אבי בראלי: מבט מאוחר על החלוציות הציונית

"מפנה" מס' 52 - דצמבר 2006, טבת תשס"ז


בעיני ישראלים רבים החברה שלהם היא חברה שחלוצים ציונים יסדו אותה. לטוב או לרע, מושג החלוציות הציונית הוא אפוא מושג יסודי בחברה הישראלית. לטוב - בעיני אלה שסבורים ששלוש העליות הראשונות הניחו יסודות ערכיים חיוניים ותקפים לחברה הישראלית בת זמנם, אלה שמבקשים "לשוב" אל המקור החלוצי של ישראל; לרע – בעיני המחפשים בימי הראשית של החברה הזאת את מקור ההסתבכויות והקשיים שלה ברבות הימים. דמות האדם, אורחות החיים והשקפות העולם הטיפוסיות לאנשי העליות הראשונות בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים נחשבים היום מקור ראשוני שיש לדבוק בו בתור מופת או להתנער ממנו בתור אם חטאת, אבל בלעדיו אי אפשר להבין את החברה הישראלית גם בראשית המאה העשרים ואחת.

 

דווקא בגלל המטען הפולמוסי הכבד של המושג "חלוציות", מטען היסטורי, פוליטי ואידיאולוגי,  ראוי לצאת מהגדרה פשוטה ומצמצמת לחלוצים הציונים: הם היו יחידים מאוגדים בקבוצות שונות או יחידים לא מאוגדים, משלהי המאה התשע עשרה ואילך, שהקדישו פרקי חיים לא קצרים ולעתים חיים שלמים למען בנייה של חברה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. החלוציות הציונית הייתה גילוי רדיקלי ואף מהפכני ביותר, ומאוחר יחסית, של האתוס הרפובליקני שהתפתח באירופה כולה בעת החדשה. זה היה אתוס שקשר את היחיד לחברה הפוליטית במידה אינטנסיבית ביותר, על יסוד הנחה דמוקרטית, ולעתים סוציאליסטית, שהחברה שייכת ליחידיה, שהם בעליה ואילו היא זירת הפעילות המהותית שלהם.

 

בית הגידול ההיסטורי של תופעת החלוציות בעם היהודי היה הנוער של האגף הציוני בתנועה הלאומית היהודית שהתפתחה באירופה - הנוער של חובבי ציון (ביל"ו) ואחר כך צעירי התנועה הציונית (העילית האידיאולוגית של העלייה השנייה בראשית המאה העשרים). אבל התואר 'חלוצים', תואר רב יוקרה ברטוריקה הציונית, יוחס כללית לכל נשות ואנשי העליות הראשונות שהשתתפו במפעל ההתיישבות היהודי בארץ ישראל. התואר הזה ציין את התפיסה שהם לא רק "עושים לביתם" אלא משתתפים ראשונים, חלוציים, בכינון חברה, כלכלה ומוסדות פוליטיים של יהודים בארץ ישראל, שהם כולם, כל עולי העליות הראשונות, "חלוצים לפני המחנה" העממי הגדול שהציונות שאפה להוליך אל ארץ ישראל.

 

התיאור "חלוצים לפני המחנה" מקפל בתוכו את המשמעות ההיסטורית המיוחדת של התופעה המרכזית הזאת בתולדות הציונות – החלוצים נתפסו בתור אלה שמכינים את הקרקע להמונים שיבואו, שמכינים מקומות יישוב, ענפי עבודה וייצור, מוסדות ציבור ותרבות ומערכות ייצוג פוליטיות לשם קליטת ההמונים שייפלטו מאירופה, לפי התחזית ההיסטורית הציונית. פירוש הדבר שהחלוצים, בעיני עצמם ובעיני הציונים בכללם, היו חבר אנשים ששירתו תהליך היסטורי של כינון חברה הרבה יותר גדולה מן החברה הארץ-ישראלית שנוצרה בשלוש העליות הראשונות - ויותר עממית ממנה. גם בעיני עצמם וגם בעיני "דעת הקהל" בתנועה הציונית, הם נחשבו כלי שרת – אומנם כלי יקר – להגשמת תוכנית עממית, כלומר תוכנית לשינוי אורחות חיים ולהעתקה של המוני יהודים מאירופה, ולימים גם מארצות המזרח התיכון, אל חברה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. על פי התחזית הציונית – תחזית שהתממשה, אך בתנאים ובנסיבות שונים מהותית מאלו שצפו בעלי התחזית – זו היתה אמורה להיות חברה של פליטים, והחלוצים הציונים היו אמורים להכין את הקרקע להגירת הפליטים היהודים ולעצב את חברתם-לעתיד.

 

אבל בתיאור "חלוצים לפני המחנה" נמסר גם המעמר העליתי המיוחד של תופעת החלוציות. אומנם החלוצים הציונים נועדו ואף ייעדו את עצמם לשירות תהליך היסטורי עממי-ביסודו, אבל עשו זאת "לפני המחנה", כלומר מחוץ לו. החלוצים הציונים ראו עצמם עומדים "לשירות העם", אבל השירות הזה כלל תביעה ערכית אליטיסטית מן "העם", תביעה מן היהודים להיות ל"יהודים חדשים", לא גלותיים - עומדים ברשות עצמם בחברה ריבונית, כלומר עובדים בכל ענפי העבודה של החברה המודרנית ואחראים מוסרית על עיצובה בכל תחומי החיים. היהודים נתבעו להשתנות, והחלוצים הציונים ראו עצמם ואף נתפסו בתור מופת לשינוי הרצוי. אפשר לקבוע בלי הפרזה שהחלוצים הציונים, ובמיוחד החלוצים הציונים השמאליים, ראו עצמם מחוקקים לעם היהודי שיבוא להתיישב בארץ ישראל, קובעי ערכים חברתיים ותרבותיים. יש כאן פן עליתי מובהק, אבל ככל שמדובר בחלוצי העליות הראשונות הם לא ראו עצמם עילית מנותקת, אלא עילית מעורבת מאוד בעיצוב החיים של כלל העם היהודי, לרבות שכבותיו העממיות. בעיני עצמה זו הייתה עילית מחוקקת ערכים ועילית מנהיגה ומשרתת, על כל המתיחות שבין הנהגה ושירות, אבל בכל אופן עילית מעורבת בחיים העממיים.

 

יסוד מתבטל

 

ובכל זאת למרבה הסתירה ניכר גם יסוד עליתי-מתבדל, פורש, בהווייתה של העילית המעורבת הזאת, המחויבת לגורל העם היהודי בכללו. החלוצים הציונים יצאו מאירופה אל הסְּפָר הארץ-ישראלי, ובארץ-ישראל עצמה הלכו לאזורי הסְּפָר של ההתיישבות היהודית המודרנית, אבל הם גם הלכו לסְּפָר גם במובן הפשוט של יציאה מן החברה, מן החברה היהודית במקרה זה, כלומר במובן של חריגה ממנה כדי להקים חברה טובה יותר ממנה. זהו קו מעניין של שיתוף בין החלוציות הציונית לבין החלוציות האמריקנית הפרוטסטנטית. מכל מקום, ההליכה "לפני המחנה", מחוצה לו, הייתה כרוכה מבנית בנטייה "איסיית" או כמעט-נזירית להיבדל ממנו, לפרוש ממנו, בסתירה לתפקידי ההנהגה הערכית והפוליטית שנועדו לחלוצים הציונים.

 

תכונה זו של החלוציות הציונית, חתירה חוזרת אל הסְּפָר, משמעותה הייתה לעתים קרובות, (אך בהחלט לא בכל המקרים), יציאה אל מחוץ לחברה – נטישת העיירה היהודית, או ערים כמו ורשה, וילנה וברלין, ואחר כך נטישת החברה הקיימת בארץ-ישראל בימי היישוב ובמדינת ישראל או נטישת הקהילות היהודיות המזרח תיכוניות – לשם ייסוד, אוטופי במגמתו, של "חברה אחרת", צודקת יותר. החתירה אל הסְּפָר הייתה כרוכה אפוא בהסתייגות אוטופית מן החברה היהודית הקיימת, למקומותיה השונים, בהסתייגות מעיסוק בפוליטיקה של החברה קיימת. הסתייגות זו מן הפוליטיקה סתרה, כמובן, את המגמה היסודית של החלוציות הציונית – עיצוב חברה פוליטית יהודית ריבונית בארץ ישראל – והמתח הזה הוא אחד מתווי ההיכר האופייניים שלה.

 

לפיכך נראה שהחלוציות הציונית הייתה חדורת סתירות: בין התכוונותה לעיצוב החיים העממיים היהודיים לבין אופייה העליתי; בין היותה עילית מעורבת, מנהיגה או משרתת, להיותה עילית מתבדלת או פורשת; בין הפוליטיות המובהקת שלה – שהרי את עצם המפעל הציוני ואת הגרעין החלוצי שלו אפשר להגדיר בתור אחד המפעלים לפוליטיזציה של העם היהודי בכללותו -  לבין מידה של אנטי-פוליטיות שנכרכה ב"הליכה אל הסְּפָר" הציוני.

 

בימי היישוב, משלהי המאה התשע-עשרה ועד 1948, "נפתרו" כביכול הסתירות האלה לא בפתרונות תיאורטיים, מילוליים, אלא בדרך מעשית של ניסוי-ותעייה. היישוב היהודי, תחת ההנהגה של החלוצים וארגוניהם הפוליטיים, אימץ דרך מעשית של התיישבות, בנייה ויצירת מוסדות פוליטיים החותרת אל אופק ערכי אוטופי, אל חברת מופת של יהודים.  ההולכים בדרך זו לא הסירו או ביטלו את הסתירות שביסוד החלוציות הציונית, אלא הפכו אותן למתיחות פורייה בין קטבים סותרים שאין מאמצים באופן חד צדדי אחד מהם, אלא נעים ביניהם – בין מעשיות מובהקת לבין חתירה אל חזון אוטופי, בין התגייסות חלוצית והתנדבותית לבין הטלת מרות פוליטית, בין אליטיזם לעממיות, בין חתירה אל הסְּפָר לבין התרכזות בערים הגדולות ויצירת תנועת עבודה עירונית רבת עלילה (ונשכחת במידה רבה). בימי היישוב חוללו סתירות אלו מתיחות פורייה, שבנתה מערכי פוליטיקה, תרבות, כלכלה וחברה, ולעומת זאת משנות החמישים ואילך, בימי המדינה, הסתירות האלה שיתקו את החלוציות וקלעו אותה למשבר. התנועה המהפכנית ההיסטורית ההיא לא נחלצה מן המשבר. באובדנה אבדה גם הגבורה המוסרית האפורה והמופלאה של מהפכנים לא רומנטיים, שהקדישו את עצמם למעשה היומיומי ועם זאת שמרו על זיקה חזקה בינו לבין האוטופיה הלאומית-חברתית שהניעה אותו. רק מחויבות מוסרית עמוקה מאוד יכולה להסביר את הדבקות האדוקה ההיא של צעירים משכילים בעבודה גופנית ובחיי מחסור.

 

ההצלחה לגבור על סתירותיה של החלוציות, ועל מציאות החיים הקשה בארץ ישראל של שלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, מעידה על כך שהחלוציות הציונית הייתה כוח היסטורי ומוסרי חזק. אחת השאלות ההיסטוריות רבות המשמעות בתולדות העם היהודי בעת החדשה היא מה מקורו של הכוח הזה? מאין שאבה הציונות את היכולת לגייס אלפי אנשים למשימותיה שמעבר-לים? ומאין הם שאבו את היכולת לעמוד במבחנים החמורים של העליות הראשונות? החלוצים הציונים הועמדו במבחני רעב ומחלות, עוני וסבל גופני ונפשי קשה ביותר, בסכנות פיסיות חמורות מאוד. רבים מהם היו יכולים למלט עצמם מהסבל ומהסכנה – ורבים אכן נמלטו, אבל הפעולה ההיסטורית של החלוצים לא נסוגה לאחור גם מפני שלא מעטים מהם דבקו במשימת החיים שהציבו לעצמם.

 

מקורות הכוח

 

מה מקור הכוח הזה? כאן אוכל רק להצביע על שני כיוונים משלימים לתשובה, קולקטיבי ואינדיבידואלי. ראשית, יתכן שההכרח היה אבי ההמצאה, שהכרח החיים של הקולקטיב היהודי המודרני, כלומר ההכרח להתמודד עם המצוקה הקולקטיבית הגדולה של היהודים המודרניים, חולל את כוח ההתמודדות. הדיכוי הפוליטי של היהודים באירופה והמצוקה הכלכלית שנבעה מגידולם הדמוגרפי העצום בראשית העת החדשה ובמהלכה, לצד משברי זהות, דת ותרבות של היהודים באותה עת - כל אלה חוללו מצוקה קשה. מצוקה כזאת יכולה לשבור יחידים או קבוצות בני אדם – או לחשל אותם, כלומר לגייס מתוכם את הכוח להתמודד אתה.

 

שנית, המצוקה היהודית לא הייתה כמובן רק מצוקת הקולקטיב היהודי, אלא גם מצוקת היחידים היהודים. רבים לא היו יכולים לברוח מן הקולקטיב היהודי, אף על פי שהשייכות לו הייתה כרוכה בסבל. מנוס כזה נמצא לא אפשרי לרבים, מסיבות מעשיות, כלכליות, דתיות, נפשיות או מוסריות. לכן אותו דפוס של התפתחות שייחסנו כאן לקולקטיב היהודי בהתמודדותו עם מצוקותיו חל גם על היחיד היהודי עד כמה שהוא אינו בורח או אינו יכול לברוח מיהודיותו. אפשר לומר שהחלוצים הם אותם יהודים מודרניים שדבקו ביהודיותם ושחלה אצלם התלכדות רבה בין תפיסת מצוקתם הפרטית ובין תפיסת המצוקה הקולקטיבית היהודית. ויתכן שאפשר לתור אחר מקורות העוצמה של החלוציות הציונית מתוך הנחה שהעצמה הזאת נובעת מעצמת המצוקה היהודית, הקולקטיבית והאינדיבידואלית.

 

הנחה זו נוגעת לא רק לשאלה על מקור הכוח של החלוציות הציונית – עניין חשוב לכשעצמו, כמובן – אלא להבנת החדירה ההדדית שהתקיימה בין החלוציות ובין הפליטוּת היהודית. יש במחשבה הציבורית ובמחקר ההיסטורי והסוציולוגי נטייה רווחת מדי למתוח קו חוצץ, דיכוטומי כביכול, בין עולים למהגרים, בין חלוצים לפליטים, בין שוחרי טובת עצמם לשוחרי טובת הכלל. אבל אלו חציצות זרות למציאות האנושית ההיסטורית. כאשר מבינים שעצם הכוח של החלוציות נובע מן המצוקה היהודית, מבינים עם זה שהחלוצים הם-הם גם פליטים, שבחייו של החלוץ הציוני יש יסוד של פליטוּת, של הימלטות ממצוקה.

 

וכך גם להפך – יכול להיות, ואף היה, יסוד חלוצי בחייהם של אלה שעיקר מעייניהם הוקדש לטובת עצמם, ובכל זאת אפשר למצוא בהתנהגותם פן של מסירות לענייניה של התנועה הציונית או לעניינו של הכלל היהודי. לזה מתכוונים כאשר אומרים שערכי החלוציות היו בעלי מעמד מכוון ומייסד בחברה היהודית היישובית - מתכוונים לכך שהחלוצים השפיעו גם על ההתנהגות של אנשים "מכל ימות השנה", לכך שדגניה השפיעה על תל אביב. במובן זה האתוס החלוצי היה אתוס מכונן של כלל החברה המתגבשת אז.

 

בכל אופן, אם לא רואים את החדירה ההדדית האמורה בין החלוציות לפליטוּת, ההיסטוריה של התנועה החלוצית בארץ ישראל נעשית לסיפורי קדושים, לסיפורי 'אלה תולדות' הבאים להלל ולקלס. לכן, כאשר מחמיצים את העובדה שכל חלוץ בארץ ישראל היה גם מהגר, ואת העובדה שניכרו יסודות חלוציים גם בחיי "המהגרים", העולים הפחות-אידיאליסטיים לארץ ישראל, מחמיצים את עיקרה של אותה עלילה היסטורית – מחמיצים את העובדה שנושאיה היו אנשים בשר ודם, מכוונים בהחלט לאינטרסים של עצמם לצד מסירותם לאידיאלים לאומיים וחברתיים.

 

העובדה שהחלוצים וערכיהם היו הגמוניים בימי היישוב התבטאה כאמור בעובדה שהם השפיעו על חייהם וערכיהם של ה"לא-חלוצים". אבל נתיב ההשפעה העיקרי היה פוליטי ובעיקר המוסדות הפוליטיים של הציונות השמאלית – ארגוני ההתיישבות והמפלגות של הפועלים וההסתדרות הכללית של העובדים. בשנים הראשונות של המאה העשרים, ימי העלייה השנייה, ועוד יותר בראשית שנות העשרים של המאה, ימי העלייה השלישית, ניכרה מגמה של זיהוי הולך וגובר של החלוציות עם הציונות השמאלית, עם תנועת העבודה הציונית לזרמיה השונים. החלוצים השמאליים, אנשי 'הפועל הצעיר', 'פועלי ציון' ואחר כך 'אחדות העבודה', היו בעלי מעמד ציבורי רם. הם היו יחפנים, לעתים חולים ורעבים, אבל יחפנים בעלי יוקרה. במשך כשלושה עשורים, עד שנות השלושים, הם התעמתו לעתים עם האיכרים ועם מעסיקים אחרים ביישוב היהודי החדש שהתפתח אז בארץ ישראל, אבל נחשבו לחלוצי התנועה הציונית כולה, ימין ושמאל, ונהנו מיוקרה פוליטית רבה. מצב כזה שרר גם אחרי שתנועת העבודה הציונית רכשה הגמוניה פוליטית בתנועה הציונית וביישוב ממחצית שנות השלושים ואילך, אם כי דווקא ההגמוניה הפוליטית שללה מהם את המעמד של מי שהם מעבר לכל ויכוח זה או אחר, אותו מעמד שהיה להם לפני כן גם בעיני הימין בתנועה הציונית. גם קמו להם מתחרים. בית"ר, תנועת הנוער של האגף הרביזיוניסטי בציונות הימנית, היא דוגמה בולטת לחלוצים מתחרים.

 

מכל מקום, גם משנות השלושים ואילך, עד 1948, אנשי תנועת העבודה הציונית נשאו בעיקר העול של העבודה, ההתיישבות - במיוחד ההתיישבות באזורי סְּפָר כמו הגליל, ים המלח והנגב - וההגנה. ההתנדבות שלהם הייתה היסוד החשוב ביותר בפעולתו של ארגון 'ההגנה', המיליציה העיקרית של היישוב היהודי שהייתה המסד להקמת צה"ל תוך כדי מלחמת העצמאות. הנהגת היישוב בראשות דוד בן-גוריון נשענה במידה לא מעטה על התנועה החלוצית השמאלית.

 

החלוציות הייתה אפוא משוקעת מאוד בפוליטיקה הציונית והיישובית, בסתירה לנטיות שהוזכרו להסתייג מפוליטיקה. אבל רק ב-1933 נוצר מצב שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל והתנועה הציונית היו גם ברובם נציגי חלוצים, מנהיגי חלוצים או מי שהיו חלוצים בראשית דרכם בארץ ישראל. אפשר לקבוע, מתוך הפשטה מסוימת של מציאות מורכבת אך ללא חריגה מעיקר המציאות ההיסטורית דאז, כי ב-1933 החלוציות "עלתה לשלטון" בתנועה הציונית וביישוב. כמובן, לא חלוצים, אלא פקידים ופוליטיקאים שלחה תנועת העבודה הציונית למוסדות הפוליטיים, אבל הם היו נציגי חלוצים - התנועה החלוצית הייתה בסיס פוליטי חשוב שלהם.

 

מאותו זמן לערך התבסס זיהוי בין החלוציות ובין המרכז המעין-שלטוני היישובי בסוכנות היהודית ובמוסדות היישוב, אותו מרכז שהיה לממסד השלטוני במדינת ישראל החדשה. אבל כינון המדינה חולל שינוי מהותי במעמדה. ראשית, עם הקמת המדינה ניטל היסוד של מצוקה חריפה עקב הדיכוי של יהודי אירופה, היסוד שהיה רקע חשוב לעוצמתה של החלוציות הציונית. שנית, בחורבן יהדות מזרח אירופה חרב בית הגידול של הנוער החלוצי, הנוער שהניע אותו השילוב הנזכר בין מצוקה יהודית קולקטיבית ומצוקה אישית חריפה של היהודי המודרני. שלישית, חוויות היסוד של בני העלייה העממית הגדולה שהגיעה אירופה ומארצות המזרח התיכון בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היו שונות מהותית מאלו של עולי העליות הראשונות. העלייה החלוצית בימי היישוב הייתה אשכנזית ברובה הגדול – אם כי היו לתנועות החלוציות שלוחות חשובות בארצות האיסלאם ובקהילות ספרדיות אחרות – ואילו העלייה העממית הגדולה בראשית שנות החמישים הייתה בחציה מזרחית. החלוציות של עולי העלייה הגדולה של שנות החמישים הייתה כרוכה בהקרבה ובסבל אישי רב, ואף ברוח של נכונות להשתתף במפעל לאומי היסטורי – בזה היא לא נפלה מקודמותיה, אף על פי שלא זכתה למוניטין הראוי לה; אבל לא היה לה מעמד מחוקק, מכונן. עולי שנות החמישים נתבעו לאמץ את ערכי החלוציות היישובית ולא הורשו לחזור ולעצב אותם. והחלוציות בכללה חדלה בהדרגה לעצב את התודעה של כלל הישראלים.

 

משבר החלוציות משנות החמישים ואילך עורר – ומאז שב ומעורר באופן מחזורי כמעט – קריאות "לשוב" אל החלוציות. לעתים היא קריאה פתטית ולעתים היא חדורת חזון. גם מבחינה זו ישראל של היום זוכרת היטב את המורשת החלוצית שלה – את מורשת היותה מפעל שחלוצים בעלי תודעה לאומית וחברתית הניחו את יסודותיו. המורשת האקטיביסטית הזאת יכולה להיות אחד הכוחות המניעים להתאוששות מהדכדוך האינרטי – 'הסטיכי' או 'היישוביסטי', כך קראו לו הוגי הדעות של החלוציות – שאופף היום את החברה הישראלית; להיחלצות מן התרבות הפסיבית והרפיון המוסרי של המעמד הבינוני. אבל כוחה של החלוציות לרפא מותנה בגמילת החלוציות מהנטייה האנטי פוליטית, 'האיסיית', שנשזרה ביסודותיה - בעמידה על המחויבות הפוליטית המעשית שגם היא הייתה יסוד חשוב מיסודותיה.