציב המדינה לצמצום אי השוויון בישראל
 

הכותב הוא פרופסור לכלכלה וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה

 

גמישות היא כוח, התחשבות היא עוצמה

דה מרקר - 26.11.2007 

 

התחמשותה הגרעינית של איראן היא איום רציני על ישראל, אך יכולתנו להתמודד עמו מוגבלת, ופתרונו נמצא לא רק בידינו, כי אם בידי הקהילה הבינלאומית, ובראשה ארה"ב. אבל איום גדול יותר על עתידנו הוא ההידרדרות החברתית והחינוכית. ודווקא מול איום זה אנו יכולים להתמודד בכוחות עצמנו.

 

כלכלת מדינה נבחנת בכמה קריטריונים: תל"ג לנפש, צמיחה, הגירעון התקציבי, החוב הלאומי (ביחס לתוצר), רמת התשתיות, יחסי מרכז-פריפריה, רמת החינוך, רמת הבריאות, רמת השיטור, רמות האי-שוויון והעוני. ישראל, אף שהיא נהנית מהון אנושי מוכשר והגון, היא המדינה מספר 1 במערב ברמות האי-שוויון והעוני; הפערים בין המרכז לפריפריה עמוקים ביותר; רמת החינוך ומעמד המורה אצלנו הם הנמוכים ביותר במערב; שירותי הבריאות והשיטור נמצאים בהידרדרות מתמדת ורמת השחיתות והאלימות נמצאת בעלייה.

 

ישראל, למרבה הצער, עלתה על נתיב מסוכן ביותר, שאם נמשיך ללכת בו, הוא יוביל אותנו בביטחה למצב שבו נמצאות רוב מדינות דרום-אמריקה כבר עשרות שנים, שם חלוקת העושר היא כה אי-שוויונית, עד שנוצרים פערים שאי אפשר לגשר עליהם. מאות מיליוני בני אדם, דור אחר דור, נידונים שם לחיות בחוסר השכלה ובעוני ומגיבים באפאתיה או באלימות. העשירים, מצדם, חיים מאחורי חומות בטון ופלדה, בפחד מתמיד.

 

הצמיחה בישראל מתמקדת ברובה המכריע בתל אביב וסביבתה ובחו"ל. ישראל מייצרת את הידע ואת הסטארט-אפים, אבל המפעלים שמשתמשים בידע הזה ומספקים מקומות עבודה אינם מוקמים בירושלים, בנגב ובגליל, אלא בארצות אחרות. התוצאה היא מגזר היי-טק שכולנו גאים בו, ואוכלוסייה רחבה שכלל אינה נהנית מפירות הצמיחה.

 

בשנים 2001-2002 נקלע המשק למשבר קשה, שבחלקו נבע ממיתון עולמי. שר האוצר נתניהו הגיב על כך ב-2003 בהגבלת שיעור הגידול בהוצאות הציבוריות ל-1% בלבד, וזאת כאשר האוכלוסייה גדלה ב-1.7% בשנה. התוצאה היתה צפויה: רמות הבריאות, החינוך, השיטור והרווחה לנפש ירדו בהדרגה. המעמד הבינוני והשכבות החלשות שילמו את המחיר.

 

כיום אנו נתונים בתקופת שפע. שיעורי הצמיחה הם כ-5% בשנה, מהגבוהים במערב. אזרחי ישראל שואלים - ובצדק - למי מיועדים הפירות של הצמיחה הזאת? האם רק לקבוצה קטנה שהתעשרה? רק למדינת תל אביב?

 

הגדלת ההוצאות הציבוריות נקבעה לשיעור של עד 1.7% בשנה. זה רף נמוך מדי, וראיה לכך היא העודפים התקציביים המצטברים בקופת המדינה. יש הטוענים שבכל העודפים האלה צריך להשתמש כדי להקטין את החוב הלאומי. ועל כך אני חולק, ובתוקף.

 

הקטנת החוב הלאומי היא מטרה ברוכה, אך לא בלעדית. ישראל ידעה לצמוח ולספק לתושביה רמות חינוך ובריאות מצוינות גם כאשר החוב הלאומי והגירעון התקציבי היו גדולים בהרבה מכפי שהם כיום. מבחינת המאזן, ישראל נמצאת כיום במצב טוב בהרבה: הגירעון התקציבי שלנו הוא הנמוך ביותר בעולם המערבי, ובנק ישראל צופה שבשנה הבאה הוא יהיה רק 0.4%. החוב הלאומי הוא כ-80% מהתל"ג השנתי, והוא מתיישר עם הממוצע בארצות OECD (77%).

 

משמעות נתונים אלה צריכה להיות ברורה לכל כלכלן, ובוודאי למי שעוסק במדיניות כלכלית: זה הזמן להקציב סכומים גבוהים יותר למנועי צמיחה מוכחים כמו חינוך, תשתיות בפריפריה, מחקר ופיתוח, ולשמירת הצדק החברתי באמצעות הקצאת משאבים לבריאות ולגמלאים.

 

זו בדיוק מטרת הצעת החוק שלי, המבקשת להתנות את קצב גידול ההוצאות הציבוריות בשיעור הצמיחה, אך להבטיח שהוא לא יפחת משיעור גידול האוכלוסייה, כדי שלא תהיה ירידה ברמת השירותים הציבוריים לנפש. נכון לשנה הקרובה, עד שתתקבל הצעת החוק, הצעתי היא להעלות את רף הגידול בהוצאות הציבוריות מ-1.7% ל-2.5%, דבר שיתבטא בתוספת של פחות מ-2 מיליארד שקל.

 

המלצתי היא להקציב מן התוספת חצי מיליארד שקל לפתרון המשבר במערכת החינוך ולפרויקטים של מחקר ופיתוח, חצי מיליארד - לבריאות, חצי מיליארד - לשיפור תשתיות בנגב ובגליל, וחצי מיליארד - להגדלת הקצבאות לגמלאים. כך נגדיל את הצמיחה ולהקטין את האי-צדק, כאשר חלק הארי מהעודף עדיין יופנה להפחתת החוב הלאומי.

 

69 ח"כים חתומים על הצעת החוק, ותומכים בה כל חברי סיעת מפלגת העבודה על שריה והעומד בראשם, היו"ר אהוד ברק. גם יו"ר ההסתדרות תומך בה, והבטיח שלא ידרוש שתוספת זו תיועד לפריצת הסכמי השכר. אני מקווה שהתמיכה תגדל, כאשר הנושא יילמד לעומקו, ואל התומכים יצטרפו גם ראש הממשלה ושר האוצר.

אני משוכנע שחוק זה, אם יתקבל, ימנע מדיניות תקציבית שמרנית מדי, שתגדיל עוד יותר את האי-שוויון ותסכן את מערכת ההשקעות הציבוריות, שישראל בנתה בעמל רב, ועליה ביססה את חוסנה עד עצם היום הזה. מערכת זו היא שנתנה לנו, במשך שנים שבהן פיגרנו בהרבה במונחי תל"ג לנפש אחרי מדינות המערב, חינוך לתפארת, מוסדות השכלה גבוהה מהטובים בעולם, תוחלת חיים מהגבוהות בעולם, שיעורי תמותת תינוקות מהנמוכים בעולם ועוד.

 

קשה מאוד לבנות מערכת כזאת, קל למוטט אותה. וכדי למנוע את התמוטטותה, נדרשת בנוסף לרפורמות מבניות בממשל ובביורוקרטיה גם תוספת תקציב. לאלה הטוענים שהממשלה תאבד את אמינותה אם תודיע שהיא מקשיבה לצרכים האמיתיים בתקופת השפע ומוסיפה סכום זה, שכמעט אינו משפיע על הגירעון, אומר זאת: גמישות היא כוח, והתחשבות היא עוצמה. אמינותה של ממשלת ישראל, שלצערי נמוכה מאוד כיום, רק תתחזק על ידי מהלכים נכונים כלכלית, חברתית - ובעיקר מוסרית.

מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית