שקיעתו של צבא המילואים - יגיל לוי


 

"מפנה" מס' 53 - אפריל 2007, אייר תשס"ז

 


העלות הפוליטית של גיוס מילואים היוותה נדבך חשוב ביכולת ההגבלה של חופש הפעולה הפוליטי של כל ממשלה

 

מלחמת לבנון השנייה חשפה את חולשתו של מערך המילואים: הכוחות גויסו באיחור ביחס לפתיחת המלחמה, שילובם בלחימה היה הססני וחשף רמה נמוכה של אימון וציוד. עם סיום המלחמה, מחאת המילואים מילאה תפקיד מרכזי במחאה הכללית נגד ההנהגה המדינית-צבאית ועיקרה הדרישה לכונן ועדת חקירה ממלכתית ולפטר את המדינאים האחראים למלחמה ואת הרמטכ"ל.  

 

לכאורה, קשיים תקציביים הביאו להזנחתו של מערך המילואים כשם ששיקול דעת מוטעה של הפיקוד הבכיר במהלך המלחמה הביאו להפעלתו המהוססת של מערך זה. במאמר זה אבקש לבחון בצורה מעמיקה יותר את ההיבטים החברתיים-פוליטיים של מדיניות הממשלה והצבא כלפי מערך המילואים מפרספקטיבה היסטורית כדי לעמוד על הסיבות להפיכתו לאבן ריחיים, מנקודת המבט של ההנהגה הפוליטית והצבאית. אטען כי שקיעתו של צבא המילואים נובעת מהעלות הפוליטית הגבוהה של הפעלת מערך המילואים בעוד תוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה רק מאיצות את השקיעה כחלק מצעידתו של צה"ל לקראת צבא מקצועי במובן של הסתמכות על משך שירות ארוך יותר של מעטים יחסית ותמורת שכר הולם.

 

מודל המילואים עוצב בשנות המדינה הראשונות, לא מעט בהשראת המודל השוויצרי. לנגד עיני אדריכלי המודל עמד האיזון של יכולת גיוס המונית עם עלויות כלכליות ופוליטיות נמוכות. צבא המילואים הוגדר כחוט השדרה של הצבא שתפקידו, בתקוף צבא ערבי, הוא להכריע את המלחמה לאחר שלב הבלימה המוטל על הצבא הסדיר. בנסיבות התרבות הפוליטית של שנות ה-50, עובדת היותם של אנשי המילואים "אזרחים מחוילים" או "חיילים מאוזרחים", המביאים לשירות את ערכיהם האזרחים, נתפסה כנכס המאפשר לשמור על אופיו המיליציוני של הצבא ולא כנטל. רק בשלב מאוחר יותר הסתבר כי הזהות החצויה של אנשי המילואים נושאת בחובה גם עלויות פוליטיות משמעותיות.

 

במלחמת ששת-הימים הופעל לראשונה מערך המילואים במלואו. ההחלטה לגייס מילואים, כתגובה מעין-אינרטית לכניסת הצבא המצרי לסיני, מילאה תפקיד בהחלטת הממשלה לצאת למלחמה ולקיצור תקופת "ההמתנה" מחשש לתסיסה של המילואימניקים המגויסים ללא מעש ובפרט אם ישוחררו בלי שהופעלו, תסיסה שהיו לה ביטויים מוחשיים.

 

מצומת  ששת-הימים, המודעות לעלות הפוליטית של הגיוס החלה לחלחל לאיטה לתודעתם של מקבלי ההחלטות. עלות פוטנציאלית זו הייתה בין השיקולים שהכריעו על הימנעות מגיוס המוני ערב מלחמת יום-הכיפורים, ברקע מערכת הבחירות המתקרבת. זאת, לאחר גיוס הסרק עתיר התקציבים של חלק מהמערך מספר חודשים קודם לכן מחשש להתקפה מצרית. הימנעות זו עיצבה, כזכור, את תוצאות המלחמה.

 

התארגנויות אנשי המילואים שלאחר המלחמה, ממוטי אשכנזי ועד ל"שלום עכשיו", תרמו להפקעת המונופול על קבלת החלטות צבאיות מידי האליטה הפוליטית ולהרחבה של גבולות השיח הפוליטי באופן ששחק בהדרגה את האוטונומיה של הממשלה בקבלת החלטות צבאיות ומדיניות. חיזוקו של הצבא הסדיר לאחר המלחמה אפשר ליישם את הלקח הפוליטי של 1973: מהלך הפתיחה של מלחמת לבנון הראשונה נשען על כוחות סדירים, כשהמילואים משתלבים רק בתכוף לפתיחה. ניתן רק לתאר מה היה קורה אילו גיוסם של כוחות המילואים היה נדרש בכל פעם ששר הביטחון אריאל שרון, ביקש, במהלך שנת 1982, לרכז כוחות כדי לאפשר את פתיחת המלחמה, על רקע ניסיונות הסרק הלא מעטים לשכנע את ממשלת בגין לאשר את המהלך. סביר כי מחאת המילואים, לנוכח קריאות הסרק היקרות, הייתה יוצרת מעין "סימפוזיון ענקי", הדומה לזה של ערב ששת הימים, במילותיו של אבישי מרגלית[1]. אך "סימפוזיון" שכזה, יש לשער, היה מפיק הפעם אפקט הפוך לזה של 1967, קרי, הגברת ההתנגדות למלחמה. לא כך הדבר כשהתמרונים הצבאיים המשולבים בתמרונים פוליטיים מול שרי הממשלה המתונים יחסית נשענו על הצבא הסדיר, הצייתן מטבעו ומורחק מהשפעות פוליטיות. חיזוקו של הצבא הסדיר הגביר את האוטונומיה של הממשלה בקבלת ההחלטה על היציאה למלחמה.

 

אלא שהתארכותה של מלחמת לבנון ושיתוף כוחות המילואים הביאו להתארגנויות, המשולבות לראשונה בסרבנות סלקטיבית ומאורגנת, ובמרכזם "יש גבול" ו"חיילים נגד שתיקה" לצד "שלום עכשיו" הותיקה. פעולות המחאה שחוללו תרמו תרומה מכרעת לנסיגה החד-צדדית של צה"ל מלבנון בשנת 1985. גם לקח זה יושם בשנים הבאות בהשתתת הלחימה בלבנון על הכוחות הסדירים, מה שהביא לניהולה הרחק מעין הציבור ובכך גם ללא ביקורת ציבורית, כפי שהעיד ממקור ראשון משה תמיר, ממפקדי הכוחות בלבנון, בספרו "מלחמה ללא אות". מבחינה מעשית ההנהגה הפוליטית-צבאית החליטה להרחיק את אנשי המילואים מזירות הלחימה הרגישות, אם בהחלטה מפורשת ואם לא, אך התוצאה אחת היא. אין להתעלם מהשיקולים האנושיים והכלכליים העומדים ביסוד החלטה זו, אך להחלטה זו היה גם סדר יום פוליטי, לפחות סמוי. "האזרחים המחוילים" מביאים לצבא את ערכיהם האזרחיים ועליהם מנהלים הם מיקוח עם הצבא על אופי השירות ותנאיו. בחוזרם לחייהם האזרחים, אנשי המילואים עשויים לתרגם את חוויית השירות לאנרגיה פוליטית בהתבסס על יכולתם לארגן ולהפעיל רשתות חברתיות. מערך המילואים, המשקף את הרכבו החברתי של צבא החובה כ- 10-15 שנים לאחור, מבוסס על המעמד הבינוני טרם "משבר המוטיבציה" שהרחיק חלקים ממעמד זה מדרג השדה של צבא החובה. זאת בפרט, שהמוביליות התעסוקתית של חלק ממשרתי המילואים עצמם מכנסת אותם אל המעמד הבינוני גם אם מוצאם ממדרג חברתי נמוך יותר. המעמד הבינוני הוא התשתית להתארגנות פוליטית, גם של אנשי מילואים. 

 

התרחבות המיקוח בין אנשי המילואים והמדינה

 

הנסיגה הראשונה מלבנון אפשרה לממשלה להסב את מערך המילואים לבררני בחלקו, לאו דווקא בהחלטה מפורשת ומודעת. כחלק מהקיצוץ העמוק בתקציב הביטחון בשנת 1985 הוחלט על העברה הדרגתית של תקצוב ימי המילואים מהביטוח הלאומי לצבא. קודם לכן העלות של ימי המילואים (בעיקר הפיצוי למשרת על אובדן השתכרותו) לא הועמסה על תקציב הביטחון ולכן מערך המילואים נוהל, בעיקרו, במנותק משיקולים כלכליים. בעקבות ההחלטה, הצבא תומרץ לחסוך בימי המילואים ולהשתמש בחיסכון למטרות אחרות. מעבר למשמעויות התקציביות, הניהול של מערך המילואים הוכפף לכלליה של כלכלת השוק, שכן לראשונה הודבק "תו מחיר" כלכלי  לשירותם של אנשי מילואים. התוצאה הייתה קיצוץ דרמטי בימי המילואים, המשולב בהקלה של נטל השירות. להמחשה: בשנת 2001 תקציב ימי המילואים של הצבא היה 3.8 מיליון ימי מילואים במקום 10 מיליון, שהיו הבסיס התקציבי של שנת 1985, טרם השינוי. עקב כך,  מספר ימי המילואים למשרת ירד באופן דרסטי.

 

אלא שהיה זה תיקון כשל בכשל: כשל חוסר היעילות של הצבא, שהתאפיין בעבר בקריאה בזבזנית של אנשי מילואים, תוקן בכשל הגברת אי-השוויון בקריאה לשרות של חיילי מערך המילואים. קיצוץ ימי המילואים הותיר על כנו את הנטל של המערך הלוחם, שבו בולט המעמד הבינוני, אם ברמת המשרת ואם ברמת המעסיק של חייל המילואים. המערך הלא-לוחם, שבו ייצוג נכבד לקבוצות ממדרג נמוך יותר, זכה להקלות בשל קיצוץ ימי המילואים ומציאת תחליפים לשירות מילואים. התוצאה הייתה שבפועל משרתת כחמישית מכלל הגברים חייבי השירות (ללא משרתי הסדיר), בעוד מרבית הגברים משרתים שירות קצר בלבד. נכון לתחילת שנות ה-2000, כ-25% ממשרתי המילואים נשאו בכ-80% מהנטל, כפי שדיווח חה"כ רענן כהן לכנסת. הייתה בכך הכבדה של הנטל במונחים סובייקטיביים.

 

על רקע חלוקת הנטל הלא-שוויונית התפתח ממחצית שנות ה-90 מיקוח בין ארגוניהם של אנשי המילואים, שצמחו באותם שנים (פורום המגדי"ם היה החלוץ ואחריו פורום החפשי"ם ו- בלת"ם[2]) ובין הצבא על תיגמול ואף פיצוי תמורת השירות ועל חלוקת הנטל. בשיאם של דברים אף פרצו "מרידות" של אנשי מילואים (טייסים תחילה) שאיימו להימנע משירות אם לא יוסכמו הסדרים ביטוחיים במקרה וייפגעו. מיקוח זה הביא לשיפורים נקודתיים אך בעיקר הגביה עוד יותר את סף הגיוס של אנשי מילואים והביא בראשית שנות ה-2000 למינוי ועדת שרים לענייני מילואים ולהקמה של מוסד חדש – קצין מילואים ראשי – לטיפול בענייניהם של המשרתים.

 

לליבת הלחימה בפלשתינים באינתיפאדת אל-אקצה הוטלו המילואים בעיקר ב"חומת מגן", ורק לאחר שהלגיטימיות של הלחימה נבנתה על בסיס לחימת הסדירים במהלך כמעט שנתיים. לא באופן מפתיע, מחאת המילואים על אופי המשימות ועל חלוקת הנטל והתגמול שבה והתעוררה כשהמבצע הסתיים, וזאת בעוד מתנהלת "מלחמה על הבית", כפי שלחימת הצבא בפלסטינים צוירה בשיח הציבורי. ממשימת ההתנתקות, שהייתה משימה פוליטית שנכפתה על הצבא, אנשי המילואים הורחקו כמעט כליל. בנפרד מהשאלה האם החלטה זו נבעה משיקול פוליטי או לא, הביצוע המרשים של הצבא נשען על פריסת כוחות שגילו נאמנות למשימה והרחקת "החיילים המאוזרחים" הייתה נדבך בכך. 

 

בתמצית, ההנהגה הפוליטית והפקוד הצבאי הפנימו את העלות הפוליטית של גיוס מילואים והפנמה זו הניחה תשתית לתהליך המתגלגל שתואר כאן ושהביא בהדרגה לצמצום תפקידיו של מערך המילואים. אין בזאת כדי לטעון למודעות מפורשת של מקבלי ההחלטות אלא להפנמה המעצבת את התרבות האסטרטגית של הצבא ובכך קובעת את גבולות המרחב של ההחלטות הזמינות. כך בהדרגה, ידי הצבא נקשרו בהפעלתו של מערך המילואים. הפעלתו הושתתה על מיקוח כלכלי המשולב גם בהגברת המיקוח הפוליטי, המתנה את ביצוע המשימות בהתאמתו לערכי המגויסים.

 

בראייה רחבה, התרחבות המיקוח בין אנשי המילואים ובין המדינה באמצעות הצבא הייתה ביטוי חשוב לדמוקרטיזציה של החברה הישראלית-יהודית, ובעיקר לשכלול הבקרה הפוליטית על הצבא. מודל "האזרח-חייל", שהועתק מאירופה למציאות הישראלית, קידם היסטורית את העיקרון הרפובליקני של העתקת הריבונות מידי השליט לקהילת האזרחים. המודל הרפובליקני הקלאסי גוזר כי יציאת המדינה למלחמה תותנתה בהסכמה פוליטית רחבה מצד אלה האמורים לשאת בנטל הצבאי ומצד האזרחים השולחים אותם. בכך, הקהילה הפוליטית פיקחה על הצבא גם באמצעות שלוחיה בצבא, ככל שהרכב הצבא, האמור לשקף את עיקר קבוצותיה של הקהילה הפוליטית, יוצר מגבלות על השימוש הפוליטי הנעשה בצבא ונוצרים איזונים פנימיים גם בין שדרות משרתות שונות. בתמצית, הצבא פוקח גם "מבפנים". הבקרה באמצעות המוסדות האזרחיים הפורמאליים לא הייתה חזות הכול, ואף היא, במידה לא מעטה שיקפה את פעולתן של הרשתות החברתיות המשתתפות בשירות הצבאי. באיחור ניכר, אפוא, מודל זה נתן את אותותיו גם בתרבות הפוליטית הישראלית והפקיע את מונופול ההחלטה מהאליטה הפוליטית הצרה לטובת הרחבת מרחביה של ההשתתפות הפוליטית.

 

העלות פוליטית הכרוכה בסוג של בקרה פוליטית, לצד שיקולים אסטרטגיים ותקציביים, מילאו תפקיד בהנעת הצבא לוותר בפועל על מערך המילואים בתצורתו המסורתית ולהעניק עדיפות נמוכה לאימון אנשי המילואים ולציודם. מצב האימונים והימחי"ם כפי שהתגלה עם פרוץ המלחמה היה, אפוא, תוצאה מכוונת ולא מחדל.  בעקיפין, עלות זו, שהשתקפה ב"משבר המילואים" כפי שתופעה זו כונתה מאז שנות ה-90, גם עמדה במרכז החלטתו של שר הביטחון שאול מופז לאשר רפורמה במודל הגיוס, שהחלה בועדה בראשות קצין מילואים ראשי תא"ל אריאל היימן ובהמשך ב-"ועדת ברוורמן"[3]. יסודות הרפורמה התוו מעבר רשמי למודל גיוס בררני, מיקוד מערך המילואים במשימות של חירום והכנה לחירום בלבד, הורדת גיל השחרור והגברת התגמול למשרתים.

 

במלחמת לבנון השנייה הופנמו עוד יותר העלויות של גיוס המילואים והתוצאה הייתה ההיסוס הפוליטי לגייס מילואים ולהפעילם לפעולה קרקעית מאסיבית. יתר על כן, העלות הפוליטית הגבוהה של גיוס המילואים הומחשה תוך כדי המלחמה עם האיום של מקצת המגויסים דתיים, בעיקרם מתנחלים, לסרב להילחם עד אשר יחזור בו ראש הממשלה אולמרט מקישור המלחמה ל"התכנסות". באופן תקדימי למדי (שלא זכה לתשומת לב בשיח הציבורי), אנשי מילואים התנו את שירותם לא רק באופי הפוליטי של משימתם, אלא גם ביעדים הפוליטיים הנלווים שלה, בעוד, בעיקר לשיטתם של חיילים אלה, המלחמה נועדה, לכאורה, להסיר את האיום של חיזבאללה על יישובי הצפון.

 

מחאת המילואים שלאחר המלחמה עלתה מדרגה נוספת: היא לא רק התמקדה בתפקודו של הדרג הפוליטי (כמחאה לאחר 1973) וגם לא עוד רק באופי הפוליטי של המשימות (כמחאה שלאחר מלחמת לבנון הראשונה הממוקדת בתפיסה של "מלחמת ברירה"), אלא מעתה גם בתפקודו המקצועי של הצבא. על כך העידה לא רק המחאה המאורגנת אלא גם אופני שיח שונים של אנשי המילואים עם הפיקוד הצבאי סביב תפקוד היחידות במלחמה, כדוגמת הויכוח על תפקודו של תא"ל גל הירש. אנשי המילואים בעצם שדרו למפקדיהם כי שיפור תפקודם המקצועי הוא תנאי מהותי להמשך נכונותם להיקרא למילואים. קצין מילואים ראשי הראשון, אריאל היימן, נטה להדגיש את "החוזה הפסיכולוגי" הכרות בין הצבא ובין משרתי המילואים שמחייב את שני הצדדים: איש המילואים מחויב בנטל השירות, בעוד הצבא מחויב לשמר את כשירותו של איש המילואים ומחויב שלא לקרוא לאיש המילואים אלא לתכלית זו או בשעת חירום[4]. מנקודת מבטם של אנשי המילואים, חוזה זה הופר וכינונו המחודש היווה תנאי להמשך שירותם.

 

לעבר צבא מקצועי

 

גם אם בטווח המיידי שלאחר מלחמת לבנון השנייה מנסה הצבא לרצות את אנשי המילואים ולשפר את האימון, הציוד והתיגמול, לטווח ארוך נסללת הדרך לרפורמה שתשנה את אופיו של המערך, חריפה יותר מזו שהציעה ועדת ברוורמן, הגם שנובעת מהיגיון פעולה דומה. זוהי צעידה לעבר צבא מקצועי, שתתבטא גם במערך החובה. השפעת המלחמה על ההחלשה של טביעת היד במטכ"ל של אנשי חיל האוויר, נשאי החשיבה של "צבא מקצועי", הינה זמנית בלבד.  

 

מספר כוחות הינע למהלך זה: ראשית, השיקול המקצועי ממלא תפקיד. מערך המילואים המיליציוני הפגין חולשה בלחימה נגד המערך יחסית מקצועי של החיזבאללה, כשאין ביטוי סמלי לכך מאשר כישלונם של אנשי המילואים למנוע את אירוע החטיפה שהיווה העילה ליציאה למלחמה.  מודל המילואים גם אינו מתאים לצבא המבקש להפעיל חימוש עתיר-טכנולוגיה. שנית, סביר כי שחיקת האמון בעקבות המלחמה תעצים את הקושי לגייס אנשי מילואים ולהפעילם ותגביה עוד יותר את חסמי ההחלטה לשלב מילואים בלחימה. לכך גם עלות כספית גבוהה. שלישית, ככל שהצבא יגביר את התגמול הכספי של אנשי המילואים, מהלך שיטתי שמתנהל מזה כעשור ויתעצם בשנים הקרובות, הוא ייטה לחליפין בין תגמול ובין הקטנת היקף המגויסים כדי להפחית עלויות, עד כדי מעבר בלתי נמנע, כחלק מתנועה ספיראלית של תגמול מול בררנות, לצבא מקצועי. רביעית, כאמור במאמר זה, מודל המילואים הנוכחי הינו עתיר עלויות פוליטיות בשל המיקוח המתנהל בין אנשי המילואים ובין הצבא על האופי הפוליטי של המשימות. עלות זו מניחה תשתית לעיצוב מודל חלופי שיפחית את חדירוּת הצבא לפוליטיקה. 

  

במרכז הרפורמה המבנית במערך המילואים יעמוד מן הסתם מודל מקצועי המתבסס על שירות של מעטים יחסית, בהדרגה בהתנדבות, לתקופות ארוכות יחסית, שיבטיחו את השמירה על כשירותם בתמורה לתגמול כספי הולם, בדומה למודל שמספר צבאות מערביים אמצו על חורבות גיוס החובה.

 

לא רק שיתגבר עניין הצבא והפוליטיקאים ברפורמה, אלא ששתי מגבלות מבניות לשינוי יסודי הוסרו בשנים האחרונות. ראשית, מאז שנות ה-70, יחידות המילואים היוו המסגרת הארגונית ששמרה על יכולת הצבא לגייס כוח עבודה זול למשימות, בחלקן כתחליף לגיוס כוח אדם אזרחי. שמירה על ההתנחלויות הייתה הביטוי הציורי לכך אך היו משימות רבות נוספות. "חוק המילואים" שנחקק בהדרגה, תוצר הועדות לרפורמות במודל המילואים, מגביל מאוד יכולת זו בכך שקובע, למעשה, כי אנשי מילואים לא יגויסו למשימות שיש להן תחליפים באמצעות השוק. המגבלה השנייה הנחלשת היא ששירות המילואים היה אפוף זה שנים בהילה של חוויה חברתית, כמגדיר גבולות הקהילה היהודית-גברית בישראל, כפי שהסוציולוגית שרה הלמן הראתה[5]. בנסיבות בהן אחוזים בודדים מקרב הגברים היהודים משתתפים בשירות מילואים משמעותי והחוויה הצבאית חדלה להיות החוויה המעצבת של גברי המעמד הבינוני ואף נהייתה מנכס לנטל, תפקיד חברתי-תרבותי זה הסתיים. סיירוּת הטבע נהייתה למופרטת בזכות תפוצת הגי'פים, בעוד התרבות הגברית הפרועה והמתפרקת של אנשי המילואים מתרסנת ככל שהצבא מכפיף את עצמו לנורמות מחמירות של התנהגות כלפי חיילות.  

 

התגמול הכספי יבטיח לא רק התמקצעות אלא גם דה-פוליטיזציה של אנשי המילואים, שהרי איש המילואים יהיה ל-"מועסק" חלקי ולא עוד רק משרת. בנסיבות אלה התודעה הפוליטית האזרחית ממלאה תפקיד משני. חשוב מכך, מערך המילואים יישען מטבעו על הקבוצות החברתיות היותר מוחלשות בחברה, ששירות מילואים יתרום לפרנסתן ולא יתחרה בו. כאמור, צבא המילואים מהווה תמונת-ראי של צבא החובה באיחור של כ-10-15 שנים. השינוי ההדרגתי של בהרכבו החברתי של דרג השדה, מהישענות על הקבוצות המבוססות והחילוניות של המעמד הבינוני (בעיקרן אשכנזיות בשילוב המעמד הבינוני המזרחי), לטובת קבוצות דתיות, מזרחיים ברובד הפחות מובילי, עולים מחבר העמים ומאתיופיה, דרוזים ובדואים ובהדרגה גם נשים, משתקף בהדרגה גם במערך המילואים. קבוצות אלה מזוהות יותר מקודמיהן עם גישה כוחנית כלפי העולם הערבי. לכן, לא לחינם, מחאתם של אנשי המילואים לאחר המלחמה התאפיינה בטון "ניצי" יחסית לעבר, עת אנשי המילואים היו מנשאי המחאה נגד השימוש בכוח. היכן שניתן, הצבא אף עשוי לוותר על אנשי מילואים לטובת הפרטה/אזרוח של משימות והמרה של מילואים באנשי קבע.

 

להמחשה, די לראות את המתחולל בשקט בחיל-האוויר. הוא שילב בקורס טייס לימודים אקדמאיים מלאים אך גם חייב את הטייס בחתימה ל-9 שנות קבע ובכך האריך את השירות המצרפי מ- 5 ל- 12 שנים. המשמעות, בין היתר היא הפחתת המשקל של טייסי המילואים, ובכך גם צמצום הפוטנציאל למעורבות פוליטית. המחשה למעורבות כזו הייתה במהלך אינתיפאדת אל-אקצה עת טייסי מילואים מלאו תפקיד חשוב בתנועת הסרבנות על רקע ההתנגדות לפגיעה מהאוויר באוכלוסייה אזרחית פלסטינית. אם לשפוט מעדותו של דב וייסגלס, ראש לשכתו של ראש הממשלה שרון, מחאת הטייסים הייתה משמעותית לעניין ההחלטה לחולל את מהלך ההתנתקות החד-צדדית. התמקצעות מחלישה פוליטיזציה. סביר כי עם הזמן, ובפרט לאור צמצום שירות החובה והמילואים, מודל חיל האוויר יהווה בסיס למודלים נוספים המשלבים הכשרה לתפקידי לחימה עתירי-טכנולוגיה עם התחייבות לשירות קבע. מן הסתם, קשיי מצפון לא ילוו את המשימות העתידיות של  טייסי "הצבא המקצועי" והבאים אחריהם בצבא היבשה. מקצועיות הצבא אולי תצא נשכרת משינוי זה, אך לא הדמוקרטיה הישראלית.

 

העלות הפוליטית של גיוס מילואים היוותה נדבך חשוב ביכולת ההגבלה של חופש הפעולה הפוליטי של כל ממשלה. על ערך זה תיגזר שקיעה. השיח הפוליטי באירופה ובארה"ב מרבה בשנים האחרונות להידרש למחיר הפוליטי של הנסיגה ממודל "האזרח-חייל" לטובת "צבא עניים" משולב בטכנולוגיה, צבא שקל יחסית לפרסו למשימות שנויות במחלוקת. נכון ששיח כזה יתקיים בישראל לפני מעשה.                

 



 

[1] מצוטט אצל רן אדליסט ורון מיברג, מלון פלשתינה, מודן, תל-אביב, 1986, 324-325.

[2] חפשי"ם = "חיילים פשוטים", בלת"ם = "בלי תנאי מילואים", מסתמך על הביטוי הצבאי "בלתי מתוכנן".

[3] הרפורמה במערך המילואים – מסקנות והמלצות, משרד הביטחון, 2005.

[4]  אריאל היימן ואחרים, "קווי יסוד למודל מילואים אחר", מערכות 394, 2004: 107-95.

[5] Sara Helman, “Militarism and the Construction of Community”, Journal of Political and Military Sociology 25 (2), 1997: 305-332.