חינוך במקום כיבוש
 

המשאבים שהושקעו בהתנחלויות היו יכולים להפוך את ישראל למעצמה כלכלית עם תוצר לאומי ברמה אירופית. לפחות את המיליארדים הבאים עליה להשקיע במערכת החינוך
עמיר פרץ

10/5/2005

זה היה ביום העצמאות, 1967. על במת הכבוד חשו בתכונה מסוימת. ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין עודכנו כי כוחות מצריים חצו את התעלה והורו לאו"ם לפנות את סיני. למחרת החל המצור על מיצרי טיראן. מדינת ישראל מצאה את עצמה יוצאת למלחמת-מגן בניגוד לרצונה. איש לא מטיל ספק בצדקתה של אותה מלחמה, ובאשר למטרותיה: "לא יצאנו למלחמה למטרות כיבוש", כך בפירוש נאמר בפקודת-היום.

באותו יום עצמאות, ישראל הקטנה, מדינת-רווחה ענייה, יצאה למסע שהפך את פניה. במקום לנצל את ההזדמנות לטובת הסדר שלום כולל עם שכנינו, וכמנוף לצמיחה כלכלית וליכוד השורות מבחינה חברתית, ישראל הפכה למדינה כובשת, המשעבדת את העתיד ואת כל המשאבים לטובת חלום משיחי שאותו הובילה קבוצה קיצונית דתית. ביום העצמאות הזה, הכול מדברים על התנתקות. על פינוי ההתנחלויות ועל התחלת סיום הכיבוש - החלום ושברו.

בשנים שחלפו מאז אותו יום עצמאות, לפני 38 שנים, כלכלת ישראל התחזקה, התוצר הלאומי גדל, השכר עלה, הצבא התעצם ושולי הביטחון התרחבו. לעומת כל אלה, החזון הציוני נשחק והחברה הישראלית מתפרקת. הפערים בחברה הישראלית של 2005 הם הגדולים ביותר בעולם המערבי. לחברה הישראלית שוב אין מטרה לאומית שבה משתתפים כל חלקיה.

את המחיר הכבד מכול שילם ערך האדם: האדם שהיה במרכז תפיסת-העולם של המדינה הציונית, הפך לגורם שולי במטריצות כלכליות של כלכלה גלובלית, המעדיפות לשחוק אותו עד דק, לטובת טורי רווח והפסד במאזן השנתי של בעלי ההון. מערכת החינוך, שהצמיחה את טובי המדענים, את ראשי עולם ההיי-טק כמו גם חתני פרס נובל, קורסת, והאלימות פושה בבתי-הספר. את מקומם של מדינת הרווחה ושל הצדק החברתי תפסו בתי-תמחוי ומופעי צדקה פומביים משפילים.

לפני למעלה מ-20 שנה הובלתי הפגנת-ענק, הגדולה ביותר עד אז, שהשתתפו בה 50 אלף איש שקראו לפינוי רצועת עזה. בהפגנה השתתפו כל בני הארץ הזו; עובדי דחק מהדרום לצד "אליטות" מהמרכז השבע. אמרנו: "צאו מהשטחים, הפסיקו להשקיע משאבי-עתק בשטחים שממילא יפונו, העבירו את הכסף לשכונות, לעיירות הפיתוח - לחברה הישראלית ולא להתנחלויות". אז אמרנו. ומה קרה?

בעוד שלושה חודשים יחזו תושבי הדרום, יחד עם שאר אזרחי מדינת ישראל, איך המיליארדים שהשקיעה המדינה בחלום המעוות של התנחלות מעטים בלב רצועת עזה הופכים לעיי חורבות או נמסרים, ללא תמורה, לפלסטינים. המיליארדים האלה באו על-חשבון אופקים ונתיבות, על-חשבון שכונה ד' בבאר-שבע ועל-חשבון שכונות דרום תל-אביב. המיליארדים האלה, שעתה יורדים לטמיון, באו על-חשבון השקעה מסיבית בתשתיות, בחינוך, במחקר ובפיתוח טכנולוגי. הם נלקחו מבני ארץ ישראל השנייה, לטובת חלום קיצוני שתבע מאיתנו מחיר דמים נורא, מחיר כלכלי עצום ומחיר חברתי כבד.

אילו הושקעו המשאבים האלה בפיתוח החברה והכלכלה הישראלית, הרי היינו היום מעצמה כלכלית עם תוצר לאומי ברמה אירופית, עם רמת השתכרות שמכבדת את בעליה, ועם חברה סולידרית שיש בה שותפות ושייכות, שכר הוגן וגמלה ראויה; עם שלום יציב וביטחון אישי, עם שירות לאזרח שהיה יכול לכלול דיור מכובד, שירותי בריאות מתקדמים, חינוך חינם מהמעון ועד לאוניברסיטה. היינו יכולים להיות מדינה שיש בה שוויון הזדמנויות, ואשר פועלת לשוויון בין כל חלקיה. כל אלה נמנעו מאיתנו, בגלל המיליארדים האלה, שעתה כולנו נחזה כיצד הם נזרקים לפח-האשפה של ההיסטוריה.

האג'נדה האישית שלי הושפעה מסביבת ילדותי, מבית הוריי, מהחזון הציוני ומהחלום האוניברסלי שדיבר על צדק חברתי. אבא שלי ז"ל אמר לי כשביקשתי את עצתו: "עזוב את הנקמה, עזוב את הכבוד, הבט קדימה והשקע את עצמך בעתיד של הדורות הבאים".

עם הצוואה הרוחנית הזו אני בא היום אל הציבור הישראלי, ואומר: בואו נביט קדימה, בואו לא נתחשבן על עוולות העבר, בואו נחפש ביחד את המאחד ואת הבונה על-פני המפריד וההורס, בואו נחזור אל הערכים ואל החזון הציוני, בואו נסיים את הכיבוש, שיותר מהיותו עניין טריטוריאלי הוא בעיה מוסרית, נחזור למשא-ומתן רציני במטרה להגיע לשלום-אמת, נשוב אל גבולות המדינה, ונבנה בה חברה חדשה עם מפת-דרכים מוסרית, שתשקף את החזון הישראלי שבמרכזו עומד האדם.

יש לנו במדינה פוטנציאל אנושי מדהים, טווח כישרונות ענק, תרבות מגוונת, עליות שונות ברוכות בכישרון. אנחנו יכולים לקבץ את כולם ולהקים פה חברה חדשה שבה יש שוויון, חלום לאומי שלו שותפים הפריפריה והמרכז, חברה שמעניקה לחבריה, ללא הבדל דת, גזע ומין, שירותים אזרחיים מתקדמים.

בואו נשקיע את המיליארדים הבאים במערכת החינוך, ננהיג חוק לימוד חינם מהמעון ועד לאוניברסיטה, נבנה מוסדות חינוך עם תשתיות פיזיות מתקדמות, נקטין את מספר התלמידים בכל כיתה, ונרחיב עד פי עשרה את ההשקעות במחקר ובפיתוח טכנולוגי.

אם נשקיע באדם, בכבודו ובמטרותיו, נזכה לעצמאות כלכלית, מדינית, ביטחונית ואנושית. נזכה ליום עצמאות אמיתי.