ח'כ שלי יחימוביץ: על אחד במאי, יום השואה, אמא שלי ואבא שלי

1.5.2011

אחד במאי, יום השואה, אמא שלי ואבא שלי

 

שלום לכולכם,

 

המייל שלי אליכם היום יהיה בלי עדכונים על ההתמודדות שלי לראשות העבודה ובלי מפקד, ולא משום שאנחנו לא בעיצומה של המערכה, אלא משום שאנחנו עומדים בפתחם של שני ימים טעונים מבחינת חשיבותם ועצמתם. יום השואה, ולהבדיל, אחד במאי. אבא שלי ז"ל היה פועל בניין, קומוניסט, ניצול שואה. ופריט המידע הזה ממחיש רק חלק קטן מהמשמעות העמוקה ששני הימים האלה צופנים גם בשבילי באופן אישי.

 

איירה: צילה בינדר. באדיבות מכון לבון

ביום ראשון אחד במאי, אז חג שמח. היום לפני 125 שנה פג האולטימטום שהציבו ארגוני עובדים בארה"ב בתביעה ליום עבודה של 8 שעות. השביתות וההפגנות שהיו אז אסורות בחוק דוכאו באלימות, ועשרות נהרגו ב"מהומות היימרקט" העקובות מדם בשיקאגו. זכות ההתארגנות וזכות השביתה, והזכות להגיד "אנחנו" ולא רק "אני" חלש ונידף ברוח - עוגנו בחוק ובאמנות בינלאומיות. הזכויות האלה נחצבו בדמם של פועלים, והושגו במאבק הירואי. מאבק על צדק, על שוויון, ועל חלוקה סבירה יותר של משאבי העולם והונו. כל ההישגים האלה מאוימים ומכורסמים היום למרבה הצער, מה שאומר שיש לנו הרבה עבודה.

 

"הילדה הריחה ריח של שומן חזיר מטוגן, שגרם לה לרצות להתעטש.
היא ידעה שאסור לה.
היא חיכתה לרגע המתאים: מעבר לקיר נמצא חדר השירותים של השכנים. כשהורידו את המים, הייתה לה הזדמנות להתעטש, להשתעל ולקנח את האף במהירות..."
במוצאי אחד במאי - ערב יום השואה. אני בוחרת לחלוק אותו איתכם עם "סיפורים מאחורי הארון" שכתבה אמא שלי, חנה, גם היא ניצולת שואה. הסיפורים שלה מתעדים בדייקנות את מה שעבר עליה כילדה בשואה, והם כונסו בספר "חמש ילדות מדברות" בהוצאת משרד הביטחון.

 

שני הורי ניצולי שואה. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נספו בשואה, ועמם שני שבטים גדולים של משפחות. הילדות שלי, ילדות ישראלית די רגילה, הייתה תמיד לא רק "בצל" השואה וזוועותיה שעברו על הורי, אודים מוצלים, שהכירו כאן בארץ והקימו משפחה - אלא גם לאורה של השואה.

 

לאורה של השואה במובן של הלקחים המוסריים שהמין האנושי בכלל והעם היהודי בפרט הפיקו ממנה, ולאורה בגלל ההשפעה המכרעת שיש לשואה עלי כאדם גם אחרי שבגרתי: השכנוע הפנימי העמוק באתוס הציוני. התיעוב האישי והפוליטי שיש לי לגזענות מכל סוג ומין. ההכרה בכך שאי אפשר סתם כך לחיות את החיים, ושיש כל הזמן לאתגר את הקיום שלנו בשאלות ערכיות ומוסריות שיחדדו את האדם שבנו. ההתעקשות שלי שלא הכל אפור ולא לכל מטבע יש שני צדדים אלא שיש שחור ולבן, טוב ורע, נכון ולא נכון.

 

אתם מוזמנים לבלוג שלי לקרוא עוד וגם את הסיפור המלא של אמא שלי.

 

ומי מטפל בניצולי השואה שבקרבנו, שהם חולי נפש? חברת כוח אדם. שזכתה במכרז. ביקורות שעשה משרד הבריאות הראו יחס נורא לחוסים, שנובע מהרצון לחסוך בהוצאות ולהגדיל רווחים.

אפילו נתניהו המפריט הבין שמשהו כאן הוא בלתי נתפס, והכריז לא מזמן שזה לא יתכן. אלא שהכרזה לחוד ומעשים לחוד, ואני פונה אליו וכותבת לו כך: "ממש את הבטחתך להעביר את ההוסטלים לניצולי השואה לאחריות המדינה עוד לפני יום השואה. דאג לתקנים ולתקצוב הדרוש למשרד הבריאות על מנת להעביר את ההוסטלים לניצולי השואה חולי הנפש לידי המדינה. לא ראוי שהטיפול בניצולי השואה יופקד בידי מי שבראש מעייניו אינטרסים כספיים... עשה חסד עם ניצולי שואה מוכי טראומות אלה, על מנת שיוכלו לחיות את שארית ימיהם בכבוד שהם ראויים לו. זהו לא רק כבודם, אלא גם כבודנו כמדינה."

היכנסו לכאן לקרוא עוד.

 

הגוון האדום. לסיום, ראיון נרחב ומקיף שעשה אתי רונן טל בסופשבוע של מעריב, כלכלי, חברתי, פוליטי, מדיני, וגם אישי. הנה קטע קטן: "ניקיון כפיים וטוהר מידות הם תנאי הכרחי, לא מספיק, אבל הכרחי. אני לא מוכנה לקבל פוליטיקאים מושחתים. נקודה. ובכלל, למה אי אפשר לחיות חיים נורמליים בבית נורמלי, לאכול אוכל נורמלי וללבוש בגדים נורמליים. מה זו הכמיהה הזאת, ברגע שאתה מגיע לעמדת ההנהגה פוליטית, לחיות כמו שייח' סעודי?" הנה הראיון.

 

שבת שלום,

שלכם,

שלי

 


מסמכים חדשים באתר המחלקה הפוליטית