מוקי צור: נביטה מחודשת של הציונות

"מפנה" מס' 52 - דצמבר 2006, טבת תשס"ז


 

כשהגיע ההיסטוריון ש. דובנוב לביקור בוילנה של שנות ה-30 המתה תחנת הרכבת של העיר היהודית. הכל באו להריע לו. ההיסטוריון הזקן זכה לקבלת פנים מרגשת של הקהילה משום שבעבודותיו והא הכתיר אותה כבירתו של העם היהודי המחדש כל פעם מרכז חיים, הבונה אוטונומיה קהילתית – תרבותית. בעולם ההופך יותר ויותר לליברלי הוא הבטיח כי אוטונומיות כאלה תפרחנה. מלומדותו ופתיחותו האינטלקטואלית לא עזרו לו. רציחתו של דובנוב המבוגר בשואה היא עדות מצמררת לכך. השקפתו לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המתרחש. היא הייתה  בעל ביתית מדי ועיוורת כלפי האיום הקיומי. הציונים שבחבורה, במיוחד החלוצים שבהם הגיעו גם הם לתחנת הרכבת. הם אמנם חשו כי המסיבה לא להם ובכל זאת חשו הערכה עמוקה כלפי האיש ומלומדותו. אבא קובנר הצעיר היה גאה כי כובעו הופיע באחד הצילומים של המעמד. הבונדיסטים גם הם לא קנו את דברי דובנוב כי האמינו כי חזון כזה יתגשם רק אחרי מהפכה סוציאליסטית, ורק באידיש. אך חלק משלילתה של הציונות אצל דובנוב לא נבע מראייה אידילית של הגולה אלא מתוך הכרה כי ציון לא תוכל לשאת על עצמה אתגר אלטרנטיבי. אחיו הצעיר של דובנוב, זאב, היה אחד מחובבי ציון הרדיקלים. הוא ביקש לכונן את החלום הציוני, עלה ארצה לפני הופעתו של הרצל. הוא היה איש רגיש וחולמני ולא עמד בתנאי ארץ ישראל התובענית והמתפנקת. עם העימותים הבלתי אפשריים בין עדותיה , סיעותיה, פרנסיה, חלוציה והבניה על חשבון הארץ הקטנה באימפריה העותומנית הגדולה והמושחתת.

 

הציונים אז הבינו יפה כי הם זקוקים לענווה אינטלקטואלית ורגשית חזקה. ברובם הם נסוגו מדיבור על תיאוריה כוללת והסתפקו בפרוגרמה לפעולה, מולה עמדו סוציאליסטים מובהקים שנישאו על ידי תיאוריות חובקות עולם. על ידם פעלו חרדים ובורגנים שביקשו להיאחז במה שיש ולכבות את החרדות בהפעלת צנזורה חמורה על חלומות ובעצימת עיניים לסיוטים. אך היו גם ציונים שביקשו להתמקם בשברים אינטלקטואלים ובהזיות וחיפשו באופן נואש נקודה ארכימדית או מפעל שיוכל להזיז את העולם. או לפנות מקום ליצירה יהודית שתוכל להתמודד עם האותות שרמזו כי העולם הישן עומד להתמוטט על היהודים.

 

על רקע התמונה הזו והתבוננות על המפעל הציוני אי אפשר שלא להיות מופתע ממה שקרה כאן. אולם אין זה עושה את הפענוח של מה שהתפתח קל יותר.

 

מתקפה אנטי ציונית

 

בשנים האחרונות החלה מתקפה אנטי ציונית חריפה שנשענת על שגרת המחשבה של החשיבה הציונית הציבורית. גם החשיבה האנטי ציונית היא לרוב העתק דהוי ומסורתי של  הקואליציה המוזרה שהתאגדה בעבר מול הציונות: חרדים ואורתודוקסיה סוציאליסטית, שמרנות של מתבוללים עם מהפכנות לרגע של בניהם, ליברליזם דוגמטי וביקורתיות אנרכית רומנטית אוניברסלית.

 

התשובה הציונית על כל אלה הסתפקה בהצבעה על כך שתנועות קמו ונפלו ומדינת היהודים קמה וקיימת, כמו שהיהודים הצביעו על קיומו של העם היהודי אלפי שנים כהוכחה של צדקתו. תופעה האנטי ציונות הישנה החליפה תחפושת והיא נשענת היום על תנועות שניתן להן שם משפחה קולקטיבי: תנועות הפוסט. פוסט ליברליזם, פוסט סוציאליזם, פוסט ציונות.

 

בסיום מלחמת העולם השנייה ביקשה חבורה של אינטלקטואלים יהודים בארה"ב ובהם גם מן האינטלקטואלים היהודים שגלו מגרמניה, להשפיע על האו"ם להשתית את היחסים בקהילה הבינלאומית לא על אינטרסים קולקטיביים של לאומים או מעצמות אלא על יחידים, קבוצות בחירה וקהילות פוליטיות חופשיות. זו הייתה התביעה שהסיקה מסקנות קשות מן העולם שנכפה על האנושות בימי אפלה. בקבוצה זו השתתפה גם ההוגה הפוליטית האקזיסטנציאלית המעמיקה חנה ארנדט. פניה זו לאו"ם הייתה תביעה פתטית, אוטופית במובנים רבים. העולם המאוכלס אז בישויות פוליטיות לאומיות וכלכליות, הסוגד למערכותיו הטכנוקרטיות, לבירוקרטיה האקדמית ולעימות הבינגושי לא היה מסוגל להכיל את הרדיקליזם שדיבר בזכות ההתארגנות האנרכית ואת הפוליטיקה הביקורתית. הייתה בה אמנם קריאה די מדויקת של הכוחות המשעבדים בחיים הפוליטיים בעולם אך היא הדחיקה את הפצע היהודי. חנה ארנדט עצמה,  שהייתה בנעוריה ציונית ויהודיה גלויה וגאה, הייתה בסבך גדול בגלל קשריה עם היידיגר, פילוסוף שכרת ברית עם השטן, ומשום שהייתה ערה מאז לזרותה בארה"ב למרות ואולי בגלל הערצתה את המהפכה האמריקאית. בתוך תוכה כמו בלב חבירה הגולים רבץ פצע גדול. היא הייתה מהקוראת לעומק את התשתית של החברה הטוטליטרית הן הנאצית הן של ברית המועצות. היא הבינה כי שתיהן חרגו מלהיות תנועות לאומיות: ימרתן הייתה להשתלט על שאר העולם. הן יצרו שיטות שיעבוד ורצח, הן הביאו להאלהה של הכוח והמנגנון, הן התבססו על שחיתות פנימית במערכות שבנו מיתוסים פוליטיים  המוגנים על ידי בתי סוהר והוצאות להורג.

 

חנה ארנדט ניתחה את שני המשטרים הטוטליטריים והבחינה ביניהם. היא הבחינה בכך שחברה השוברת את מצעה התרבותי את השפה לקיום דיאלוג וחיי קבוצה, חברה שאינה מאפשרת בחירה ומשיבה כל דיון אל בית הכלא  של מושגיה על מיתוס או על שרידות, מאוימת ומסוכנת.

 

תלמידים שלה ניתחו את הציונות לאור המושגים הללו ולא כניסיון יהודי להיחלץ מהם. העימות עם הפלשתינאים נתן להם את "החומר" שניתן היה "לתרגם" אותו לשפה החדשה. התפישה כי ההיסטוריה היא היסטוריה של המנצחים שהעניקה לדור ההוא את המחויבות לחקור גם את ראייתו של הקורבן, המובס, המודר מהניצחון. חניכי הפוסט החלו להיות הקיצוניים שבין הציונים: הם העניקו לציונות את הניצחון המחייב מוסרית לנתח את סיפורו של המנוצח הפלסטיני. אך מצד שני הם ביקשו את ביטולו של הניצחון על ידי הדגשת הצורך והצגת התחזית של תבוסה ציונית-יהודית ושיבה את הנורמה של הסובלנות, של סגידת הומניזם שאותו תקפו אצל אומות אחרות כאידיאולוגיה של שיעבוד.

 

הציונות ניהלה כתנועות לאומיות אחרות יחסים מורכבים עם הסביבה. חלק מהם היו תגובה על מה שהיה נראה כאינטרס של הזולת. היא השתמשה בתכסיסים ובמעקפים דיפלומטיים. אך גם הפנימה אידיאולוגיות ושאיפות לבנייה עצמית לנוכח מודלים שינקה בנדודיהם של היהודים.

 

הציונות הייתה מאוד רגישה לדגלים השכנים והרחוקים. היא הייתה דומה ליהדות המודרנית שהגיבה על מלכודת הדבש ועל האתגר של האמנציפציה. היא דמתה ליהודי מגרמניה שהזדהה עם גיתה ושילר ועיטר בהם את יהדותו אך חש כי שכנו הגרמני לא מקבל את הזדהותו כפותחת שער לידידות אמת, אלא רואה בחשד גדול את יכולתו להיטמע. הציוני גילה שלמרות הזדהותו עם עולם המחר הסוציאליסטי, מסוציאליסטים רבים הוא "חוטף" כמו שהמצרף את הציונות עם חלומות אימפריאליים של מעצמות מופתע כאשר הן לא מאמינות בכוחו לעשות עבורן את המלאכה.

 

קומוניסטים ואקסיסטנציאליסטים, ליברלים אדוקים ולאומנים חמורי סבר, חרדים ורוחניים מהודו ועד סין שאלו את הציונות ואת הציונים שאלות שהם לא העזו לשאול את עצמם. תהו אם היא לאומנית ואלו תהו אם היא בורגנית, אלו ביקשו ממנה להתעורר בזהירות ולאט ואלו הזהירו אותה שמא היא מתעכבת מידי. אלו טענו כלפיה שהיא מעוררת את המזרח מרבצו ואלו טענו כי היא מנציחה את התרדמת.

 

אולם התוצאה הייתה אחת: מתנועה חברתית המתגעגעת אל מדינה היא הפכה למדינה שהרקמות החברתיות שלה עומדות למבחנים קיצוניים: היא מגלה יותר ויותר שהמדינה המנסה להשתייך למשפחת העמים נהדפת אחורה ו"עם לבדד ישכון" לא במובן של שמירה על אותנטיות אלא בונה לעצמה חומות הגנה ובידוד, מתבצרת ופותחת שעריה לרוח הפרצים של ההון הבינלאומי ומבחני הנשק העולמיים.

                            

נקודות שפל שהפכו לנקודות זינוק

 

בן גוריון ביקש להתאים את המכשיר הפוליטי החדש למשימה הגדולה שעמדה בפני החברה הישראלית. הוא החליט לנתק אותה מן המכשירים להנשמה מלאכותית ציונית שלדעתו הפכו אותה למפעל פרטי מדי של חלוצים. הוא ביקש לראות בציונות פרק הקדמה לסיפור האמיתי הוא סיפור המדינה. הציונות נראתה בעיניו כהקדמה שיש לפאר כמיתוס בונה סיפור, אידיאולוגיה. אך הוא ביקש שהסיפור יחזור אל הארון ויישאר שם כדי לפנות מקום לסיפור הישראלי שצריך להתחיל בו כסיפור "פוסט".  מבחינה זו הוא היה רגיש לסיפור הכנעני, מן הפלמ"ח לתנ"ך,  סמל לכך הוא העלאת עצמותיו של הרצל ולא של צאצאיו ולא של קפקא כמייצג תפיסת הגולֶה שלא השלים עם הגולה כסיפור מכוון את האתגר החברתי רוחני העומד בפני החברה הישראלית, חברת הבשר-ודם. בן גוריון התגעגע אל הפרק הבא בסיפור. הוא ביקש לשחרר את המדינה מן הפרק הקודם, מצבירת הניסיון.

 

בתולדות המרקסיזם אפשר למצוא ניסיונות להיאחז במרקס המוקדם  כדי למצוא גשר אל אינטרסים בורגניים המכניעים יצרי מהפכה ואפשר למצוא היאחזות במרקס הפוליטי-כלכלי המאוחר כאידיאולוגיה, המבקשת להצדיק את סמכותה של הכנסייה והמנגנון הקומוניסטי.

 

כך קרה גם בקורות הפוסט-ציונות. היא נאחזה ברומנטיקה אינדיווידואליסטית, שביקשה מהיהודי להיפרד מקהילתו ומאחריותו החברתית, או ביקשה ממנו הזדהות טוטלית עם קהילה דתית חרדית או אוניברסלית מהפכנית על חשבון אחריותו ליהודים ולמורשתם המורכבת.

 

 הציונות לפני הקמת מדינת ישראל צמחה לאט לאט, עם הרבה כשלים ומכשולים בדרך, עם זרמים מתנגשים ודרכים מדיניות המביאים למבואות ללא מוצא. היא לא ידעה זאת אז כשם שאנו יודעים היום כי יגיע יום שבו אסון נורא יכריח אותה להיכנס לשלב מהפכני מדיני. התנאים בעולם יצרו מצבים כאלה, גם מלחמות העולם ובמיוחד השואה. אך היו בתולדותיה גם הרבה רגעים שבהם הכל חזו כי הגיע שפל ללא מוצא ובפרספקטיבה נראה היום כי אלו היו  דווקא נקודות זינוק. לעומתם היו הרבה פרשות דרכים בהן אבד הקסם וההשראה, האמון והיכולת, ולמרות שכולם הכירו בנחיצות הפרויקט הוא נעצר בעצירת פתאום.

 

לי נראה כי למרות מה שנראה היום על פני השטח: שיתוק ואבדן צלם, כעס ותחושה של ייאוש, פריחה של הלכי רוח פוסט-ציונים, הקריאה המעמיקה של ביקורת היא חלק בלתי נפרד מנביטה מחודשת של ציונות. ציונות שאינה קריאה להסתפקות בשרידות ובכיבוי חלומות אלא יצירה חברתית–תרבותית, הנשענת על תביעה למאבק על צדק כלכלי. בתוך חובתנו להגן דיפלומטית ואסטרטגית על המפעל הציוני אנו מגלים כי הדיפלומטיה והאסטרטגיה צריכות להעניק תשתית ליכולתנו להתמרד נגד התפישה כי חיינו הפוליטיים והחברתיים נשענים על יצרי הרס ומלחמה, שאנו יכולים ליצור יצירה חברתית אנושית שתשחרר אותנו מיצרי מוות ותאוות הרס.