ח'כ שלי יחימוביץ': עורו הפרילנסרים ובואו לכנס שלנו! וגם: עובדי קבלן - 'העבדים החדשים', פרק שלם על התופעה האכזרית מתוך הספר שלי 'אנחנו'

29.1.2012

 

עורו הפרילנסרים ובואו לכנס שלנו! וגם: עובדי קבלן - "העבדים החדשים", פרק שלם על התופעה האכזרית מתוך הספר שלי "אנחנו"

 

הי חברות וחברים,

 

היום מייל קצת שונה - אני מביאה לכם במלואו את הפרק הראשון מתוך הספר שלי "אנחנו" שיצא לפני כחמישה חודשים בהוצאת עם עובד. זה פרק על עובדי קבלן, והוא משרטט את הקווים לדמותה של התופעה המכוערת ביותר, המסוכנת ביותר והמוכחשת ביותר בחברה הישראלית. מי שבכל זאת רוצה להתעדכן בשלל הדברים שעשינו השבוע מוזמן להיכנס לאתר שלי ולקרוא את הפוסטים האחרונים, או לפייסבוק לקיצורי קיצורים.

 

הפרילנסרים עולים לכנסת! עוד משהו לפני הפרק - אנחנו עושים בכנסת כנס ראשון מסוגו בנושא זכויות הפרילנסרים במשק. ניפגש ונכיר זה את זו על שלל תחומי העיסוק שלכם: אנשי כתיבה ותוכן, שיפוצניקים, ספקי ציוד, עורכי וידאו, מדבירים, מנחי סדנאות, בוני אתרים ועוד. נשמע על התפתחות צורת ההעסקה של הפרילנסר, נשתף בחוויות של פרילנסרים בשוק עבודה נצלני, ובעיקר נקדם את "חוק המשתתף החופשי" שלי ושל ח"כים נוספים, המסדיר בפעם הראשונה את מעמד הפרילנסר בחקיקה ומבטיח לו זכויות בסיסיות כמו שיש לעובד שכיר. את הכנס אנו עורכים ביחד עם "מטה המאבק של העצמאים והפרילנסרים". מועד: יום ג' ה-07.02 בשעה 14:30 בכנסת. הכניסה חופשית, וכדי שנסדיר עבורכם אישור כניסה לכנסת צריך להירשם במייל freelancers@ser.org.il ולציין שם מלא, ת.ז. ומספר טל' נייד. לאירוע בפייסבוק .

 

ועכשיו הפרק:

 

העבדים החדשים

 

יש רגעים שהמציאות מכה בך, והחל מהם ניטל ממך מנגנון ההגנה הנוח של עיוורון מלא או חלקי לעוול שמתרחש מתחת לאף שלך.

 

לי היה רגע מכונן כזה במעלית של בניין JCS, שם ממוקמת, עם עוד אולפנים ומערכות הפקה, השלוחה התל-אביבית של חברת החדשות של ערוץ 2 שעבדתי בה. הייתי עיתונאית, וכבר מודעת לגמרי לתופעת עובדי הקבלן ולהשלכותיה הקשות, אבל לא לכך שבפועל מדובר בעבדות מודרנית. אתי במעלית הייתה מגי, אחת המנקות של הבניין, אישה קטנה וצנומה. ידה הימנית הייתה חבושה בתחבושת עבה, וכתם דם מבהיל, גדול וטרי הלך והתפשט עליה. היא סיפרה לי שיום קודם, בזמן ששטפה כלים בכיור שבמטבחון, נשברה בידה כוס זכוכית וחדרה עמוק אל תוך כף ידה. צוות שבדיוק יצא למשימת צילום הביא אותה למיון באיכילוב, שם תפר כירורג את ידה השסועה בכמה עשרות תפרים. למחרת בבוקר התייצבה מיד בעבודה. עכשיו כנראה נפתח אחד התפרים והחל לדמם.

 

אמרתי לה שאסור לה לעבוד. שהיא חייבת לחזור לבית החולים ואחר כך לנוח עד שתחלים. היא אמרה שאינה רוצה שהקבלן יחשוב שהיא "עושה בעיות". ממילא, אמרה, כבר הפסידה אתמול חצי יום עבודה. הסברתי לה שהיא זכאית לימי מחלה בתשלום על פי חוק, וכנראה גם לפיצויים, משום שנפצעה בתאונת עבודה. "לא, חמודה, לא צריך. תעזבי", היא אמרה. כשאמרתי שאני מתכוונת ברגע זה להתקשר אל הקבלן ולדבר אתו, היא כבר נכנסה ללחץ אמיתי, תפסה את ידי בידה החבושה והתחננה בדמעות שלא אעשה זאת. "תישבעי לי", היא אמרה, "שאת לא הולכת לדבר אתו. אלייך הוא יהיה נחמד ואחר כך הוא יתנקם בי. אסור לי להסתבך. אני ממש צריכה את העבודה הזאת".

 

איזה ערך יש לדיונים בני עשרות השנים על פרט כזה או אחר במתווים העקרים להסדר מדיני, כשיותר ויותר אזרחים במדינת ישראל הם מגי? ומהן זכויות אדם, כשזכויותיו של עובד נרמסות עד שהוא מאבד את צלם האנוש שלו? מה שווה חופש הביטוי בשביל מגי? מה שווה חופש העיסוק? הזכות לקניין? זכויות אופנתיות כמו "זכותי לנשום אוויר נקי"? השוק החופשי, האם הוא מעניק למגי חופש? האם הדמוקרטיה מאפשרת לה להביע את דעתה ולקבוע את גורלה? לא.

 

מגי היא לא שפחה במובן המוכר. אם תימלט, אדונה לא ילכוד אותה, ילקה אותה ויעביד אותה בכוח כפי שהיה קורה לשפחה בלואיזיאנה לפני 150 שנה, אבל בפועל, נתיבי הבחירה שלה אפסיים, והחופש האמיתי שלה מוגבל באופן מצמרר, ולפיכך היא מתפקדת בתוך סוג מודרני של עבדות. מגי היא תוצר של שיטה נבזית במיוחד: ניתוק בין המעסיק בפועל ובין עובדו באמצעות מתווך, סוחר בבני אדם, ש"מספק" ראשים אנונימיים תמורת קופון שהוא גוזר על ראשם, בלי שהמעסיק האמיתי שלהם ידע מיהם, בלי שתהיה לו אחריות כלפיהם ולכאורה, רק לכאורה, בלי שידע באילו תנאים נוראים הם עובדים. למגי אין שום מעמד בעולם העבודה. גם לא עתיד. אפשר להעיף אותה בהבל פה.

 

האלימות הגלויה שאפיינה את עידן העבדות הוחלפה במנגנון משוכלל המעניק לגיטימציה למצב לא מוסרי באופן קיצוני. עד לא מזמן קראו למתווכים בבני אדם "קבלני כוח אדם". כעת עברו כולם הסבה, והם מכנים את עצמם "ספקי שירותים". כך, בחסות המדינה ובתי המשפט, חמקו בקלילות מחוקים שהגבילו מעט קבלני כוח אדם. פשוט שינו את השם. אין אישה שמנקה, יש "שירותי ניקיון". אין בחור שמאבטח, יש "חברה לשירותי שמירה ואבטחה". אין אדם שהוא עובד סיעודי, יש "שירותי סיעוד".

 

הגורל הזה כבר אינו רק נחלתם של העובדים העניים הלא משכילים. הזליגה למקצועות מעמד הביניים מהירה ותמידית. יותר ויותר מורים אינם מועסקים עוד באמצעות משרד החינוך, אלא באמצעות עמותות הורים וחברות כוח אדם שונות ומשונות, ולא רק שהם משתכרים שכר דל כמו עמיתיהם המורים הקבועים אלא שהם גם סובלים מהיעדר תנאים סוציאליים ומהעסקה על בסיס שעות, בלי זכויות סוציאליות בסיסיות. כמוהם גם מתכנתים, קלדניות, עובדים סוציאליים, טלפנים, אחיות, ואפילו רופאים. הרשימה ארוכה, והולכת ומתארכת בכל יום.

 

דרך נפוצה אחרת לניצול של עובדי צווארון לבן שגם היא מפחיתה מאוד את האחריות של המעסיק היא העסקה באמצעות חוזים גלובליים. סכום חודשי אחד, גלובלי, לעובד, שעל פניו נראה בסדר, אבל העובדים החותמים עליו גם מוותרים מרצון ובאופן בלתי חוקי על זכויות בסיסיות כמו תשלום על שעות נוספות אם עבדו כל הלילה. קוראים לזה "משרת אמון", אז מי סופר. אנשי היי-טק, עיתונאים, עורכי דין - כולם סובלים מנחת זרועם של החוזים הגלובליים, חושבים בטעות שהם שייכים למעמד הנכון כי הם מתלבשים נכון ויושבים בפאב הנכון, אבל הופכים משועבדים לעבודה, לא נהנים משום ביטחון תעסוקתי, אין להם ועד שייצג אותם, ורק מיעוטם מקבל סכום שבאמת מצדיק את זה.

 

בחזרה לתחתית, אל עובדי הקבלן. ככל שיש יותר עובדי קבלן, יש יותר עובדים עניים. נכון להיום, לאמונה כי "עבודה מחלצת מעוני" ולהאשמה כי העניים אשמים בעוניים משום שאינם רוצים לעבוד אין עוד שום אחיזה במציאות. במידה רבה ההפך הוא הנכון: עולם העבודה עצמו הוא מחולל עוני. שיטות ההעסקה האלה דנות את המועסקים בהן לעוני נצחי, גם כאשר הם עובדים מבוקר עד ערב.

 

זה קרה מתחת לאף שלנו. גם אלה מאתנו שהם טיפוסים אכפתיים ופוליטיים היו עסוקים באובססיביות בוויכוחים מדיניים בין ימין לשמאל. כך הגדרנו את עצמנו בקלפי, וכך מירקנו את מצפוננו. מהפכים כלכליים, חברתיים ואזרחיים שינו את חיינו לבלי היכר, ואף שהיו חזקים כמו רצף של גלי צונמי, לא שמנו לב אליהם: הפרטות נרחבות של מה ששייך למדינה והעברת הנכסים של כולנו לידי בעלי הון; קיצוצים נרחבים בשירות הציבורי ה"שמן" לכאורה והחלשתו; כינונם של תאגידי ענק ממונפים בבורסה, שבאמצעותם התעשרו מעטים עד בלי די ובהם שוכללו עוד יותר מנגנוני ניצול העובדים; קריסת העבודה המאורגנת, והיעלמות של ערכים מכוננים כמו סולידריות, אחריות המדינה וציונות; וכיבוש השדה הערכי בידי רדיפת ממון, שורת הרווח, הגשמה עצמית והצלחה אישית בכל מחיר. כל זה קרה בזמן שרובנו ישנו. היה קל ללכת להפגנה בעד או נגד שתי מדינות לשני עמים או ארץ ישראל השלמה יותר מאשר לשים לב שהמנקה במשרד שלך היא שפחה.

 

אין לי כוונה לבקש כאן רחמים על המנקה השפחה. אנחנו לא עוסקים כאן רק במידות טובות כמו רחמים ודאגה לזולת אלא במשהו גדול הרבה יותר. התרחשה, ועודה מתרחשת, מהפכה שקטה מסוכנת, ששיבשה את כל מנעד הכוח וחלוקת המשאבים ושינתה את החברה הישראלית בלא היכר. נוצרה מסה אדירה, גדלה והולכת, של בני אדם שהם נטולי כל ביטחון כלכלי, עלה נידף ברוח, עניים מאוד, שאינם מסוגלים לספק לילדיהם קורת גג, חינוך טוב ואף לא טיפול שיניים. ודאי שהם לא חלק מחגיגת הצרכנות האובססיבית של החברה הישראלית. הם עוסקים בעיקר בהישרדות נואשת. האנשים האלה היו מסוגלים בעבר לכלכל את משפחותיהם. אבא שלי ז"ל למשל, שהיה פועל בניין, פרנס אותנו בצניעות אך בכבוד. היום לא היה לו סיכוי.

 

כשמאות אלפי עובדים משתכרים 20 שקלים ו-70 אגורות בשעה, ומנגד יש קומץ בעלי הון שעושרם אינו נתפס, ועוד אלפים ספורים של מיליונרים חדשים - כי אז אנחנו עדים לתנועה אדירה של משאבי החברה והונה מהרבים אל המעטים, וזה מאוד לא טוב.

 

בפועל נוצרו שני מסלולי שכר מהופכים. אחד צולל אל הקרקעית עד להתרסקות, האחר ממריא אל החלל ועוזב את בסיס האם בכדור הארץ. שני המסלולים האלה פועלים בשתי פלנטות נפרדות, אשר באופן מוזר ביותר שוכנות להן באותו מקום עבודה ממש: בפלנטה אחת מאמיר שכרם של המנהלים לפסגות דמיוניות, למאות אלפי שקלים בחודש ואף למיליון ולשני מיליון שקלים בחודש, ובפלנטה האחרת מתנהל מסלול של ניצול עמוק ועוני מרוד.

 

בתווך, בין שני המסלולים, נמצא דרג הביניים של העובדים. הם עדיין הרוב, אם כי הם הולכים ומתמעטים. לעתים הם עדיין מאורגנים, כמעט תמיד הם עובדים קשה, משתכרים שכר לא גבוה אך סביר, ויש להם ביטחון תעסוקתי. הקבוצה הזאת לעולם תהיה לצנינים בעיני מנהל אמביציוזי, והוא יעדיף להלום בה, להיפטר ממנה, להקטין את "מרכיב השכר" בחברה, ובמקומו לקנות שירותים, כלומר בני אדם זולים יותר.

 

הרבה מילים יפות משמשות מכבסה לתהליך המסוכן הזה. מילון חלקי למילים מכובסות: הבראה, הפרטה, מיקור חוץ, הגברת תחרות, אאוטסורסינג, גמישות תעסוקתית, הפחתת עלות השכר, התייעלות, היפטרות משומנים עודפים, שיפור השירות, ועוד כהנה וכהנה. כולן מכסות על אותו תהליך. אלא שהפלא ופלא, ה"היפטרות משומנים" תמיד, אבל תמיד, תהיה על גבו של מעמד הביניים במקום העבודה. הרי מצד אחד עובדי הקבלן כבר נמצאים במקומם ה"טבעי" וה"רצוי" ולא מפריעים עוד לאיש, ומצד אחר הבכירים  יכולים להתפרע כאוות נפשם בשכר דמיוני. שומנים זה תמיד אצל העובדים הרגילים. שימו לב שחסידי שכר העוני - אלה שסבורים כי 20.70 שקלים בשעה הם די והותר לפרנסתו של העני המצוי וכי כל העלאה של שקל תביא ל"ייקור עלות העבודה" באופן שימוטט את הכלכלה הם גם המתנגדים הקולניים ביותר להגבלת שכר המנהלים הפרוע.

 

זו תפיסה מוסרית וכלכלית מעוותת. תוצאתה משתקפת בנתוני ארגון ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה כלכלי של המדינות המפותחות) שאנחנו כה מתרברבים בכך שהתקבלנו אליו לאחרונה: מכל מדינות המערב, אנחנו המדינה עם הפערים הגדולים ביותר בין עניים לעשירים. שתי מדינות: מדינת עוני, ומדינת עושר מופרז. ישראל, מדינה צעירה שהוקמה על כנפיו של החזון הציוני, ושבה הילדים של המנכ"ל והילדים של המנקה הולכים יחד לצבא - היא האחרונה שיכולה להרשות זאת לעצמה, והראשונה שמרשה זאת לעצמה, ובגדול.

 

בזמן האחרון נעשה אופנתי למדי לקונן מן השפה ולחוץ על גורלם המר של עובדי קבלן, אבל בו בזמן, בנשימה אחת, להשתלח בפראות בעובדים שעוד יש להם צלם אנוש והם "מעזים" ב"חוצפתם" לשבות במחאה על גזלת הפנסיה שלהם, למשל. גם מי שמדברים גבוהה-גבוהה על חשיבות החינוך יאבדו בשנייה אחת כל סימפטיה למורים המשתכרים שכר מביש כשהם מעזים לשבות במחאה. חשוב לזכור שהגנה חמלתית על החלשים ביותר אינה עומדת בפני עצמה. מי שלא ייאבק על שמירה על העבודה המאורגנת ועל העובדים שעדיין יש להם ארגוני עובדים, ורק ירחם על עובדי הקבלן המסכנים, פשוט ימצא את העובד הרגיל של היום כעובד הקבלן של מחר.

 

המגמה חייבת להיות הפוכה: לא החלשת העבודה המאורגנת, אלא העצמה שלה באמצעות התאגדות ובחירת ועד יציג בקומברס, בפרטנר, בחברת השמירה, בכל מקום עבודה. כי עובד לעצמו הוא עלה נידף, אבל קבוצת עובדים מאוגדת היא כוח. הרוב המכריע של החוקים שחוקקתי נועד לגונן על העובדים החלשים ביותר, אבל דווקא כמי שמכירה היטב את עולם עבודת העוני, אני יודעת בוודאות שאם נעסוק רק במסכנים ביותר, נפקיר את מעמד הביניים העובד להידרדרות לחיי עוני של עובדי קבלן. ואז כבר יהיה מאוחר מדי והם יצטרכו להסתפק בפירורי החמלה שנואיל לפזר בשבילם.

 

חברה בלי מעמד ביניים היא חברה חולה. מעמד הביניים, לא רק זה של השכירים אלא גם זה של העסקים הקטנים והבינוניים, הוא התורם המרכזי לשגשוגה של החברה והוא עמוד השדרה של חברה בריאה ונורמלית. בעצם הוא-הוא החברה עצמה. ככל שהוא רחב יותר, החברה בריאה ושוויונית יותר. אצלנו הוא הולך ומצטמק. רבים ניגפים אל העשירונים התחתונים, מעטים מטפסים אל המאיון ואל האלפיון.

 

מי שלא נאבק בשכר של מיליון שקלים למנהל, בְּמָקום שהמנקה מרוויחה 20.70 שקלים בשעה, ובְמָקום שהעובד המסור, הוותיק והמיומן משתכר 8,000 שקלים וגם זה בסכנה - משלים עם כך שיש קומץ שליטים שנולדו לעושר, המוני אריסים שנולדו לעבדות, ובאמצע אין כלום. ככל שכסף וכוח רבים יותר מרוכזים בידי מעטים יותר, כך גם מתערערת הדמוקרטיה. כוחו של הרוב נחלש, ומתבצרת שליטתו של מיעוט מצומצם. לא רק כלכלית, אלא גם פוליטית. זו שליטה על המשק, על חלקים במערכת הפוליטית, על התודעה - באמצעות כלי התקשורת שכמה מהם שייכים לאותם אנשים ממש, ואחרים סתם תלויים בהם בהיותם המפרסמים הגדולים. לא רק שזו לא סוציאל-דמוקרטיה ולא דמוקרטיה, ככה אפילו לא נראה קפיטליזם. זו פשוט אוליגרכייה של בעלי הון.

 

מלבד הסכנות הגלומות ליציבות המשטר כאשר הפערים בשכר וברמת החיים נעשים בלתי הגיוניים וקיצוניים כל כך, ומלבד ההיבט הערכי והמוסרי הקשה של התופעה, צריך להיות עיוורים כדי לא להבין גם את הנזקים הכלכליים שלה. עובד עני מאוד וחסר זכויות אולי מעשיר את מעסיקו, אבל הוא אינו תורם דבר לכלכלה. כוח הקנייה שלו דל ביותר. הוא אינו מסוגל להתחייב למשכנתה. הוא אינו מסוגל להעניק חינוך טוב לילדיו ולפיכך גם ילדיו יהיו עניים כמותו. ברמות שכר נמוכות אנשים מוציאים כמעט מאה אחוזים מהכנסתם, ולכן לו היה עובד כזה משתכר עוד אלף שקלים בחודש, היו כל אלף השקלים האלה מוזרמים היישר אל המשק בחזרה, לצריכה, ומביאים לשגשוגם של עסקים קטנים, גדולים ובינוניים. הביטחון התעסוקתי היחסי היה מקנה לו יכולת להתחייב למשכנתה ולרכוש דירה, וכך היה משגשג ענף הבנייה. ילדיו היו זוכים לחינוך טוב ותורמים למשק ולחברה בבגרותם. הגדלה של היציבות ושל כושר ההשתכרות של העובד העני מועילה למשק עשרת מונים משכר של מיליון שקלים וחצי בחודש למנהל החברה שבה מועסק העובד העני, כי העובד העני ישתמש בכל הכנסתו לצריכה ויניע את המשק. לא כך הדבר אצל המנהל הבכיר, שרק אחוז מזערי משכרו יופנה לצריכה.

 

מדינת הרווחה המודרנית שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה הכירה בכך שההון הוא מבורך ושיש לעודד את עשייתו. היא הכירה בכך שהיזמים המוכשרים והיצירתיים ראויים לתגמול ואף להתעשרות בשל תרומתם הייחודית לחברה, אבל היא התבססה על רגולציה כלכלית ומוסרית, אשר הבטיחה שההון לא יהפוך לכוח בלתי נשלט ונטול רסן. מדינת ישראל הצטיינה בכך במיוחד עם כינונה. בתנאים בלתי אפשריים, גרועים פי כמה מאלה של היום, היא הקימה מערכות לאומיות לתפארת של צבא, בריאות, חינוך וביטחון סוציאלי - אבל בה בעת עודדה יזמות תעשייתית, הביאה משקיעים ונהנתה מצמיחה אדירה. מצד אחד, התקדמנו והתפתחנו יפה מאז. מצד אחר, בכל הנוגע לחלוקה הוגנת של המשאבים המשותפים, לבריונות של ההון, ולמוסר האנושי - הידרדרנו מאתיים שנה לאחור.

 

הדרמה האמיתית בחיינו כפרטים וכמדינה מתרחשת אפוא היום בזירת עולם העבודה, והיא חובקת בתוכה כל היבט אנושי של חיינו כאן. מקיום בכבוד, חינוך, בריאות, כבוד האדם – דרך המבנה הפוליטי הדמוקרטי שלנו, ועד לאתוסים מכוננים העומדים בבסיס השאיפה שלנו להיות חברת מופת. זה לא מאבק על זכויות של מגזר כזה או אחר, אלא מאבק על כבוד האדם וחירותו ועל עתידה של המדינה.

 

שבת שלום,

שלכם,

שלי

 


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית