אביגיל פז ישעיהו:   קשר של כאב

"מפנה" מס' 52 - דצמבר 2006, טבת תשס"ז


בסרט 'אדמה משוגעת'  צפיתי לבד, במכוון.  אקדים ואציין כי אני בת קיבוץ כיסופים. קיבוצו של יוצר הסרט דרור שאול. מעורבותי הרגשית בחומרי הסרט, שאינם תואמים אחד לאחד את עיבודם האמנותי, אינה מוטלת בספק. עם זאת, כחוקרת הקיבוץ ניסיתי לצפות בו לא-רק מזווית אישית.

 

זהו סרט קאמרי, תחום בכמה קווים של זמן:  סיפורו מתמקד בשנת  חיים אחת - של ילד בן שלוש עשרה, החי בקיבוץ , בשנות ה-70. זוהי שנת בר-המצווה שלו, כלומר באופן סמלי, במערך חייו כיהודי תחומה השנה הזו כאבן-דרך רבת משמעות, המסמלת את המעבר מילדות לבגרות.  בחייו כבן קיבוץ מסמלת השנה הזו מעבר מילדות לנערות. בחייו הפרטיים - כבן קיבוץ, יתום מאב ומטופל באם חולת נפש מהווה השנה הזו אבן דרך, המסמלת את מעברו מעולם התום הילדי לעולם קר ונטול אשליות של בוגר.

 

עלילת הסרט עוקבת אחר התמודדותו של הילד בשאלות חייו, העתידות לעצב את זהותו העצמית ואת יחסו לכל הסובב אותו:  מחלת הנפש של אמו והיפוך התפקידים בינו לבינה, הנכפה עליו מכורח חולשתה. חידת מותו של האב. מקומה של המשפחה בקיבוץ ומקומו של הקיבוץ בחייה. 

 

עונות השנה

 

הסרט תחום בשנה חקלאית אחת, בת ארבע עונות. תחילתו של הסרט בקיץ, המשכו בסתיו, שיאו בחורף, סופו באביב. שעון הטבע מקביל בסרט לשעון הזמן הפנימי הפועם כל העת בנפשו של ילד אחד, בודד.

 

שעון זמן אחר, הסובב והולך בקצב פנימי מטורף משלו, הוא שעון מחלתה של אם הילד, המאפילה בהדרגה על מציאות החיים כולה, ומובילה אותה לבסוף לבחירתה במותה. 

 

בקיץ החלה שנת הלימודים, שנת בר המצווה בקיבוץ. באור המסמא היא נדמית לצוֹפה כטומנת  בחובה משחקים, משימות והנאות. אלא שצל הולך ופולש אל תוכה, מעוות ומאיים. צל של חולי, סטייה ושיגעון. צל של בדידות מצמיתה. בסתיו הכל מתקדר, סיפור אהבה קצר של האם, בו תולה הילד תקוות תיקון החורגות מיכולת ההכלה של כל השותפים לו מגיע אל סיומו. מחלת נפשה של האם פורצת שוב. בחורף מתכנס הכל, מצטמצם לחלל חדר המגורים האפל של האם. הייאוש, הבדידות והזדון מכים ללא רחם במשפחה. ארובות השמיים נפרצות לבכי זלעפות. הכאוס מכתיב את  צומת הדרכים הנורא אליו מגיעים האם ובנה - היא בוחרת לפרוש מן החיים הוא בוחר למלא עוד חוב אחד, קשה מנשוא עבורו, כלפיה ולסייע לה לקחת אחריות על חייה- מותה.

 

באביב, משוחרר לכאורה לאחר מות אמו, יוצא הילד מן הקיבוץ. שורף גשרים אחריו (בסרט הוא מצית את שדות הקיבוץ, אף כי לא ברור כלל אם כך עשה או כך חש וראה זאת בעיני רוחו) ובורח.

 

מסעו החוצה מוצג כמעין בריחה הזויה בשבילי שדות ירוקים (לא שרופים) הפרושים מאופק עד אופק - אל מקום אחר, ארץ אחרת, עתיד אחר, לא ידוע, הנדמה לנו כצופים גם כבלתי אפשרי ואולי גם לא מציאותי.

 

מציאות פנימית וחיצונית

 

מציאות החיים בסרט מוצגת  מזווית הראייה של הילד, ובמכוון, בהתאם למגבלות התובנה שלו, הנובעות מגילו. עולם המבוגרים מוצג בצבעים חדים, של שחור ולבן, 'טוב' ו'רע'. גווני ביניים, ספקות, מורכבות אנושית או חמלה הנובעת מהבנת עמוקה של טבע האדם נרמזים לצופה אך אינם  מוצגים כך בפניו, להערכתי במכוון.

 

שני מעגלים אוגדים את סיפור העלילה בסרט:

 

המעגל הפנימי עוסק ביחסי האם ובנה ובהיפוך התפקידים הנכפה על הבן, בשל מחלת אמו. למעגל הזה שותפה באופן מוגבל המשפחה הגרעינית הקרובה: הורי האב המת ואחיו הבכור של הילד.

 

במעגל הזה עוסק המספר בסוד מותו הבלתי פתור של האב, ביחסם של הורי האב לאם ובנטל האשמה הכבד המוטח בה (כאחראית כביכול למותו) אף כי דווקא ההאשמה הזו חושפת, להערכתי, את תחושת האשמה העצמית הכבדה מנשוא המכוונת את התנהגותם הקשה. האח הבוגר עסוק במאבק להיחלץ מן המסגרת הטראגית האופפת את בני המשפחה כולם על-ידי ניסיון מכוון להתנתק מהם, להימלט אל מערכות יחסים בלתי מחייבות ולהתרחק מן האם החולה.  המאבק, אין צורך לומר, אינו יכול להצליח, אין נמלטים.

 

הילד כלוא בין העולמות. כילד הוא זקוק לאמו, אך הקשר עמה מחייב אתו לתפקד כהורה כלפיה. מתוך המקום הזה הוא נדרש לשמור על נאמנותו לה אל מול סבתו וסבו, אך אינו יכול להתנתק מן הקשר עמם  משום שהם הורי אביו המת, ועל-כן הם חלק ממנו. אחיו, אליו הוא קשור, שרוי במערבולת משל עצמו ומתקשה למלא את חלל הכאב הבלתי נגמר. חברי הקיבוץ, המשפחה המורחבת, מכזיבים אף הם, יחידים מתוכם אף מנצלים את חולשת האם. בסרט מוצג הניצול הזה בכמה רמות:

 

בסביבתו האישית של הילד - נחווה הניצול כקשור בסטייה ובאלימות של אחד מחברי הקיבוץ. תחילה מוצג החבר כסוטה המנצל בהמה לצרכיו המיניים, מאוחר יותר נרמז כי כנראה ניסה לנצל מינית את בני הכיתה (ילד אחד נותר אילם, ואך פחדו מעיד על האפשרות הזו, גיבור הסרט מסרב בכל תוקף לצאת לבדו עם האיש לשמירת לילה). אותו איש פוגע לבסוף בילד בהורגו את כלבו.

 

בסביבת אמו - מוצגת נטייתם של חברים לנצל את היזקקותה של האם לחום לשם קיום יחסי מין עמה. הילד חש כי עליו לגונן עליה משום שהינה חלשה מכדי לסרב.

 

בסביבה הקיבוצית - מוצגים יחסי האדנות של בעלי התפקידים בקיבוץ כלפי החברים מן השורה (המטפלת מקיימת יחסי מין עם המזכיר בכדי לקדם רצונה להפוך למורה - המתגלה אחר כך כמטופשת ולא מתאימה). אותה מטפלת מנצלת את כוחה ומענישה את הילדים ב'עונש חינוכי' הגובל בהתעללות ובביזוי.

 

תחושתו של הילד ועמו קהל הצופים היא כשל ציפור פצועה, כאותו בז שבור כנף, שהוצג בראשית הסרט, מטופל אך לכוד, מבלי אפשרות לברוח, בשל פגיעתו.

 

המעגל החיצוני, המקיף את גיבורי הסרט, הוא הקיבוץ בו הם חיים ובהכללה הקיבוץ כבית גידול לילדיו וכבית לחבריו. זווית זו מציפה שאלות יסוד שאינן נבחנות בסרט, אף כי הן מלוות אותו לכל אורכו. בהן: האם כשל הקיבוץ בניסיונו להיות בית לחבריו? האם אף בו, כבחברה הסובבת התקיים ג'ונגל אנושי בו  נקבע המדרג החברתי על פי כוחו של החזק? האם כל חלומותיו, רעיונותיו של הקיבוץ הינם בסופו של דבר קליפה ריקה מתוכן? מהו יחסם של חבריו לביתם, לילדיהם, ליחידים החיים בתוכם?

 

להלן אדון בכמה מן השאלות הללו, כפי שהן משתקפות בעלילת הסרט.

 

בדידות בהמון

 

קוו של יתמות ובדידות  תוחם את האדמה המשוגעת (אדמת הקיבוץ? אדמת הארץ? אולי שתיהן). בתחילת הסרט בוכה תינוק עד כלות ואין ניגש, אחר כך מתבהר העיכוב בבעיה טכנית כביכול: בתי הילדים כולם נשמעים ברמקול שבחדר שומרת הלילה, צריך לברר מהיכן בא הבכי הרחוק. הוריו של התינוק נמים בודאי בדממת חדרם המרוחק ואינם שומעים דבר. שומרת הלילה, המופקדת על כלל הפעוטים בבתי הילדים עוברת על כל אחד מלחצני המצוקה הללו (פעולה האורכת זמן) ורק אז, משמאותר בית הילדים היא ניגשת אליו. זהו הסיפר הגלוי, השלמתו ההיסטורית תבהיר כי ביישוב הזה ובאחרים מסוגו נעשה ניסיון ייחודי, מהפכני, ליצור מסגרת חיים שונה, שוויונית. בה יוגדרו מחדש תפקידי המשפחה: מעמדן של הנשים בחברת העתיד הזו אמור היה להיות משווה  לזה של הגברים. לא עוד אם ועקרת בית, אלא אישה עצמאית, פעילה ומעורבת מבחינה חברתית. חינוך הילדים המשותף החל בראשיתו מן הנקודה הזו ממש. מתוך הרצון לאפשר לנשות הקבוצה להיות מעורבות ופעילות בתוכה, משוחררת מן העול היום-יומי שבעיסוק מתמיד בטיפול בילדיהן. בהמשך נוספו לרציונל הזה מטרות נוספות, כגון חינוכו של דור העתיד באופן שישקף את ערכי החברה החדשה. ההערכה הייתה כי קשרי המשפחה לא ייפגעו, אלא יישמרו במסגרת של מפגש איכותי בין ההורים לילדיהם אחר-הצוהריים ובשבתות. הערבים אמורים היו לשמש כזמן פעילות חברתי משותף לקיבוץ. מרכז הכובד בחברה הזו עתיד היה להיות מוסט מן הפרט אל הכלל ומן הקיבוץ אל ולמען השליחות שנטל על עצמו כלפי החברה הסובבת אותו. המערך הרעיוני-חברתי הזה הניב כמה מן המפעלים היפים והערכיים ביותר שנעשו במקומותינו. לצד הקמתה בפועל של המדינה ועיצוב גבולותיה קלט הקיבוץ למסגרתו עולים חדשים, ילדי עליית הנוער ונערים ונערות מאזורי מצוקה, שנקלטו על-ידי חברי הקיבוץ וחיו בו, אם במסגרת חברות נוער ואם כ'ילדי חוץ' בבתי הילדים. נקלטים אלו הוזמנו בבגרותם להצטרף כחברי קיבוץ למסגרת הקולטת. 

 

מבטה של החברה הקיבוצית המגויסת הופנה בעשורים הראשונים לקום המדינה אל החוץ. סדר הקדימויות הפנימי שהניע את החברה הזו העדיף את אינטרס הכלל על טובת היחיד. מרביתם של השותפים למסגרת הוולונטרית הזו הזדהה אידיאולוגית עם הכיוון הרעיוני הזה, אך התקשתה לא-פעם לעמוד במחירו האישי הכבד. כך, למשל, לצד ההסכמה על עקרונות החינוך המשותף התקשו האימהות להסתגל להפרדת  מגורי ילדיהן מבית ההורים. ילדים חוו חסך הורי.

 

 פרט וכלל

 

דוגמה נוספת, היא הטיפול במצוקות היחיד. החברה הקיבוצית נטלה על עצמה אחריות כוללת לכל צורכי חבריה, אך לשם כך היה עליה לקבוע קריטריונים אחידים להערכת הצרכים הללו. כתוצאה מכך נפגע היחיד הן בשל אובדן פרטיותו והן משום שבפועל לא יכול היה הכלל לספק מענה הולם לחלקם של הצרכים.

 

כך בסרט, מטופלת האם פיסית על-ידי הקיבוץ, מזונה, אחזקת ילדיה והטיפול הרפואי והנפשי ניתנים לה אף כי אינה מתפקדת. אך על בדידותה, ייאושה ויגונה אין איש עונה. ואגב, האין זה כך גם מחוץ לקיבוץ?

 

לקראת סיומו של הסרט נשנית שוב תמונת התינוק הבוכה בחדר הילדים, בוכה עד כלות, ללא מושיע, אך עתה נגלית לצופה סיבה שונה לבכיו ובדידותו בדמותה של האם החולה, המתנדנדת לאטה על נדנדת הילדים בלילה, בגשם השוטף, לבדה. בנה שאץ להביא בקבוק חלב חם לתינוק (הוא משתתף במשימת שמירה במסגרת שנת הבר-מצווה) מבחין בה. הבקבוקים מחליפים ידיים בקבוק החלב החם תמורת בקבוק הוודקה שבידי האם הקפואות. הטיפול ההורי ניתן, היעד הנזקק הומר.

 

האם בכך רצה הבמאי לרמוז כי כלל המערכות ההוריות בסביבתו הקיבוצית היה לקוי? אולי. לי נראה כי מבעד לכאבו של הילד הוא ביקש לדון בשאלה רחבה יותר. בסרט מצפה הילד מן הקיבוץ (המזכיר, החובשת, אסיפת החברים), כי הוא יתפקד עבורו ועבור אמו כבית, כמעין משפחה מורחבת. הצפייה הזו נבנית על בסיס האחריות הכוללת שנטל הקיבוץ על חבריו. אך היא נדונה מראש לכישלון, שכן המערכת הזו יכולה להבטיח את קיומן של כל אותן זכויות הנראות לעין, שהנן ברות מדידה ומוסכמות על הכלל, אך היא אינה יכולה להבטיח את שותפותם הרגשית ואת מעורבותם האישית של שותפיה, אלו עם אלו, בחייהם כפרטים.

 

כך למשל דנה כלל החברה בחופשת האם ובאירוח בן שבועיים של בן זוגה בקיבוץ ומאשרת זאת כחלק מזכויותיה הבסיסיות של האם כחברת הקיבוץ. לכאורה הדיון בעניין זה הנו עניין פרטי של כל חבר, והצגתו בפרהסיה הנה בגדר הפרה גסה של זכויותיו היסודיות של היחיד, אלא שאת המקל הזה מתקשה הפרט לאחוז בשני קצותיו, שכן את עלות החופשה מממן הכלל.

 

כילד החווה כיצד תפקידים רבים, שהשתייכו בעבר לתחום אחריותה של המשפחה הגרעינית הועברו אל המערכת המחנכת, מתקשה הגיבור להכיל את האכזבה בשל הניכור הקשה שהוא מנת חלקו במגעו עם עולם המבוגרים. אך אנו הצופים נדרשים להבין כי התמונה הזו אינה אלא תמונה חלקית. שכן אף חברה ואולי גם לא כל משפחה, יכולה הייתה לעמוד בציפיות הללו. שכן מסגרות החיים כולן, כמו-גם הקיבוץ, אינן נשענות אלא על אנשים רגילים, בעלי חולשות אנושיות, לא 'טובים' או 'רעים' אלא מורכבים. חלקם חולים באופן גלוי, חלקם סוטים בהסתר, חלקם ריקנים ואינטרסנטים וחלקם (אותו פחות רואים בסרט) חולמים ופועלים ועתים נשחקים בעצמם תחת עולה של מציאות החיים היום-יומית.

 

האם יש בפגימות הללו כדי לפסול את הקיבוץ ככלל? דומה שלא. עצם הניסיון להגשים בפועל רעיון חברתי שלם ומורכב כל-כך חייב היה להכיל בתוכו אף את זרעי שברונו, שכן עצם הגשמתו של חלום פורטת אותו לפרוטות של יום יום ופוגמת בו בהכרח בפשרות של מציאות כואבת.

 

אוטופיה של אנשים רגילים

 

 האם ניתן, באמצעות הקמתה של מערכת חברתית שונה, למתן את אופייה הדורסני של החברה הסובבת? דומה שככלל הוכיח הקיבוץ כי הדבר ניתן להיעשות בכל הקשור להסכמים החברתיים הכוללים, לדוגמה: לכלל ילדי הקיבוץ הובטחה נקודת זינוק שווה מבחינה חינוכית וחברתית, ללא קשר לעיסוקם או מצבם של הוריהם, ביטחונם החומרי והפיסי של כלל החברים נשמר והובטח על ידי הכלל.

 

עם זאת, ברמה האישית, בה לא ניתן היה ליצור מערכת מוסכמת הדדית, עיצבו בני האדם את היחסים ביניהם בהתאם למידת נדיבותם, רוחב לבם או תכונותיהם הרעות והדורסניות. בקיבוץ, בניגוד לחברה הסובבת אותו, לכל איש היה שם, כתובת וילדים מוכרים לכל. מידת יכולתו של היחיד לחיות על-פי מטרותיה המוצהרות של חברתו נקבעה, בסופו של דבר על-ידי מגבלותיו הוא.  בסרט מוצגים חברי הקיבוץ מצדם הנלעג, האטום והכהה, כפי שהם השתקפו בנפשו הפצועה של ילד בן שלוש-עשרה הנרמס בגלגלי מציאות קשה מנשוא. 

 

אנו, הצופים נדרשים להבין כי בהכרח זו תמונה חלקית, שהרי למרות הסטייה והשיגעון הסרט הוא בראש ובראשונה אנושי ועל-כן מורכב (כך למשל את השיר הפיוטי, המלווה את הסרט שר דווקא האיש הסוטה והדורסני). בכל חברה, אף בזו השואפת לאידיאלים חברתיים נשגבים, חיים אלו לצד אלו יפי הלב ורכי המבט וחיות האדם יחדיו.

 

ייחודו של הקיבוץ, יופיו אך גם חולשתו הגדולה הייתה בשאיפתו לבנות בעזרת אנשים רגילים לגמרי, לא יחידי סגולה, חברה השואפת לאידיאלים ומעיזה לנסות ולהופכם לאורחות חיים של יום-יום. היה בכך מופת ופלא ויופי רב אך גם כאב ועילגות ואכזבה קשה. כולם חלקים מחברה אנושית אחת המורכבת מכל אותן תכונות ועוד רבות אחרות.

 

סופו של הסרט אף הוא מתעתע. השריפה המטפורית של השדות, בריחת הילד מן הקיבוץ אל כל מקום, אל שום מקום, נתפסת במבט ראשון כנטישת הכל. מבט בוחן יותר יגלה כי היא נבנתה מראש כסצינה שהינה על גבול הפנטסטי. המסר הסמוי הוא כי לא ניתן לברוח. הקיבוץ על כל היפה שבו ועל כל הקשה שבו נותר טמון בנפשו של הילד, וילך עמו באשר ילך.

 

עיבודו הקולנועי של הכאב הפרטי לכלל יצירת אמנות, הנה, לתחושתי,  בגדר תחילתו של דיאלוג המבקש מכלל השותפים לחוויה הייחודית הזו לדון בקיבוץ גם כבית.

 

הערה:

את המאמר הזה אני מקדישה לציפורה שאול (לבית יפת) ז"ל, אמו של דרור, יוצר הסרט.

ציפורה הייתה המטפלת שלי בבית הילדים. המטפלת הטובה ביותר שהייתה לי מבין כולן.

אחר כך נפלו עליה השמיים.  (א' פ-י)