הפרטים והשם שמורים במערכת, 26.8.2004
|
|
 | | ארנון אבני 2004 |
הדברים שנכתבים כאן הם זעקה שקטה, ביטוי למצוקה. מצוקה של חברי קיבוץ (גילאי 60+) בקיבוץ מתחדש. אנחנו "דור המדבר", שנזרק למציאות זו, בעל כורחו, ללא נכסים, ללא פנסיה, וללא ביטוח סיעודי ובריאותי. המציאות היא "רשת" מלאה חורים.
|
|
בקיבוצי ההפרטה מלאה. אנו אזרחים שווי חובות בקהילה. כבר לא "קהילתנו" ועדיין לא יישוב קהילתי. סתם קהילה אמורפית, הנעזרת בדירקטורים, יועצים ומומחים וסוחבת על גבה חובות מהעבר. פנסיונר, בקיבוצי, מקבל שירותי קהילה (מוגבלים) ותוספת של 350 ש"ח לחודש. סכום זה, בתוספת דמי הביטוח הלאומי, מעלה את קצבת הקיום ל-1,800 ש"ח לחודש. על סכום זה לכסות את כל הוצאות הקיום. האם אפשר להתקיים מסכום כזה? תשובת "הדירקטורים" המקומיים: "רוצים לתת יותר, אבל לא יכולים, אין כסף. סע לשלום, המפתחות בפנים".
אם אין כסף - לפחות תאפשרו, לכל הרוצה בכך, להמשיך בעבודתו הקודמת להשלמת התת-קצבה. אבל אצלנו, "בכפר", קורה הבלתי יאומן. הפתעה לעובד המתמיד.
שכר העבודה הוא רק 10-8 ש"ח לשעה (סין – גם אנחנו על המפה!).
מנכים מהמשכורת הדלה את מחציתה - 50% מס (נתניהו - יש מה ללמוד גם מאתנו).
איפה התבונה? איפה הרגישות החברתית? מי יצילנו? מפם? ההסתדרות? המחלקה המשפטית של התנועה? אם אין כסף ו"העבודה לא תצילנו", הגיוני, שכל הכנסה שחבר יכול להשיג ממקור חיצוני - תבורך. הרי בתקופת ההפרטה זהו צעד הגיוני וגם כשר.
הגיוני? האמנם? - לא בבית ספרנו.
אצלנו בקיבוץ פנסיה אישית (דוגמת פנסיה של מורה) "מולאמת" על ידי הקיבוץ, גם אם מדובר בסכום קטן היכול לשפר במעט את ה"תת-קצבה".
אם בכל זאת חבר מרגיש שזכותו המלאה להכנסה זו, הקיבוץ מעניש אותו בשלילת רשת הביטחון. לאחר 50 שנות עבודה אתה מקבל מקיבוצך 0 גדול - נאדה!
הסבר להפליה זו דווקא בתקופת ההפרטה? בעסקים, מתברר, הכל הולך, גם ההסברים:
"בקיבוץ אין פנסיה אישית. מה עם עקרונות השיתוף? איפה השוויון? מדוע שאחד יקבל ואחד לא? ובכלל, הפנסיה שייכת לקיבוץ ולא לחבר", לשפשף את העיניים ולא להאמין, למראה הפליק-פלק לאחור. נס תחיית המתים של עקרונות הקיבוץ השיתופי.
מצד אחד הקיבוץ המתחדש ניער את חוצנו כמעט מכל התחייבות ודאגה לחברי הקיבוץ. מצד שני, כדי לקחת מהחבר שולפים בצורה צינית את עקרונות העבר, עקרונות הקיבוץ השיתופי, הרי "אתה שותף".
אתה חש שנעשה כאן עוול, חש הרגשה של "אין דין ואין דיין". ברוך בואך כחבר כבוד במועדון העשירון ה-11.
אנו, "נפגעי השינוי", מרגישים שתרמנו למהפך הנוכחי את הוויתור הכלכלי הגדול ביותר ולא מוכנים להשלים יותר עם העוולות הקטנות והעולות הגדולות שבדרך. אנו דורשים לבסס זכויות יסוד בחקיקה:
א. הזכות לקבל "רשת-ביטחון" מינימלית ללא תנאים. זכות זו עדיין לא מובטחת וכל קיבוץ מחליט לפי הבנתו.
ב. הזכות לבוררות הוגנת וניטראלית.
כיום הבורר המקובל בין החבר והקהילה הוא מוסד המזכירות (או יותר נכון "הדירקטוריון"). הבעיה היא שמוסד זה הוא צד בעניין ורואה ברוב המקרים בפניה אישית קנטרנות וקטנוניות. גם "שיחת-קיבוץ" כיום אינה השיחה של פעם. במציאות החדשה בה בוטלה הערבות ההדדית, הדאגה לאינטרס הפרטי היא עובדה. "הטיטניק" טבעה, אין מספיק סירות הצלה, אנשים נזרקו למים, כל אחד מחפש גלגל הצלה כדי להציל את עצמו.
"הדירקטוריון" מעדיף שהחבר יפנה לעורכי דין, על חשבונו. פסק הדין במקרה הטוב יינתן לאחר 5 שנים, ועד אז משהו יקרה - לפריץ או לכלב.
אני מאמין שהבעיות אותן תיארתי, אינן בעיות מקומיות של ישוב אחד. לכן צריך להתארגן ולפעול. בשלב הראשון – אתר אינטרנט שירכז את כל הבעיות וישמש במה למידע, יכול לענות על צורך זה. לשם כך דרוש מתנדב הרוצה והיכול להקים ולנהל אתר כזה.
|
|
|
בשלב זה אני מעדיף להישאר בעילום שם ובעילום כתובת. פרטים אלו שמורים במערכת.
|
|
|
|
|
