פרשת השבוע: נאום בכנסת של ח"כ אפרים סנה בזמן מלחמת לבנון השנייה
פרשת השבוע: נאום בכנסת של ח"כ אפרים סנה בזמן מלחמת לבנון השנייה

15.7.2007

 

השבוע מלאה שנה למלחמת לבנון השניה. ב-25 ליולי, ביום ה-13 של המלחמה, נשאתי מעל דוכן הכנסת את הנאום שמובא כאן. ימים אחדים לאחר מכן, כשהחלה פגרת הקיץ של הכנסת, התנדבתי לשרת כרופא בחטיבת הצנחנים, עד יומה האחרון של המלחמה.

 

אני מאמין כי הדברים שאמרתי אז, כולל אודות הצורך במבצע קרקעי לביעור הרקטות, נכונים נשארו גם כיום.  

 

שבת שלום - אפרים סנה

 

 

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,

 

בראש ובראשונה עלי להיות לפה למאות אלפי ישראלים שאת חלקם פגשתי ביישובי הצפון ובכבישיו ולהם יש מסר אחד: אל תפסיקו. אנחנו מוכנים לעמוד בקושי ובסבל, אבל תעשו את המלאכה הזאת עד תומה.

 

אבל, באתנחתה קלה הם מוסיפים ואומרים: אבל תעזרו לנו, תעזרו לנו. וזה המושבניק, שהפרי תלוי על העץ ועוד מעט ירקיב וייפול, וזה בעל העסק הקטן בנהריה, שמעסיק 18 עובדות בחדר קטן, בדירה קטנה, והוא לא יודע מה יהיה בחודש הבא, וזה העובד בחברת כוח-אדם שיאבד את מטה לחמו בעוד שבועות מעטים.

 

לכן, מה שהכנסת צריכה לעשות – קודם כל להעביר, עוד היום, את החוק להגנת עובדים בשעת-חירום. הדבר השני – להרחיב את כל התקנות שתוקנו למען יישובי קו העימות ברצועה של 9 הקילומטרים לכל אותם יישובים בצפון שהופגזו על-ידי ה"חיזבאללה". זה הצדק המינימלי. צדק חברתי הוא תנאי לחוסן חברתי, ולחוסן חברתי  אנחנו זקוקים עד מאד בימים האלה.

 

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מהי המלחמה הזאת? זו המערכה הראשונה של ישראל כנגד ממלכת הרשע שגזרה עלינו כליה; ממלכת הרשע של האייטולות בטהרן, שבונה נשק גרעיני, טילים ארוכי טווח, וחזונה – סופה של ישראל באש ועשן. אמרתי מערכה ראשונה כי אינני בטוח שהיא המערכה האחרונה.

 

כל העולם מחזר אחרי המשטר הזה, מציע לו מכל טוב הארץ, ובלבד שטובה אחת יעשה לו, שיחדל להעשיר את האורניום. כולם רצים אליהם. ואנחנו אמרנו לסחיטה הזאת – לא. שש שנים, שש שנים בנו כנגדנו מאזן אימה, ובהצלחה. 13,000 רקטות וטילים על ראשינו, מגבעת-אולגה וצפונה, יש אומרים גם מעבר לזה. שאבו מים מהירדן – והבלגנו. לקחו כפר ישראלי לכל דבר וסיפחו את מחציתו לארץ ה"חיזבאללה" – והבלגנו. הרגו בחיילינו – והבלגנו. השבוע, בשבוע שעבר, לדבר הזה הגיע סוף. ואסור שמאזן האימה יחזור ויוטה לרעתנו.

 

אנחנו נמצאים בימים האלה בפתחו של שלב חדש במערכה. הכוח האווירי מגיע למיצוי הישגיו. הגיע השלב הקשה, שלב הבונקרים והמחילות והטראסות והסבך ומי שמסתתר מאחוריהם. זה השלב הבלתי-נמנע, ההכרחי והקשה.

 

יום-יום אנחנו קוברים את מתינו, אבל השעה הזאת היא לא שעת הבכי והתלונה. יש רגעים שבהם אומה חורקת את שיניה, וזה השלב שבו אנחנו נמצאים. כי כשיחזרו הלוחמים מלבנון, נצטרך להישיר אליהם מבט, כי הם לא שואלים עד מתי והם לא שואלים מה יהיה הסוף. הם עושים את מה שצריך, וצריך לתת להם את כל הגב, את כל החיבה, את כל התמיכה.

 

אין לדעת כמה זמן ייקח שלב זה. אין לדעת כמה זמן זה ייקח, כי לא בקלות נמצא את אותו גורם שיבוא וישב שם במקומנו, ובלבד שה"חיזבאללה" לא  יחזור עוד לשבת מעל אביבים, זרעית, משגב ומטולה. עד שלא יימצא גורם כזה, אין אחר זולת צה"ל שיהיה שם. לא נעים לשמוע את הדברים האלה אולי, אבל זאת האמת, ואנחנו צריכים אורך רוח ולדעת שהאלטרנטיבה לזה היא הכי גרועה שיכולה להיות.

 

כל המזרח התיכון מסתכל כעת אלינו. רוב המזרח התיכון אינו רוצה ב"חיזבאללה", לא בביתו ולא בקרבתו. בשום מקום הוא לא רוצה. זאת השעה לקבוע במזרח התיכון קו תיחום חדש: המטורפים, הקיצונים, הפנאטים מצד אחד, והמתונים מצד שני. בסיטואציה נדירה, אנחנו תקוותם של כל אלה שאינם רוצים במזרח התיכון את שלטון החושך והקנאות.

 

אם נעמוד עם כל כוחות הנפש שיש בנו במערכה הזאת, בסופה יצא גם "חיזבאללה", ובעיקר שולחיו מטהרן – הם יצאו כשידם על התחתונה. על חורבנם אפשר לבנות מזרח תיכון אחר.

 

 

"פרשת השבוע" מופיעה באתר האינטרנט שלי: http://www.sneh.org.il

 


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית