פרשת השבוע: בית"ר ירושלים ומורשת רבין
פרשת השבוע: ביתר ירושלים ומורשת רבין
11.11.2007
 

פרשת השבוע בעיני, כאירוע מחליא ומקומם כאחד, היא התנהגות אוהדי בית"ר-ירושלים, טרם משחקה עם מכבי חיפה. כשהתבקש הקהל באיצטדיון לקום לדקת דומיה לזכרו של יצחק רבין, החלו אלפי אוהדי הקבוצה להשתולל, להריע ולקרוא קריאות נאצה.

 

אין מדובר בחבורה קטנה של קנאים במאחז נידח בפאתי השומרון. מדובר באלפי אנשים, בציבור גדול, שתגובתו המבחילה לא הייתה מאורגנת, אלא ביטאה את הלך הרוח בציבור מסויים במדינה. החמור הוא שציבור זה איבד את הבושה להביע שמחה על רצח ראש ממשלה בישראל, והוא חש לגיטימיות לתת לשמחתו זו ביטוי בפומבי. אין ספק, שלחינגה התקשורתית סביב הרוצח, להקלות שקיבל לאחרונה ולסלחנות החוק נגד פורעים יש חלק במה שהתרחש באיצטדיון. המחנה הדמוקרטי בישראל על כל גווניו, ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, צריך להערך מול תומכי הרצח הפוליטי.

 

באותו יום עצמו, התכנסו כמדי שנה סביב קברו של יצחק רבין בהר-הרצל מאות מנאמניו וחבריו האישיים, אנשי "מחנה רבין" במפלגת העבודה. אני מצרף לעיונך דברים קצרים שנשאתי במעמד זה.

 

שבת שלום

אפרים סנה

 

שלום לכם,

 

מה מייחד אותנו, המתכנסים כאן, שוב ובנפרד, בנפרד מטכסי המדינה הרשמיים. אנחנו המתגעגעים ליצחק האיש, ולא רק ליצחק המנהיג, ראש הממשלה, שר הביטחון. רבים בעם חשים גם היום את כּאֶב חסרונו כמנהיג, לנו כואב גם חסרונו האישי, כּאַב של משפחה רחבה, כדמות עליה נשענו בטוב וברע. לנו, חורה שבעתיים נצחונו של הרוצח, שגדע את תקוות כולנו, ומאז הלילה ההוא אין לישראל אף לא יום טוב אחד.

 

אנחנו הכרנו את יצחק מקרוב, רבים מאתנו זכו לצקת מים על ידיו, לשרתו ביראה ובאהבה, כולנו היינו אתו ואחריו במאבקי חייו הפוליטיים. על כן אנו מתקשים למצוא נחמה, כשהאופק מתקדר, וקרני השמש מפציעות ומתכסות בענן, לסירוגין.

 

והשאלה שאנו שואלים את עצמנו, ביודענו שיצחק האהוב לא ישוב, האם עוד נחזה בתקומת מורשתו?

ומורשתו היא אמת ויושר בפוליטיקה.

מורשתו היא אחריות ואכפתיות אין קץ למדינה הזו, ביתם היחיד של היהודים, שכאמירתו הידועה: "אין לנו מדינה סְפֶּר". מורשתו היא עליונות ביטחון ישראל מעל כל שיקול אחר.

מורשתו היא חתירה אמיצה לשלום.

 

כן, אם יש את נפשנו להעניק עוד סיכוי למורשת רבין, עלינו ללמוד ממנו את האומץ לבצע. יצחק ידע לאתר את הנסיבות בהן אין מנוס מביצוע, גם אם הוא נועז ומסוכן. מבצע אנטבה, חטיפות דיראני ועובייד, הפצצת מפקדות המחבלים בטוניס, חיסול שקאקי במאלטה, זו רשימה חלקית של דוגמאות.

 

אך האמיצה בהחלטותיו הייתה דווקא זו שנגעה לשלום ולא לפעולה צבאית. יצחק הבין את הצורך בסיום הסכסוך עם הפלשתינאים ואזר עוז להושיט להם יד.

 

אני זוכר שכשהסתיימה פגישת-שבת-בבוקר האחרונה שהייתה לנו, סמוך לרצח, ואני בדרכי לדלת, אומר שלום ללאה, יצחק קורא לי חזרה לחדר ואומר: "תהייה שנה קשה" "באיזה מובן קשה" – אני שואל, והוא עונה "מבחינת האלימות הפנימית". משתהה רגע ואומר "אבל אני, לא מפחד". לא היה לו קל, גם מבחינה רגשית, אבל הוא היה אמיץ לא רק מול מבקשי נפשו אלא גם מול עצמו.

 

מתקרבת שעת ההזדמנות וההכרעה. אם תוחמץ לא יישארו לנו מדרכו וזכרו של יצחק, אלא השירים הנוגים. זו השעה לאומץ פוליטי, זו השעה ללמוד מיצחק.

 

"פרשת השבוע" מופיעה באתר האינטרנט שלי: http://www.sneh.org.il

מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית