בין מנהיגות פוליטית למנהיגות צבאית - נדיר צור

 

"מפנה" מס' 53 - אפריל 2007, אייר תשס"ז

 


עדיף צבא ארנבות המונהג בידי אריה, על צבא אריות המונהג בידי ארנב (נפוליאון)

 

כשהוא סמוק מהתרגשות ומחדוות ההצלחה הוסיף יצחק רבין במוצאי יום הבחירות לכנסת השלוש-עשרה, ב-23 ביוני 1992, מטבע-לשון חדש - "אני אנווט" – שצורף עד מהרה לאוצר הביטויים הפוליטיים ושנחשב לסמל למנהיגות-פוליטית. היה זה משנודע לו כי "העבודה" בראשותו זכתה ל-34.7% מקולות הבוחרים, בעוד "הליכוד" בראשות יצחק שמיר זכתה ל- 24.9% ובכך הושלם "המהפך-השני" בתולדות ישראל.

 

כמעט שנות דור קודם לכן, אוחסנה בגנזך צירופי הלשון ממרה אחרת, מפיו של ראש-הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון. במחצית פברואר 1965 נערכה ב"היכל התרבות" בתל-אביב, ההתמודדות - האחרונה בין דוד בן-גוריון לבין לוי אשכול במסגרת וועידת מפא"י. במרכז ההתמודדות עמדה שוב התביעה לחקור את "הפרשה" והכרעה לכונן את "המערך" בין מפא"י לבין אחדות-העבודה. מצדו האחד של המתרס היו - אשכול, חלק גדול ממנגנון המפלגה והצמרת-הוותיקה, וכנגדם "מחנה בן-גוריון" ו"הצעירים". בן-גוריון התבטא במילים חריפות: "אין זו עוד המפלגה שעבדתי בה 58 שנה." והכריז: "אינני מתיימר שהעם בכיסי. אינני יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק - כך נדמה לי - מה רצוי לעם. ועל זה אני נלחם. נלחמתי ואלחם כל חיי. לעם רצוי שבארצנו ישלטו האמת והצדק".

 

בדבריו אלה - הציג דוד בן-גוריון את תמצית תפיסתו כמנהיג פוליטי. הקביעה: אינני יודע מה רוצה העם, אני יודע רק מה רצוי לעם - התאימה למנהיג ששאב את הלגיטימיות שלו מכריזמה אישית. סמכותו לא הייתה כפותה לתקדימים מן העבר ואף לא לכללים שהיו ניתנים לניתוח אינטלקטואלי. בן-גוריון היה מעין נביא, בעל-חזון, שפעל על-פי מערכת מגובשת של עקרונות ובצידה תפיסה פראגמטית רחבה - שכללה הבטחת קיומה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, חיזוק כוחה של המדינה (ביסוס עוצמתה הצבאית, גידול אוכלוסייתה, והעלאת רמתה הטכנולוגית והמדעית). ביחסים שבין מנהיג לבין ציבור מונהגים, גילם בן-גוריון את צרכי הכלל ואת המתכונים לסיפוק הצרכים. הציבור נהה אחריו, התגייס למענו והונע לפעול לקידום מטרות אלה, עד אשר פס מעימו האשראי הפוליטי, ואליבא, דמשה שרת "ראשו הסתחרר בסחרור גבהים". אותן תכונות שאפיינו את בן-גוריון (החלטיות, אינטואיציה, אומץ) ואפשרו לו לקבוע בעבור מונהגיו מה רצוי להם, הפכו בדעוך הכריזמה - לעקשנות, להיעדר שיקול-דעת ולפזיזות.

 

באוגוסט 1951 בחר הרמטכ"ל רב-אלוף יגאל ידין בראש אגף ההדרכה של צה"ל, אלוף חיים לסקוב, לתפקיד – מפקד חיל-האוויר. לסקוב לא היה טייס ולא היה מקורב לתחום התעופה . ידין בחר בו לתפקיד הן בשל היותו נאמן למשמעת, בהכירו בה כערך צבאי עליון, הן בשל כושרו הארגוני והן בשל אופקיו הרחבים ומסירותו למשימות שהוטלו עליו. ככזה, הקנה לסקוב את היסודות המבצעיים והארגוניים המשמשים עדיין את טייסות החיל, פיתח את מערכות הבקרה והמודיעין הראשונות של חיל-האוויר, הצעיד את החיל לעידן הסילון והכין את התשתית למהפכה זו. חיים לסקוב היה שותף לעיצוב סמל חיל-האוויר על-פי ציור של נשר שהתגלה בעתיקות בית-שאן. מאוחר יותר היה הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, ונחשב לאחד ממפקדיו הבולטים של הצבא לדורותיו.

 

בין מנהיגות צבאית לבין מנהיגות פוליטית כפי שמבצבץ מתיאורים אלה קיים שוני משמעותי. פער זה בין הקצוות של שתי הפירמידות ניכר היטב במלחמת לבנון השנייה. סמכויות השליטה הנהוגות במנהיגות פוליטית, שואבות עוצמה מאשראי שנותנים מנהיגי משנה ומונהגים למנהיג הראשון במעלה. לעומתן, פקודות הזורמות ברשתות הקשר הצבאיות מן המפקד – המנהיג הצבאי העליון – לדרגי ביניים ומהם לדרגים הנמוכים יותר,[1] עוצמתן בהיררכיה פיקודית.

 

מציאות זו נכונה ביחס לקצות הפירמידות – היינו, לראש-ממשלה ולראש-המטה הכללי של הצבא – ביחס לדרגי משנה ולמונהגים. ובהם יתמקד מאמר זה.

 

מנהיגות

 

מנהיגות היא מופע המסמל חברות, משקף סדר ומשמר מבנים חברתיים. היא מתקיימת מכוחם של הסכמים המאפשרים להפעיל קבוצה ולהעניק משמעויות לקיומה. בנוסף לכך, פועלת מנהיגות למימוש מטרות חברתיות ואישיות ולסיפוק צרכיהם ומאווייהם של אוכלוסי אותן חברות. ההנחה היא שבתהליכי-מנהיגות גורמים מנהיגים למונהגים לפעול למען מטרות מסוימות המייצגות ערכים ומוטיבציות רצונות, צרכים, שאיפות וציפיות, גם של מונהגים וגם של מנהיגים.

 

למנהיגות יש ממדים אחדים, שמקורם בגישות נבדלות המתייחסות לגילויי התנהגותם של המנהיג ושל מונהגים וליחסי הגומלין שמתגבשים ביניהם בחברות ובמצבים שונים. ממדים אלה, משקפים תפיסות מגוונות בתחומי-מחקר אחדים, בהקשרים חברתיים ותרבותיים ומבטאים את התכונות ואת הבעיות המשותפות למופע במסגרת תנאי התקיימותו. בין-השאר, מבליטים הללו נקודות-מבט שונות המתייחסות לטיפוסים של מונהגים ושל מנהיגים במבנים החברתיים הנדונים. התמקדות בכל אחד ואחד מהממדים השונים בנפרד, עשויה לפשט במידת-מה את מורכבותם של תהליכי-מנהיגות ולסייע בהבנת סוגיות המתקשרות לטיפוסי-מנהיגות שונים.   

 

כמעט בכל חברה, ארגון או קבוצה, ובעיקר באוכלוסיות שבהן שוררים יחסים מוסדרים בין מרכיביהן, מתקיימים תהליכי השפעה שונים, שבעקבותיהם עשויים אחדים להפוך למנהיגי אותן חברות (קבוצות, קהילות, או מדינות) ואחרים יהיו למונהגים. מקרב הפרטים בחברות אלה, מתנשא – המנהיג. הלה, אם נבחר, או מונה, נהנה יותר מכל פרט אחר, מ"אשראי חברתי" להשפיע על כלל האוכלוסין ולהנהיגם בדרך להשגת מטרותיהם. פרק הזמן שמנהיג נהנה מסמכות וממעמד עשוי להיות מוסדר וקבוע, או הינו מותנה בתקפות אשראי ההשפעה שהעניקו לו המונהגים. לעומת זאת, אם נטל לעצמו את הבכורה בכוח תהא השפעתו על הכלל בכפייה ומשך ההשפעה עתיד להיות כמשך הפעילות הכופה.

 

נכונותם של בני-אדם לקבל עליהם עול מנהיגות, נחשבת לנטייה אנושית טבעית. במשמעותה הארגונית והסמלית מתקשרת נטייה זו לשאיפתם של בני-אדם לקיים סדר חברתי. במקרים אחדים עשויה היא לשקף מסכת רציונלית של תהליכים, המבטאים בין-השאר, תפיסה תועלתנית, או שאיפה להבטיח צרכים קיומיים. תהליכים אלה הם אוסף של "רצונות חברתיים" ושל "רצונות אישיים". במקרים אחרים עשויה הנטייה לשקף מסכת רגשית של תהליכים, המבטאים יותר "רצונות אנוכיים", של הערצה, של הזדהות, או של שאיפה להידמות למנהיגים שנחנו בסגולות מיוחדות. מפגש של שלל הרצונות, הוא המנוף המניע מונהגים להיענות למנהיגים, והוא שמניע מנהיגים להשפיע על מונהגים באמצעות כלים שונים.

 

לא במעט בהשפעת "המהפכה הצרפתית", "הצהרת העצמאות של ארצות-הברית" ו"המהפכה התעשייתית", ניסח הפילוסוף הגרמני ג.ו.פ.הגל (1770-1813) את עקרון "עורמת התבונה", שמסייע להבין מוטיבציות של מנהיגים. לדידו, מונעים מנהיגים הן על-ידי תאוות-שררה והן על-ידי "רוח-העולם", המתייחסת להתפתחות ולהתקדמות חברתית. בשונה מאחרים, נהנים מנהיגים מיכולת ללכד ולהדריך אחרים ולנסח בעבורם את צרכיהם ושאיפותיהם, אך בעיקר בולטת בהם יכולת להגשים רצונות אלה. כלומר, בתהליכי מנהיגות מממשים מנהיגים מטרות פרטיות באמצעות מימוש רצון האחרים ובכך מתווכים הם למעשה בין חברות לבין אידיאות.

 

כפי שניכר מעקרונות הסדר החברתי, יש למנהיגות ממד פונקציונלי, המביא לידי ביטוי את אופי תפקידיהם של מנהיגים במסגרות חברתיות שונות ואת מערכות היחסים המתגבשות במצבים המשתנים בין מנהיג לבין מונהגים. בהקשר זה, ניתן להבחין בין מנהיגות-פוליטית לבין מנהיגות-חינוכית, מנהיגות-דתית או מנהיגות-צבאית. סגולותיהם של מנהיגים ולעומת זאת צרכיהם של מונהגים; כמו גם מאמציהם של מנהיגים להפעיל כלי-השפעה שונים במטרה להניע את זולתם, ולעומת-זאת, התלהבותם של מונהגים או מצוקותיהם לנוכח מצבים חברתיים שונים; מגלמים ממד חשוב אחר של מנהיגות: ממד פסיכולוגי. ממד זה מתקשר לעולם ששולטים בו דחפים, דרכי פעולה מגוונות, יחסי אנוש (שררה וכניעות), וכן נטיות אנושיות טבעיות או נרכשות, כמו תוקפנות, נאמנות, שנאה, הערצה וחרדה. בממד הפסיכולוגי נבחנים - עמדותיהם של מנהיגים ושל מונהגים; ניסיונות להשפיע על עמדות אלה באמצעים שונים; מצבים הגורמים לשינויים בהתנהגות מנהיגים ומונהגים; וכן נסיבות שונות בתהליכי ההשפעה של מנהיגים. מן הראוי להדגיש, כי הממד הפסיכולוגי של מנהיגות אינו מצטמצם למונחים המתקשרים למצבי רגש מוגדרים של מנהיגים ומונהגים, אלא חל גם על מכלול הפעילות החברתית המתקיימת בתהליכי מנהיגות, לרבות כוונותיהם של בני-אדם, תלותם של בני-אדם בערכים חברתיים שונים והתייחסות להרגלים ולדפוסי התנהגות תרבותיים, מוסריים, או דתיים.    

 

משה, מי שהחל דרכו כרועה צאן, נחשב לאחד מגדולי המנהיגים בכל הזמנים. אל מול אויבים מאורגנים: כמו, המצרים, האמורים, או העמלקים; לנוכח מורדים: כמו, מקדשי עגל-הזהב, או קורח ועדתו הנהיג משה ציבור של שבטים ומשפחות, קשי-עורף ומפולגים, הוציאם ממצב של "עבדות", העניק להם סמלים משותפים, הצית בהם מאוויים, ליכד אותם לעם וצייד אותם במערכות שליטה מאורגנות. "המקראות מספרים לפרקים על חלקו של משה" – מציין בובר –"במעשים פוליטיים ומלחמתיים. גם כשאינו נזכר במיוחד, רשאים אנו לצייר אותו בנפשנו כמתכנן תוכניות, כקובע ומנהל".

 

משה, אומנם, לא נבחר על-ידי שבטי העם אותם איחד בבחירות דמוקרטיות וגם כושר הדיבור שלו כי היה פגום, אך מיומנותו ומעשיו, בעיקר - בגיבוש מסגרות מוסדיות ומערכות שליטה וניהול, בהצבת יעדים משותפים ארוכי-טווח ובהענקת משמעות רחבה לצרכי הכלל, הם שהעניקו לו לא רק מרות ואשראי להניע את העם, אלא גם "מתת-חסד" השמורה למנהיגים כריזמתיים ובעיקר את תואר המנהיג האולטימטיבי.

     

מנהיגות פוליטית

 

מנהיגות פוליטית מובחנת מצורות אחרות של מנהיגות בהקשר הארגוני של פעילות הגומלין של המנהיג ושל המונהגים. פעילות זו מתקיימת במסגרת מוסדות המדינה ותהליכי הממשל השונים וכן במסגרת המאמץ לפיתוח עוצמה חברתית מאורגנת ועשיית השימוש בה. בין-השאר, עשויים קשרי הגומלין בין מנהיג לבין מונהגים להתבטא בעסקאות שונות, שבהן מופעלים ומועברים ברשתות התקשורת - השפעה, לחצים, סנקציות ותגמולים שונים.

 

בני-אדם הפועלים בכפוף לסדר מסוים, בין אם הוא מעוגן בחוק ובין אם הוא מעוגן בהסכמים חברתיים אחרים, מקבלים על עצמם את עקרונות החלוקה של עתודות העוצמה החברתית. הם מאפשרים קיום רמות שונות של עוצמה וגיבוש רבדים חברתיים, המשקפים את חלוקת העוצמה ונשמעים לצווים של פרטים שצברו עוצמה בחברה ועושים בה שימוש לשלוט ולהנהיג את זולתם.

 

מנהיגות-פוליטית תלויה במסכת מורכבת של תהליכים חברתיים, של אינטראקציה עם מבנים פוליטיים והזדמנויות פוליטיות ושל משחקי-גומלין בין דרישות מוסריות ותלויות-תרבות לבין צרכים מוכרים של עוצמה. בהקשר זה, יחסי הגומלין בין מנהיג לבין מונהגים יהיו מושתתים על עקרון של "קח ותן" של עסקאות, שבהן בעיקר מחליפים מנהיגים משאבים שמופקדים בידיהם מטעם הכלל, בהיענות מונהגים לצוויי התנהגות ובנכונותם להישמע לאותם מנהיגים ולהתגייס למענם. ערכי היסוד בשוק עסקאות זה, הם: סיפוקים הדדיים של צרכים אנושיים, סטנדרטים חברתיים, צדק והסכמה, השוללים הפעלה לא מוסכמת של כוח כופה. מנהיג המרבה לספק למונהגים משאבים מעבר לצרכיהם הבסיסיים החיוניים והנענה בנדיבות למשאלותיהם ולמאווייהם, יזכה בהקשר זה ל"אשראי" רחב וליכולת השפעה גדולה יותר על המונהגים.

 

מנהיגות פוליטית מייחדת את זמנה לאיחוד – כלומר, יצירת קואליציות לקידום יוזמות שלטוניות, הבטחת השתתפות, וטיפוח שייכות, בקרב קבוצות שונות באוכלוסיה; להענקת לגיטימציה - כלומר, הצדקת חלוקת העוצמה באוכלוסיה. להנעת הציבור - כלומר, הכוונת אוכלוסיה ואספקת מסגרות לפעולה משותפת. להתמודדות עם קונפליקטים - כלומר, פישוט ועידון מחלוקות, הגדרת קריטריונים חדשים למחלוקות ישנות, או מאבק בהם.  וליישום מדיניות - כלומר, הנעה וגיוס לתמיכה במדיניות, או "הרדמת" הציבור למניעת התנגדותה במדיניות. מקצת הפעולות מתקשרות לניהול ומרביתן להנהגה פוליטית.

 

קשה למתוח קו מפריד בין פעילות ראש-ממשלה שעיקרה ניהול ונופלת בחלקם של מנהלים-כלליים, או ראשי מועצות מנהלים ומתקשרת בעיקר להפעלת מערכי השלטון, ליזום פעולות לשינוי, לייעול ולפיתוח; להענקת השראה לרעיונות ולתפיסות חדשות; לבין זו שעיקרה הנהגה פוליטית ומתקשרת בעיקר להבטחת שרידות, לניהול קונפליקטים פנימיים וחיצוניים; וכן להעצמת משאביו המוסריים של הכלל.  

 

מבין שניים-עשר ראשי הממשלות של ישראל היו שייחדו זמן רב יותר לפעילות פוליטית. בהקשר זה, אפשר להזכיר את גולדה מאיר, ראש הממשלה הרביעי של ישראל, שיותר מכל ראתה את חשיבות מפלגת-העבודה ככלי שבאמצעותו תבנה המדינה הציונית, ובעזרת הערכים הסוציאליסטיים שעליה מושתתת המפלגה תבנה חברה חדשה וצודקת. מאיר גם נהגה לכנות עצמה "בת המפלגה". ככזו ניתן לסווגה כמי שנמנתה עם טיפוס המנהיגים המוגדר - מנהיגי מפלגה, לימים אמר עליה מנהיג מפ"ם יעקב חזן: "גולדה הייתה איש מפלגה. היא האמינה אז, כפי שהוספנו שנינו להאמין עד לימים אלה, כי המפלגות הפוליטיות הן המנופים, שרק בעזרתן אפשר לקדם את בניינם של חיי-החברה".

 

לעומתה, ייחד יצחק רבין ראש-הממשלה החמישי של ישראל זמן רב יותר לענייני ביטחון וחוץ ובקדנציה השנייה התמקד בקידום המגעים לשלום עם הפלסטינים ובהנהגת "מחנה השלום". עניינים פוליטיים-פנימיים היו לו לזרא. רבין העדיף נושאי חוץ-וביטחון על פני נושאים כלכליים וחברתיים. כבן-גוריון בשעתו, אשר הפקיד את הטיפול בענייני הכלכלה בידי לוי אשכול, האציל רבין בקדנציה הראשונה תחום זה בידי שר האוצר, יהושע רבינוביץ ובקדנציה השנייה בידי אברהם (בייגה) שוחט. רבין עצמו העיד: "לא אכחיש, כי מאבקים חטיבתיים פנים מפלגתיים, התכתשויות של קבוצות לחץ, אמצעי חתרנות בזויים, מכות מתחת לחגורה והכפשות לסוגיהן - כל אלה היו זרים לי, מאוסים בעיני. חשבתי כי ראש-הממשלה צריך לעסוק בעיקר הלאומי: לחלץ את ישראל ממצוקתה המדינית והצבאית."

 

בראשיתה של המאה ה-21 ערך ערוץ הטלוויזיה האמריקני C-Span סקר, שבו דירגו היסטוריונים ומומחים מכל רחבי ארה"ב 41 נשיאי ארה"ב מג'ורג' וושינגטון ועד ביל קלינטון. המשתתפים העניקו לכל נשיא ונשיא ציון בעבור - שכנוע; מנהיגות בשעת משבר; ניהול כלכלי; יזום בתחום היחסים הבינלאומיים; כישורים מנהליים; יחסים עם הקונגרס; חזון; שמירה על עקרונות הצדק לכל; סמכות מוסרית; וציון כללי על ביצועים בתקופת הכהונה. כמו-כן הוענק לכל נשיא ציון משוקלל בעבור כלל הקטגוריות שנבחנו. תוצאות הסקר הציבו בראש הרשימה המשוקללת את אברהם לינקולן, ואחריו את פרנקלין ד. רוזוולט, ג'ורג' וושינגטון, תיאודור רוזוולט והארי טרומן. אחרונים ברשימה זו היו: ויליאם הנרי האריסון (מקום 37), וורן הארדינג, פרנקלין פירס, אנדרו ג'ונסון וג'יימס ביוקנן. במרכז הרשימה דורגו גורג' בוש האב (מקום 20) ואחריו ביל קלינטון וג'ימי קרטר. המדרגים העניקו לקלינטון את הציון הנמוך ביותר בעבור הקטגוריה - "סמכות מוסרית" בהתייחסם ל"פרשת לווינסקי". לעומתו, ריצ'רד ניכסון שהתפטר ב-1974 בעקבות "פרשת ווטרגייט", דורג במקום ה-25 בכלל הקטגוריות ובמקום ה-40 בקטגוריה המתייחסת לסמכות מוסרית. ללא-ספק אין הסקר הזה משקף את דעת הקהל, והוא מוטה בהעניקו ניקוד גבוה למנהיגים שכיהנו במאה ה-20 על-פני מנהיגים שקדמו להם. אך בכל זאת, אחד הממצאים החשובים בו הוא שנשיאים שהנהיגו את ארה"ב בעת מצבי-לחץ בתקופת מלחמות, כמו לינדון ג'ונסון (מקום 9) הגיעו ל-20 המקומות הראשונים בדירוג. אחד מהם, הוא הנשיא ג'ון פ. קנדי (מקום 8), שנחשב עדיין לאחד המנהיגים הכריזמתיים, הנערצים והמשפיעים ביותר שהיו לארה"ב. (C-Span, 21/2/2000)

 

ניקולו מקיאבלי (1469-1527) שחיבר גם את החיבור בן-האלמוות "הנסיך" וגם את "על אמנות המלחמה" ציין ב"הנסיך": "הכרח הוא לנסיך שידע לילך כראוי, בחכמה, גם בדרך החיה וגם בדרך האדם וכיוון שחייב הנסיך להשתמש כראוי בתכונותיהן של החיות, מוטב לו לבחור מביניהן את השועל ואת האריה, לפי שהאריה אין בכוחו להינצל מן הפחים והמצודות, והשועל אין בכוחו להינצל מן הזאבים. חייב הוא איפוא להיות כשועל, המכיר בפחים ובמצודות, וכאריה המבריח את הזאבים. הנוהגים כל ימיהם כאריות בלבד, אינם יורדים לסופו של עניינם".

 

ראוי לציין כי בתקופתנו רבה תשומת הלב לממד המוסרי המתקשר למופע המנהיגות הפוליטית. מים רבים זרמו בים האגאי מאז תוארה השיחה בין תרסימכוס לבין סוקרטס (470-399 לפנה"ס) ב"פוליטיאה", שם טען ש"הצדק אינו אלא תועלתו של מי שחזק יותר". ההתעניינות בפועלם של מנהיגים סיפקה לחוקרים גירויים לפיתוחן של תיאוריות, בהקשר לעולם הסובב מנהיגים ולקשרי הגומלין עם מונהגים. כך היו שהבחינו בין מנהיגים מחוללי שינויים ועתירי השפעה, כמו: רוזוולט, צ'רצ'יל, או גנדי; לבין עריצים כמו: היטלר, סטלין, ח'ומייני, או אידי אמין, שהתאפיינו בהתנהגות חברתית ופוליטית בלתי-הולמת (misbehavior), בנטיות שלטוניות-שליליות, או הרסניות וכן חיללו ערכי מוסר מקובלים. כמו כן, {{שיפוטים מוסריים יצרו הבחנה בין "מנהיגים חיוביים" הנאמנים לצרכי הכלל ולטובת החברה; לבין שליטים, הנתפסים כ"מנהיגים שליליים" המרוכזים בצרכי עצמם, ובביסוס יחסי-גומלין שעיקרם תלות וכן תביעות להערצה מתמדת, לכניעה ולציות בלתי-מתפשר תוך התעלמות מצורכי אחרים.}}

 

מנהיגות ומינהל

 

מנהיגות מובחנת ממינהל (management), בשורה ארוכה של גורמים קבועים ומצביים, הקשורים ליעדי הקבוצה המנוהלת או מונהגת; למסגרת היחסים שעליהם היא מושתתת ולפעילות הגומלין המתקיימת בין מנהל למנוהלים, או בין מנהיג למונהגים; וכן בדרכי ההתמודדות עם מצבים שונים בתהליכי ניהול או בתהליכי מנהיגות. בעוד שמנהיגים נתפסים כמי שפועלים בדרך-כלל, בעיקר להשגת שינויים, להעניק השראה, להניע ולהשפיע על מונהגים, נתפסים מנהלים כמי שפועלים יותר לשמירת איזונן וייצובן של מערכות בתהליכים ייעודיים שונים. בתהליכים אלה, מתמקדים מנהלים - בתכנון, בתיאום, בארגון ובבקרה של משאבים אנושיים, חומריים, טכנולוגיים ותקציביים, הדרושים למערכות לשם קידום יעדיהן. הגדרה זאת, אינה מצמצמת את תחום הניהול רק לארגונים כלכליים ולמטרות רווח, אך מדגישה את הממד התכליתי ואת מרכיב יחסי-הגומלין בין מנהלים למנהלי-משנה וביניהם לבין מנוהלים.

 

מנהיגות צבאית

 

נהוג לחלק את מערכי הפיקוד בצה"ל לשניים: עד לרמת הגדוד, ומרמת החטיבה ומעלה. ברמה הראשונה מקיים המפקד, המנהיג את החיילים הכפופים לו, קשר ישיר עם כל פרט ופרט בקבוצות המשנה. מרמת החטיבה הופך הקשר בין ראש הפירמידה לבין שלביה הנמוכים יותר לרופף והוא מתמקד בדרגים הקרובים לו. בדרך-כלל מג"ד הוא הדרג האחרון העשוי לראות את כל תמונת שדה הקרב של יחידתו במו עיניו. הוא איננו נדרש לדרגי ביניים שיתווכו בינו לבין לוחמיו. לעומת זאת, מהדרג של מפקדי חטיבות נדרש המפקד לדמות לעצמו את תמונת הקרב בעזרת הדיווחים המגיעים אליו מהשטח שרק את חלקו הוא מכיר באופן בלתי אמצעי.

 

במלחמת לבנון השנייה השתרש המונח "מלחמת 'פלזמות'"[2] שביקר את תופעת הפיקוד שלא משדה-הקרב ושלא באמצעות הקריאה הצה"לית המיתית: "אחרי". נכתב: "הם לא ישבו בחמ"לים מאחור, לא נלחמו עם מסכי פלזמה ו"עכברים" ביד, אלא בראש הכוחות ובתוכם, כמצופה וכמתבקש ממפקדים נוסח צה"ל של פעם, על המסורת והמורשת הצה"לית הקרבית. קצין בדרגת אוגדונר, מח"ט ומטה - שלא נלחם בקרב בראש לוחמיו ונותן דוגמה אישית משדר כי משהו לקוי בתפיסת המנהיגות הצה"לית."[3]

 

ככל שמוטת השליטה ארוכה יותר וככל שהפיקוד הוא על מערכת צבאית גדולה ומורכבת יותר כך נדרשות ממנהיג צבאי מיומנויות אחרות וכך גם מתגברות מגבלות השליטה במערכת. בהקשר זה, לא מן הנמנע שמג"ד מוצלח יהיה מפקד אוגדה כושל, או שסמח"ט לא בולט יהיה ברבות הזמן לאלוף מצטיין. טיפוס במדרג הפיקודי עד-כדי ענידת דרגות רב-אלוף מחייב את הרמטכ"ל לא רק לפעול בהתאם לערכי "רוח צה"ל"[4]; להיות בקיא באומנות המלחמה והפיקוד; או להשכיל לשלב בין יחידות הנתונות למרותו הצבאית ולהתאים את כישוריהן ויכולותיהן לתורות צבאיות מוכחות ולמשימות העומדות על הפרק; אלא להיות מודע לממד הפוליטי של המעשה הצבאי, לראייה אסטרטגית, לבחירה מושכלת של מפקדים בדרגים הבכירים, ליצירת תרבות פיקוד ראויה ולכושר הפעלת קבוצות מאורגנות שלעיתים נתונות בקונפליקטים.

 

שלא כמנהיגות פוליטית השואבת כל העת עוצמה מביצועיה ונזקקת לאשראי מתעדכן. מפקד צבאי נהנה ממאגר עוצמה בלתי נלאה שמגולם בדרגותיו ובסמכויותיו וכן, בהוראות הצבא ובסנקציות המוטלות על מפירי הוראות אלה.

ככזה, דומה יותר רמטכ"ל למנהל-כללי, ומנהיגות צבאית למינהל.

  

בעוד שמנהיג פוליטי נזקק ל"עסקאות חליפין" ומייחד זמן רב יותר יחסית לבניית קואליציות לשם קידום רעיונותיו ויוזמותיו ולשם שימור עוצמתו הפוליטית המשתנה, אמור מפקד הצבא הבכיר לייחד זמן רב יותר יחסית לעיבוד נתונים המגיעים אליו ממערכי המודיעין ולהתאימם לכלים המצויים ברשותו והמוכתבים ממערכים מבצעיים, מתזמון ומנסיבות שלדרג הפוליטי השפעה ניכרת עליהם. מלאכה זו, דומה בעיקרה למלאכתו של מנכ"ל הניזון ממנהלי משנה והפועל בהתאם להתוויות של מועצות מנהלים.

 

אחת הטענות שנשמעו במלחמת לבנון נגד הרמטכ"ל רב-אלוף דן חלוץ הייתה שבהיותו טייס וכמי שטיפס בסולם הדרגות בתוככי חיל-האוויר ("הכחולים") היה חסר ידע בלחימה קרקעית. בכלל זה נטען כי לא כל אמצעי הלחימה שפותחו בשנים האחרונות והיו מצויים במדפי כוחות מזרוע היבשה היו מוכרים לו. כמו-כן ניטען שניסיונו הצבאי הקרבי לוקה מנטאלית בכל הקשור ללחימה יבשתית. בהקשר זה מספר האסטרטג והוגה הדעות הצבאי הבריטי בזיל לידל הארט, בספרו "מחשבות על המלחמה" כי לא תמיד ניסיון קרבי הוא יתרון למפקד בכיר. הוא ציטט שיחה בין גנרל קשיש שתבע ממרשל צעיר ממנו לקבל את דעתו רק משום שהשתתף במערכות רבות יותר וניסיונו עשיר. השיב לו המרשל: שהייתה לו פרדה שהשתתפה בעשרים מערכות, אך בכל זאת נותרה פרדה.

 

בין רמטכ"ל לבין חיילי הצבא הכפופים לו ישנו ריחוק בדרגה, בחשיפה למפגשים בינאישיים וכן ריחוק פסיכולוגי. ביחסי הגומלין המתגבשים בין מפקד הצבא לפיקודיו, יש חיילים רבים הסרים להוראות הצבא ולפקודות הרמטכ"ל אשר לא ראוהו פנים אל פנים, אלא באמצעות מרקע הטלוויזיה או תמונה בעיתון. לריחוק זה נודעת גם משמעות על יחסי הגומלין בממד הפסיכולוגי שלעתים עוברים כשרשרת בהיררכית הפיקוד.

 

רמטכ"ל יותר מכל מנהל אחר בארגון מסחרי, תאגיד נותן שירותים, או מערך משטרתי, מתמודד עם עומס מידע המחייב תלות בגורמים נוספים המטפלים במידע ואחראים למיונו, להענקת משמעויות, להערכתו ולסיווגו. הללו, המגישים מידע זה לראש הפירמידה שלגביו אי-הודאות היא קריטית במיוחד, נתבעים לברור את העיקר מן התפל, אך יתרה מכך ליצור סדר עדיפויות וקדימויות. תמונת המצב שלגורמים אלה יש השפעה עליה, היא תמונת המצב שהרמטכ"ל יפעל לפיה ועל כן נודעת חשיבות ליצירת גורמים אלטרנטיביים (איפכא מסתברא) אשר יאפשרו לאתר כשלים בעבודת הניפוי והסיווג של כמויות המידע הרבות.

 

שלא כמנהיג פוליטי שאינו נדרש להציג תעודת מקצוע ולהוכיח ידע מוקדם כסטודנט ל"מנהיגות" וכבוגר במדע-המדינה, על מנהיג צבאי להיות בעל מקצוע מיומן ושנון במקצועות הצבא והביטחון. עליו להיות בקיא באומנות המלחמה, במכלול הטכנולוגיות המבצעיות העומדות לרשותו באוויר, בים וביבשה ולהיות בעל יכולת פיקודית - לתכנן ולקבל החלטה איכותית, לבצעה בהצלחה וללמוד את לקחיה המוצלחים והפחות מוצלחים. זאת שלא לציין את גורם האחריות שהתעמעם לאחרונה במקומותינו בהקשר הפוליטי, יכולת לשמש דוגמה לחיקוי והתייחסות לפעילות הצבאית כאל שליחות וכאל מחויבות לאומית העלולה להסתיים בנפילתם של בני-אדם פקודים עד כדי הקרבה עצמית.

 

צה"ל מציין בהקשר זה את הערכים הבאים להם נדרש מנהיג צבאי, לבטח רמטכ"ל: ביטחון עצמי; אנושיות; תעצומות נפש; סמכותיות והחלטיות; נחישות וקפדנות; שליטה עצמית ואיפוק; יכולת אינטלקטואלית; כושר ביטוי; וכן, ידיעת הארץ. לצידם נדרשים ממנהיג צבאי דפוסי פעולה, כמו: הקפדה על דוגמא אישית, על מוסכמות פעולה לאור ערכי צה"ל ועל כבוד הפקודים וכן, דאגה לצורכיהם; התווית דרך, קביעת מטרה ויעדים והוצאתם אל הפועל תוך שמירה על סטנדרטים גבוהים; העצמת ופיתוח הפקודים; התמדה, עקביות, השקעה וכוח רצון לאורך זמן; הצבת גבולות לצד גמישות; הערכה ותגמול; העברת פקודות ומסרים בבהירות; וכן, יצירת מחויבות והזדהות כלפי המדינה, היחידה, המשימה, המפקד ורעיו לנשק. סגולות אלה שצה"ל תובע מכל מפקד ולבטח נהירות לרמטכ"ל מוענקות להם בבית-הספר לקצינים שם נרכשים ערכים של: אנושיות יושרה ומוסר; כושר אינטלקטואלי – מקצועי; ראייה כוללת ורב-ממדית; הבחנה בין עיקר לטפל; יוזמה, יצירתיות והעזה; החלטיות ונחישות; עצמאות ואחריות; אומץ, איתנות, וקור רוח; הובלת פקודים; כשירות גופנית/קרבית; וכן, התמצאות במרחב.

 

מפקדי צבא מתמודדים עם תהליכי קבלת החלטות מורכבים ועם מספר משימות בו זמנית. מיקוד הקשב ואיזון בין משימות כמו גם, יצירת סדר עדיפויות למשימות הם כורח חיוני. מלבד כל זאת, נדרש רמטכ"ל לקיים דיאלוג מדיני עם הדרג האזרחי ועליו לתרגם את קווי מדיניות הממשלה לפעולות בשטח תוך התחשבות בגורמים צבאיים ופוליטיים, או הסברתיים ומוסריים, שלא לומר אינטרסנטיים. מציאות זו בלטה במיוחד במלחמת לבנון הראשונה וביתר שאת בשנייה.

 

סיכום

 

מנהיגות היא למעשה מסכת מתמשכת של תהליכים מגמתיים אינטראקטיביים בין מָאן דְּהואּ – המשמש מנהיג - לבין אוכלוסייה של מונהגים. מסכת זו מבוססת על הנחה שבין מנהיג לבין מנהיגי-משנה וביניהם לבין מונהגים מתקיימים יחסי-גומלין ו"עסקאות" חליפין. הללו מתבטאים בסיפוק הדדי של צרכים ושל שאיפות, וכן בקיומם של מגעים ושל מיקוחים להפגת עימותים או משברים, שמקורם במחלוקות הפורצות בין המנהיג לבין מונהגים וביניהם לבין עצמם.

 

לעומת זאת מפקד הצבא משמש מעין מנהל-כללי - שמעליו דרג אזרחי שכמוהו כמועצת מנהלים ולה סדר-יום פוליטי בעיקרו, ומתחתיו דרגי-משנה צבאיים שסדר היום שלהם צבאי-מקצועי בעיקרו.

 

בעוד שהשיפוטים הערכיים של המנהיג הם פוליטיים כוללים, השיפוטים של הרמטכ"ל הם בראש-ובראשונה צבאיים. יחד עם זאת, נתבע מפקד הצבא להתחשב בגורמים הפוליטיים. לפיכך, על הרמטכ"ל לאמץ חשיבה רב-מערכתית שאינה חפה מפוליטיקה, אף שעיקר משימותיו הן סמליות, ארגוניות, מקצועיות, מחשבתיות, וכן, מתקשרות ליצירת חזון ולתרבות ארגונית.

 

אחד הדימויים של מנהיג המופיע אצל אפלטון, ב"משל הקברניט" הוא של רב-חובל, הנתבע להכיר ברזי הניווט ולשקול בתבונה את התנאים להשיט את האוניה לחוף מבטחים בהתחשב ברצון נוסעיה. דימוי מתאים יותר לרמטכ"ל הוא של מנצח תזמורת, הכפוף גם לאילוצי היצירה ותכתיביה הקצביים והצליליים, לתהודת אולם ההופעה ולרעשי הרקע. זאת מבלי להזכיר את ממד החוויה האסתטית, והשאיפה להשפיע באמצעות הביצוע על קהל הנמענים.

 

ערב מותו, נשאל "אלכסנדר הגדול" (336-323 לפנה"ס) שכבש את מצרים ואת האימפריה הפרסית, הגיע להודו וכפסע היה בינו לבין כיבוש איטליה וקרתאגו, למי הוא מעביר את שרביט המנהיג. תשובתו של מלך מוקדון הייתה, "לחזק ביותר". כך הפך פרדיקאס, שר צבאו של אלכסנדר למנהיג האימפריה המורחבת. דוגמא זו מן העידן הקלאסי, משקפת לא-במעט מציאות המוכרת לנו גם בתקופתנו, למרות הבדלי הזמן והתפתחותן של טכנולוגיות חדשות ולעיתים למרות ערעור על מושכלות הזמן הישן, עדיין יש חשיבות לא מעטה למיומנויותיהם של המנהיג הפוליטי ושל המנהיג הצבאי בתהליכים מורכבים ועתירי צרכים.

 

 

[1] מנהיגות צבאית בדרגי ביניים ובדרגים נמוכים שואבת עוצמה לא רק ממעמד ומסמכות פיקודיים, אלא גם מידע ומניסיון וכן מערכי לחימה הקשורים לרעות ולערבות הדדית ושרויים אי-שם בין אחריות ארגונית לבין נורמות ומסורות מקובלים וביניהם לבין השפעות רגשיות ומוסריות.

[2] צגי מחשבים בחמ"לים שהציגו תמונות קרב מהשטח.

[3] "מנהיגות ודוגמה אישית" וכן, "נכשל במלחמה - קודם בשלום" -  מאת סא"ל (מיל.) עו"ד אברהם פכטר, http://www.articles.co.il/article/4836  וב-  http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-18783-00.html?tag=10-09-41   

[4] "רוח צה"ל" היא - תעודת הזהות הערכית של צה"ל. ערכי היסוד המוגדרים, הם: הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה; אהבת המולדת ונאמנות למדינה; כבוד האדם;  והערכים המוגדרים, הם: דבקות במשימה וחתירה לניצחון; אחריות; אמינות; דוגמה אישית; חיי אדם; טוהר הנשק; מקצועיות; משמעת; רעות; ושליחות.