נאום לישיבת מליאת הכנסת בנושא דוח העוני

חה"כ קולט אביטל

 

 

22/8/05

 

באחד משידורי קול ישראל אתמול, רואיינה אילנה, תושבת מרכז הארץ, אמא ל – 7 ילדים. לבעלה היה בעבר מפעל לייצור רהיטים. את המפעל הפסידו בגלל המיתון. אילנה חיה היום מנדבות – את ילדיה היא מזינה ומלבישה מתרומות. את התיקים לביה"ס יקבלו הילדים גם כן מתרומות.

 

ביצוע ההתנתקות ותמונות הפינוי הקשות אליהן נחשפנו בשבוע האחרון, הספיקו כבר להשכיח מהעין ומהלב את דוח העוני, שפורסם רק לפני כשבועיים. בלהט כאבה המתוקשר של מועצת יש"ע, נדחק כאבם של חסרי הישע האמיתיים: הנכים, הקשישים והילדים העניים, אל השוליים. כשתיגמר הבכיינות, כשנשוב ונתקבץ שוב בגבולותינו אמיתיים, כשנשוב למעט שפיות, נתפנה, אני מקווה, לטפל בעיקר – בחברה הישראלית הפצועה.

 

אם היה למישהו ספק, הרי שהמסקנה המרכזית הנובעת מדוח העוני, היא כי הצמיחה הכלכלית, בה מתגאה כל כך משרד האוצר, לוותה בהחרפת הפערים החברתיים בישראל. בעוד שהכנסתם של שלושת העשירונים העליונים עלתה בין 6% - 5%, הרי שההכנסה של העשירון התחתון צנחה בכ – 9%. העובדות מדברות בעד עצמן. במדינת ישראל חיים כיום כמיליון וחצי עניים. מתוכם כחצי מיליון ילדים. 400,000 מתוך אלה התווספו בשנות שלטון של הממשלה הנוחכית, (כ – 70,000 לשנה).  ב – 1973, ישראל נחשבה למדינה השוויונית ביותר בעולם. ב – 2005, מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בין מדינות המערב מבחינת עומק העוני והפערים החברתיים.

 

הסיבות לכך ידועות לכל: האוצר, בהנהגת בנימין נתניהו נתן, בשנתיים האחרונות, דרור למדיניות כלכלית שהונעה על ידי תפיסת עולם שמרנית – ימנית, שלא היתה מביישת את רייגן או תאצ'ר. מדיניות זו חיבקה את הכוחות החזקים במשק ולא גילתה כל התחשבות וכל חמלה לחלשים ולאלה שאין להם סיכוי להתמודד עם אמירות יפות ומרשימות כגון: "צריך לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם והעם כבר יראה כיצד הצמיחה מחלחלת."  אך מה לעשות? מסתבר שלעניים הבשורה הזאת עוד לא הגיעה.

 

בכירי האוצר נהנים להציג את עצמם כאבירים על הסוס הלבן, אשר הצילו אותנו ממדיניות קצבאות חסרת אחריות שרק טיפחה עצלנות ועודדה פרזיטיות. בשנתיים האחרונות עשה שר האוצר כל שביכולתו כדי לשבור את וועדי העובדים, וזאת במטרה להגיע למשק בו אדם לאדם זאב. נגמר עידן הסולידריות החברתית כמדיניות. כל מה שנותר זה מתנדבים ובתי תמחוי, המוכנים לסייע לעניים. כל מה שנותר הוא קפיטליזם, קפיטליזם, קפיטליזם. אין ספק כי נדרשו רפורמות ושינויים במדיניות הקצבאות. אך מכאן ועד לרמיסת  החלשים ביותר, הדרך ארוכה. אי אפשר לשחק בחיי אזרחים על ידי ניהול מדיניות קיצונית כל כך.

 

סיסמת האוצר, "עוברים מקצבאות לעבודה", הוכיחה את עצמה ככלי ריק שכן:היכן יצרה הממשלה מקומות עבודה חדשים לאלה החפצים לעבוד? מה על כל אותם עובדים שפוטרו בזמן המיתון החריף בגיל 45 ומעלה ומאז אינם מתקבלים לעבודה במקום אחר, כי השוק מעדיף צעירים, גם אם אין אומרים זאת במפורש בראיון העבודה? מה על כל אותם קשישים, חולים ונכים, שאינם יכולים לצאת לעבודה ובינתיים ממשיכים להיפגע? האם משהו מאיתנו באמת סבור כי תוספת של כ – 170 ₪ לקשיש שקצבתו עומדת על כ – 1700 ₪ לחודש תציל אותו, בישראל של שנת 2005, מחרפת רעב? ומה עם התרופות שהוא צריך לקנות? הרי כולנו יודעים כי מדובר, פשוטו כמשמעו, בלעג לרש. קשה, קשה מאד להיחשף למציאות היום – יומית של אנשים, מלח הארץ, שתרמו לבניית המדינה ונותרו חסרי כל.

 

חשוב כאן לחשוף את הבלוף: יותר מ – 40% מכלל העניים היו משפחות שבראשן מפרנס אחד. מקרב העניים העובדים, כ – 58% עבדו במשרה מלאה. אז אני שואלת את משרד האוצר: האם מדובר ביציאה מקצבאות לעבודה, או מקצבאות לעבדות ומצוקה? האם לא הגיע הזמן כי משרד האוצר יפנים את העובדה שיש צורך  להעלות את שכר המינימום? שחייבים לזרז את החקיקה בנושא תשלום פנסיה לכל עובד? ושאולי יש מקום להיענות להפצרותיו של מנכ"ל הביטוח הלאומי הגורס כי רק השוואת הקצבאות לשכר הממוצע במשק, יש בה כדי לחלץ המונים ובהם ילדים רבים, ממעגל העוני. אל לו למשרד האוצר לשכוח, כי כחצי מיליון ילדים עניים הוא נתון המתאר לא רק עוני עכשווי, אלא גם מבשר פגיעה בעתיד הכלכלי ובחוסנה החברתי של מדינת ישראל לדורות הבאים. אם לא נעצור כאן ועכשיו, ניצור שתי מדינות לשני עמים ולא, לא מדובר במדינת העם הפלשתיני.

 

בימים אלה אנו עסוקים בפינויו של גוש קטיף. עלות ההתנקות היא עצומה. עם ישראל משלם את מחיר המדיניות ההזויה, את מחיר ההתיישבות מעבר לקו הירוק כבר בפעם השלישית. אותם מתיישבים, שבעידוד כל ממשלות ישראל, עברו להתגורר ביישובים בהם קבלו תנאי מחייה מפליגים. כל מתיישב ברצועת עזה קיבל פי 7 מאחיו החיים בירוחם  ודימונה. למעלה מ – 30 שנה, עם ישראל משלם ממיסיו את עלות חלום ההתיישבות המשיחי ביהודה, שומרון וחבל עזה. במשך שנים, תושבי האזורים האלה היו יקירי הארץ ואדוניה. במחיר עלות של סלילת כבישים המובילים לשום מקום, או בהחזקת כוחות צבא שמטרתם הגנה יומיומית על חיי התושבים החיים בלב אוכלוסייה פלשתינית כבושה, ניתן היה להשקיע בתשתיות בנגב ובגליל, בחינוך

 

לכולם. היה ניתן להפעיל יום לימודים ארוך ומפעל הזנה ראוי לשמו בכל בתי הספר בישראל. נכון להיום, לא ראיתי את תושבי גוש קטיף מפגינים הזדהות  עמוקה עם המצוקות החברתיות של תושבי עיירות הפיתוח ועניי הארץ, אך הם בהחלט באים בתלונות לכלל העם, שלא מזדהה מספיק עם כאב הפינוי, לדעתם. ושלא תטעו, עם ישראל ומיסיו ימשיכו לשלם גם בשנים הקרובות את מחיר הפיצויים והפינוי. זאת ועוד: מפוני עזה יבלו קורת גג ופיצוי כספי עם אבדן הבתים וגנים וחממות, שאותם הם קבלו, בזמנו, במחיר מוזל מהממשלה. ילדיהם יקבלו חינוך טוב – יש גם מי שמציע להם מלגות מימון במכללות. להזכירם: השנה אבדו כמה אלפי איש את בתיהם בגלל חוסר יכולתם לשלם משכנתאות. יותר ממליון וחצי עניים בתחומי הקו הירוק לא קבלו ולא יקבלו אף אחת מההטבות האלה. אבל על האסון שלהם לא מדברים לא רוה"מ שרון, לא השר אולמרט ולא השר דני נוה.

 

מלחמה כוללת בעוני אינה יכולה להתקיים על שברי תקציבים וגירוד מענקים שונים מפה ומשם לצורך הפנייה תקציבית אד הוק. מלחמה בעוני אינה יכולה להתקיים ללא תכנית לאומית כוללת, רצינית, ועמוקה, וזו תדרוש שינוי אמיתי בסדר העדיפויות של מדינת ישראל.

 

חברי חברי הכנסת, חלום ארץ ישראל השלמה תם.  הגיע הזמן לדאוג יותר לרוב העם הנמצא בתוך הקו הירוק. הכסף קיים, יש צורך לשנות את ניתובו. יש צורך להשקיע ביצירת מקומות עבודה רבים יותר, בתשלום שכר ראוי בעד העבודה. יש צורך להשקיע יותר בהכשרה מקצועית ובמערכת חינוך ראויה שתכשיר את הדור הצעיר, ללא הבדל מקום מגורים, להתמודד עם אתגרי העתיד של הכלכלה הישראלית בעידן של גלובליזציה. יש צורך להפנים כי ללא המשך התהליך המדיני והחתירה להסדר קבע, לא תהייה רגיעה ולא יגיעו משקיעים למשק הישראלי.

 

אלה המטרות של הציבור אותו אני מייצגת בכנסת זו. ללא מלחמה יום – יומית בעוני, לא תהיה למפלגתי כל סיבה להישאר בממשלה.

 

 יש צורך בריכוז הכוחות להתמודדות אמיתית עם בעיותינו כחברה והשקעה מאסיבית ברוב העם ורוב העם, מה לעשות, לא גר בשטחים.

 


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית