זאב צחור: ירושלים-כורנוב-ת"א: "ראש שמחתנו" משנה מקום

"מפנה" מס' 51 - אוקטובר 2006, תשרי תשס"ז

 


זאב צחור

במחצית השנייה של המאה ה-19 רווח בקרב צעירים באירופה הלך רוח רומנטי שביקש חלופה לחיים בעיר הגדולה שהתפתחה אז בקצב שההיסטוריה לא ידעה כמוהו. ההתרחקות ממה שתואר כחיי הניוון העירוניים, השיבה אל הטבע, אל עבודת האדמה, הוצעו כמסלול מטהר לקראת גאולת האדם. בראשיתה הושפעה הלאומית היהודית המתעוררת מהלוך הרוח הרומנטי הזה. יואל משה סלומון וחבריו שיצאו מירושלים הדחוסה והעלובה כדי לכונן לעצמם פתח תקווה, הרחק על גדות הירקון, ביטאו את הזרם המקומי של הכמיהה להתחדשות. המסד לתנועה הציונית נוצק מהשאיפה לשינוי טוטאלי באורח החיים, בתרבות ואפילו בחלום. מפת המושבות היהודיות הראשונות בארץ ישראל מהווה התפרצות צנטריפוגלית אל מרחבים רחוקים, ממטולה בצפון עד רוחמה בנגב. "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" שרו ראשוני המתיישבים בהתלהבות משיחית. ליישוביהם החדשים הם העניקו שמות הרואיים המבטאים ראשית חדשה: 'ראשון לציון', 'יסוד המעלה', 'ראש פינה'.

 

ירושלים לא עלתה על ראש שמחתם של האבות המייסדים. אדרבא, הם הדגישו את הסתלקותם ממה שהיא מייצגת. ברל כצנלסון העפיל פעמיים לחרמון קודם שביקר בפעם הראשונה בירושלים, כחמש שנים לאחר שעלה לארץ. בראשית דרכו בארץ ביקש בן-גוריון לבנות את ביתו בסג'רה. שנים רבות אחר-כך, והוא ראש ממשלת ישראל, הצטרף לקיבוץ שדה בוקר, בלב הר הנגב, ובו היה חבר עד מותו עשרים שנה אחר-כך. לימים, כאשר התלבט בן-גוריון היכן להקים את בירת ישראל, הוא סימן לעצמו את כורנוב, היא ממשית שליד דימונה.

 

תיאודור הרצל שביקר בירושלים בסוף המאה התשע-עשרה התייחס אליה בתיעוב. ירושלים מדכאת, כתב ביומנו, גדושת "קני זוהמה הראויים לשריפה". זמן קצר לפני מותו הוא הקדיש מאמצים כדי להביא להתיישבות יהודית רחבה באל-עריש שבסיני. באותו זמן ניהל יצחק לוי, בנקאי מירושלים, משא-ומתן לרכישת שטחי קרקע גדולים בין רפיח לבאר שבע. גם יהושע חנקין, מניה שוחט, אהרון אהרונסון, יצחק בן-צבי, כל אחד בשעתו, השקיעו מאמץ לאיתור מקומות התיישבות בנגב. אכן, בסופו של דבר בירת ישראל לא הוקמה בכורנוב: בנסיבות המיוחדות של החלטת האו"ם על בינאום ירושלים ב-1949 החליט בן-גוריון להעתיק את הממשלה לירושלים. אבל הרעיון להקים את בירת ישראל החדשה בנגב מלמד על העדפת הנגב על פני מרכז הארץ.

 

המאמץ העיקרי של התנועה הציונית כוון אפוא להתיישבות בספר. בעשור הראשון של המאה העשרים התמקדה ההתיישבות בגליל התחתון, בעשור השני בעמק יזרעאל עשור אחר-כך בגליל העליון, ובעשור שלפני הקמת המדינה היה המוקד בנגב. ראשוני רביבים שהתיישבו ב-1943 בביר עסלוג' שברמת הנגב, התגוררו חמש שנים בחושות שבמרכזן מערה נבטית קדמונית, במרחק שנות אור מתל-אביב. יונת ואלכסנדר סנד, חברי רביבים, כתבו על פרשה זו אפופיה בשם אדמה ללא צל, שהייתה ספר-חניכה של הדור הראשון למדינה. שנים רבות אחר-כך נשאל אלכסנדר סנד מדוע בחר להתיישב במקום כה מרוחק, תשובתו הייתה: "רצינו לקדם את ההיסטוריה בבואה". הוא וחבריו נִשבו באתוס ההליכה למקומות הרחוקים והניחו שחבריהם, שנשארו בעיר המתנוונת, ימצאו שההיסטוריה חלפה על פניהם והם מזדנבים אחריה.

 

בשנים 1909-1910 נוסדו, יחדיו, דגניה ותל-אביב. מייסדי שני היישובים הללו לא התחרו ביניהם על מספר התושבים העתידים להתגורר בהן. תל-אביב ביקשה לצמוח ולהיות לעיר גדולה וגדלה ואילו דגניה נועדה להישאר קבוצה אינטימית קטנה, מעין משפחה מורחבת. בעת שייעודה של תל-אביב היה לשדרג את איכות החיים של יהודי יפו, ייעדו עצמן הקבוצות שהתיישבו בעמק הירדן, לצדה של דגניה, להיות נושאי בשורה לאנושות כולה. ואכן, אם יש לתנועה הציונית תרומה אוניברסאלית, בית-היוצר שלה הוא בעמק הירדן: שם הולדת המושב השיתופי, ומושב העובדים, והקבוצה האינטימית, והקיבוץ הגדול, וגדוד העבודה, והתנועה הקיבוצית, וחברת העובדים וההסתדרות.

 

לימים התנוון חלק ממוסדות אלה, אבל הם היו המסד ל"מדינה שבדרך". {לא היה אפשר להקים את מדינת ישראל ללא התשתית של ההגנה והפלמ"ח, קופת-חולים וסולל בונה. גם ראשיתן של חברות ענק "קפיטליסטיות" כמו אל-על וצים באותן קבוצות שקמו בימי הבראשית הרחק בעמק הירדן.} "הם היו אנשים מוזרים", כתב עליהם נתן אלתרמן, אנשים מוזרים שהתיישבו במקומות מוזרים ובנו מוסדות מוזרים. אומנם תל-אביב הייתה העיר העברית הראשונה, "העיר הלבנה" כמו שכינו אותה ראשוניה בחיבה, אבל בשנות העשרים, כאשר ביקשו פרנסיה להשתבח ביתרונותיה הם הזכירו ברוב גאווה שנוסד בה קזינו, ויש בה בתי-קפה וטיילת ובקרוב תוקם בה אופרה. לא ירחק היום, הבטיחו, ותל-אביב תהיה כמו וארשה. זו תמצית החלום של אלו שהעדיפו את תל-אביב על דגניה.

 

חלפו כמעט מאה שנים מאז הוקמו תל-אביב ודגניה, כמעט שמונים שנים עברו מאז נוסדו התנועות הקיבוציות הגדולות. עוד מעט ימלאו למדינה ששים שנה ועדיין נמצאת ישראל סמוך לנקודת ההתחלה. בנגב המהווה כמעט שני שליש משטחה של ישראל כשמונה אחוזים בלבד מתושביה. באזור זה מתקיימת סלקציה שלילית אינטנסיבית השואבת למרכז את הצעירים המבקשים להסתלק ממקום הולדתם בספר. בנגב קיימים כיסי אבטלה גדולים ומרכזי מצוקה מן הקשים ביותר בחברה הישראלית. תמונה דומה מצטיירת בגליל.

 

הפער בין הדחף הציוני שעמד ביסודה של הקהילה היהודית החדשה בארץ לבין התוצאות מחייב מחשבה. האוונגרד שביקש לבנות את חייו בגליל או בנגב התייחס אל מיקומו הגיאוגרפי כמרכז המעשה הציוני, במערך הדימויים המרחבי הזה תל-אביב הייתה הפריפריה. בימים שקדמו ל"פוליטיקלי קורקט", כאשר אפשר היה לדבר בגילוי לב על איכויות אנושיות, עוצבה חלוקה מוסכמת בין "בעל ההכרה", לאמור "האדם החדש" האיכותי, לבין "מי שלא זכה למעמד ההכרה" שבעליבותו נשאר מאחור. אלו שנועדו להתיישב בנגב ובגליל הם "החזקים" ואילו תל-אביב היא ברירת המחדל של החלשים. וכך חברי "השומר" התיישבו בכפר גלעדי וחברי "המגן" ביקשו לבנות את מבצרם ברוחמה, גדוד העבודה התפאר בקבוצות החברים שנאחזו בתל-חי ובאר-שבע, יוצאי הגדודים העבריים שהשתחררו מהצבא הבריטי ניסו להיאחז בערד. על פי הסולם הערכי המדומיין תל-אביב הייתה לבירתם של החנוונים וירושלים מרכז הבטלנים.

 

התהליך שבמהלכו הפך מה שהיה מרכז המאמץ הציוני לשוליים ומה שנחשב לשולי הפך למרכז היה אטי, סמוי מן העין ונתגלה רק בדיעבד. ייתכן ששורש כל הסיבות נעוץ באורח החיים המסורתי של היהודים בפזורותיהם כאשר המבנה הסוציו-תרבותי של היהודים בגולה דחק אותם לכלכלת מיעוטים שבסיס עיסוקיהם הוא מסחר זעיר ומלאכה. פרנסות סמי-עירוניות אלו קבעו גם את הגיאוגרפיה של תפוצותיהם ואופי הקהילות שהקימו. ההגירה המאסיבית, שהייתה ממאפייני העת החדשה, גרמה למסתפחים לארץ חדשה, במיוחד ליהודים, לחתור אל המרכז העירוני, שבו מגוון האפשרויות הכלכליות גדול יותר. האבות המייסדים קיוו כי שובם של היהודים לארץ ישראל יאפשר להשתית את החברה החדשה על יסודות "בריאים" אשר יביאו אותם "להפוך את הפירמידה" המעוותת של הכלכלה היהודית. במאמצם לחולל מהפכה בהיסטוריה היהודית התגייסו מגשימי הציונות ל"חיים של שליחות". מייד לאחר בואם באונייה ליפו, הם עקפו את "הסינימה והגזוזים'" של תל-אביב בדרכם אל "העמק והגליל".

 

בשנות העשרים הפך הרעיון הציוני מבחירה לאילוץ. חוק הגירה שהתקבל בארצות הברית ב-1924 חסם את הדרך מסלול ההגירה הנכסף של המוני היהודים המבקשים להסתלק מאירופה. או-אז השתנתה גם הפרופיל הקולקטיבי של המהגרים לארץ-ישראל. בשנות השלושים הייתה ההגירה לארץ דרך מילוט מאימת הנאציזם. יהודים שלא העלו על דעתם קודם לכן להגר לפלשתינה הפרימיטיבית גילו שהציונות מציעה מסלול מילוט מאירופה ההופכת לאיום על חייהם. זה השלב שבו הפכה הארץ למקלט החשוב ביותר ליהודים הנמצאים במצוקה, ולא מקום שייעודו לממש את בשורת המהפכה. העלייה הגדולה שלאחר הקמת המדינה גימדה עוד יותר את שיעורם היחסי של נושאי בשורת המהפכה הציונית ומעתה הם נידונו להיות מיעוט הולך ומצטמק בקרב מגשימי הציונות.

 

התהליך כולו ניתן להמחשה, מביכה משהו, באמצעות התהליך שעבר על אישים נושאי הגל המהפכה. אומנם ברל כצנלסון, אליהו גולומב, דוד בן-גוריון, יצחק טבנקין ועוד רבים מן ההנהגה הלאומית הקפידו לשמור על כתובת בסְפר ובצוואתם ביקשו להיקבר בעמק או בגליל, אבל הם התגוררו בעיר. ההצדקה לחייהם בעיר הייתה "דין התנועה", המושג שרווח בתנועת העבודה וחל בעיקר על מנהיגיה. על פי טרמינולוגיה זו התנועה היא שכפתה עליהם להיות עם "ההמונים" ובתוכם, ולחיות בקרב אלה, שטרם הגיעו "למדרגת ההכרה המהפכנית". ארבעת ראשי הממשלה הראשונים של ישראל: בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר, חיו בתל-אביב, היו בעלי דירת-שרד בירושלים וגם החזיקו בכתובת בנגב או בגליל. יותר ויותר הייתה זו כתובת סמלית שהתממשה בחגים או לצורך כתבת שער בכתב העת של התנועה. לימים הפך "דין התנועה" לסמל ההתחסדות המזויפת, אולם ראוי לציין שהם אכן עודדו את ילדיהם למלא את מקומם בארץ היעודה, היינו בספר. ולראיה בניו של משה שרת גרו האחד בנגב והשני בעמק הירדן ובתה של גולדה הייתה מן המתיישבים הראשונים באותה מערה נבטית בביר עסלוג'.

 

רוב המהגרים היהודים שבאו לארץ למן אמצע שנות העשרים העדיפו לבנות את ביתם במרכז, במשולש תל אביב-ירושלים-חיפה אבל לאורך שנים רבות היה מוסכם עליהם שזוהי בחירה המביעה חולשה. המעשה הנכון, גם מנקודת-מבטם, הוא ללכת הגלילה או נגבה. על כן כאשר הם באו לבחור מנהיגות לאומית, הם העדיפו את אלו שחיו בספר. מבין חברי הכנסת הראשונה, עשרים ושלושה היו תושבי "העמק". מניין חברי הכנסת מדגניה, עין חרוד, נהלל, מרחביה ומשמר העמק, שמספר תושביהן יחד היה קטן ממספרם של תושבי רחוב בינוני ברמת-גן, היה גדול ממספר חברי הכנסת מכל ערי גוש דן, להוציא תל-אביב. בבחירת תושבי הספר להנהגה הלאומית מילאו המצביעים חוב למצפונם: הם אומנם נכנעו לחולשות אנוש וויתרו על דרך החיים התובענית בגליל או בנגב, אבל כדי לכפר על כך הם ויתרו על אינטרסים מקומיים ונתנו להנהגה הלאומית מנדט המעיד על הכרתם במעמד הבכורה של הספר החלוצי.

 

העברת הבכורה למרכז העירוני

 

הנקודה שחל בה השינוי במעמד הספר היא חמקמקה. קשה להצביע על תופעה אחת בנקודת-זמן מוגדרת. גם כאן צריך להרחיק לאחור, לשנות הראשית, כאשר בתוך התנועה הציונית הסתמנה תחילתה של התנגדות לרעיון הנגב והגליל. ושמא התחולל השינוי עוד בוויכוח על תל-חי, ב-1920, כאשר זאב ז'בוטינסקי הציע לוותר על הגליל. אומנם לימים קרא לתנועת-הנוער שהנהיג על שמו של יוסף טרומפלדור, אבל גם כאשר התבססה תנועתו והייתה לנושאת בשורה, היא לא העניקה להתיישבות בספר פרימאט, כלומר קדימות. ב-1938, בעת עלייתה של חניתה על הקרקע, חזר ז'בוטינסקי וקרא "אל תלכו למקומות הנידחים!". אז נלחם ז'בוטינסקי נגד הזרם, ואפילו חניכיו לא נשמעו לו. הם התיישבו במשמר הירדן, אחדים מהם השתתפו בעלייה לחניתה, ואחד הנופלים בהגנתה היה בית"רי. אולם ערעורו של ז'בוטינסקי על בכורת התיישבות בספר והכרזתו לפיה חנווני בתל אביב הוא חלוץ לא פחות מן המתיישב בעמק, חלחלו לתודעה ונטמעו בה.

 

נקודת שינוי נוספת נעוצה בהתנגדותם של התורמים היהודים מחוץ-לארץ, שלא אהבו את ה"קומוניסטים" מן ההתיישבות העובדת. בשנות העשרים נבחרה "ועדת מומחים" מטעמם שקבעה כי ההתיישבות בפריפריה אינה משתלמת מבחינה כלכלית ודינה להיות סמוכה על שולחן התקציבים הלאומי עד עולם. הוועדה הציעה לקלוט את המהגרים במקצועות המוכרים להם ובתרבות החיים המוכרת להם, היינו בעיר. דו"ח המומחים פורסם סמוך ליסוד המפלגה הרוויזיוניסטית על ידי ז'בוטינסקי, שהוקמה כאנטיתזה לתנועת הפועלים. ז'בוטינסקי אימץ את רעיונות המומחים ומעתה הם היו למשנה החברתית-כלכלית של הימין הרדיקאלי. עמדה זו התאימה גם לימין המתון, תנועת "הציונים הכלליים" ששלטה אז בתנועה הציונית.

 

העברת הבכורה מן הספר הכפרי למרכז העירוני הסתייעה בוויכוח הפנימי, שהוסתר מהציבור, שהתנהל בין קובעי מדיניות העלייה במהלך שלוש שנותיה הראשונות של המדינה בשאלת העלייה. על פי ההיסטוריוגרפיה המקובלת נפתחו שערי המדינה, ללא הגבלה, למיליוני היהודים שהמתינו אלפיים שנה להקמתה. קביעה זו אינה נכונה בשני חלקיה. אין זה נכון שהיהודים כפרטים ביקשו לאורך גלותם לשוב לארץ ישראל. תפילת "ותחזינה עינינו בשובך לציון" נועדה לימות המשיח. לאורך מאות שנים היגרו היהודים לעשרות ארצות, נדדו מארץ לארץ, ביקשו להתערות בהן. רק מעטים מהם פנו לפלשתינה. לא משום שנאסרה עליהם אלא משום שהבחירה בארץ היעודה נדחתה לעידן אחר, זה שיבוא כשייתם עידן ההיסטוריה. אין זה נכון שעם הקמת המדינה נפתחו שערי העלייה לכל המבקשים לעלות.

 

הנהגת המדינה החליטה לאפשר עלייה ללא סלקציה רק לאחר ויכוח עז. לוי אשכול היה מן המתנגדים לעלייה בלתי מוגבלת. בדיונים הפנימיים הוא נקט טרמינולוגיה זהירה: "עלייה מבוקרת" או 'עלייה הדרגתית". פקידיו הרגישים פחות אמרו זאת במפורש: עלייה סלקטיבית, בהתאם לכושר הקליטה של המדינה. בן-גוריון צידד, לאחר לבטים, בעלייה בלתי מוגבלת ונימק זאת בסיבות מדיניות וביטחוניות. בוויכוח בינו לבין אשכול התקבלה, ולא בנקל, עמדת בן-גוריון, שיש לאפשר עלייה המונית, אולם הוא ויתר על חלומו ליישב את הספר בקבוצות חזקות, בעיקר של ילידי הארץ. כאן המנצח היה אשכול, אל הספר הופנו העולים, לאמור קבוצת החלשים. אשכול היה אבי המהלך של יישוב הספר בקבוצות החלשות של המהגרים החדשים.

 

בן-גוריון היה משוכנע שהתנאים הקשים במקומות הרחוקים מחייבים להשתית את ההתיישבות בספר על אלו שבחרו להקים שם את ביתם מתוך תודעת שליחות. הוא שאף לבסס את ההתיישבות הזו על יישובים חינוכיים, מעין ערי אקדמיה, יישובי תעשיה מתוחכמת, כמו עיר שפרנסתה תתבסס על כור לייצור כוח גרעיני ועל יישובי מרפא ותיירות שיוקמו בנגב ובגליל. אבל הוא נאלץ לוותר על חלומו לטובת צורכי היום. בן-גוריון השתית את מנהיגותו על ריכוז המאמץ בנושא אחד. הנושא שלקח על עצמו היה הביטחון ואחר-כך את עיצוב החברה הישראלית החדשה. את ההתיישבות הפקיד בידי אשכול והשלים במורת רוח עם שיטתו.

 

קליטת העולים הכבידה מאוד על מדינת ישראל, ובמיוחד היה הדבר קשה בגלל תוצאותיה הכלכליות של מלחמת העצמאות שרוקנה את הקופה הציבורית. שתי הבעיות העיקריות היו היכן לשכן את העולים ובמה להאכיל אותם. מצרכי מזון בסיסיים כמו אבקות חלב וביצים, תחליפי שמן וקפה יובאו אז לארץ וחולקו במשורה באמצעות תלושי מזון. הפתרון של אשכול לשתי הבעיות היה אחד: התיישבות מהירה בתנאי קיום מינימאליים על אדמה פנויה במרחבים הרחוקים. במקומות אלה ישולבו העולים בעבודה יצרנית חקלאית, וכך ייצרו הם עצמם את המזון שיצרכו. משמעות הדבר הייתה כי קבוצות גדולות מקרב העולים יופנו לנגב ולגליל שבהם הייתה הקרקע זמינה. בעלי הדבר, העולים, לא היו שותפים להליך קבלת ההחלטות. למעשה לא דיברו אתם כלל. רבים מהם ראו בהרחקתם מהעיר ובטורייה שנכפתה עליהם ביטוי להתנשאות השלטון. ההחלטה הזאת גרמה לפגיעה קשה בבטן הרכה של החברה הישראלית בשלב עיצוב זהותה. עלבון ההרחקה חלחל לדור השני והשלישי של המורחקים וככל שהזמן חולף כך הוא מתעצם.

 

לובה אליאב, שהקים את חבל לכיש בשנות החמישים, סיפר על קבוצת עולים מכורדיסטאן שנשלחה, ישר מהמטוס, לגבעה חשופה בה הם היו אמורים להקים יישוב. כשהגיעו לגבעה הם התבוננו המומים במרחב השומם וסירבו לרדת מן המשאית. אובד עצות התקשר אליאב לבן-גוריון לשאול בעצתו. בן-גוריון רמז לו להורידם בכוח. "בעוד חמש שנים", אמר לו, "הם יהיו כמוני וכמוך". ההנחה המובלעת שלו הייתה שהאתוס הציוני שהטיף לשיבה אל הקרקע עתיד לחולל דינמיקה תרבותית; העולה אינו מרוצה עתה, אבל עד מהרה הוא ישלח שורשים אל האדמה שהיא מעתה נחלתו וסופו שיתחבר אליה באהבה. משוכנעים באתוס שלהם שהעניק לספר ולעבודת האדמה קדימות, לא היו האבות המייסדים רגישים לכך שלקבוצות אחרות יש אתוס אחר לפיו הכפר ועבודת האדמה נחותים מהעיר ופרנסותיה. לא קשה לגלות ציטוטים המוכיחים את היחס המתנשא של הוותיקים אל העולים החדשים. מילים כמו "עולם תחתון", "פרימיטיביים", משובצות בוויכוח, שכאמור היה אז פנימי, בתוך ההנהגה, וממילא חסוי. ההתנשאות נבעה בעיקר מן האמונה העמוקה של מבשרי המהפכה הציונית בייעודם לבנות חברה חדשה ואדם חדש. הם היו משוכנעים שאחיזה בקרקע, הרחק מן העיר המשחיתה, מבטיחה שבתוך זמן קצר יהיו העולים החדשים "כמוני וכמוך".

 

חמישים שנה לאחר קום המדינה הגיע לנתיבות אהוד ברק, יושב-ראש מפלגת העבודה, וביקש סליחה בשם תנועת העבודה, בשם לוי אשכול. בטקס הסולחה שנערך באולם החתונות שבאזור התעשייה, נאספו כמה מאות עסקנים מקצועיים של מפלגת העבודה וכמה תושבים מקומיים, דור שני ושלישי לעולים שנשלחו לנגב. אחד מהם עלה לבמה ואמר לאהוד ברק: בקשת הסליחה ערב הבחירות היא לעג לרש, היא מלח על הפצע שפצעה ההנהגה הלאומית את גאוותו של סבי, של אבי וגם שלי.

 

שני משולשים

 

(הכינוי הרווח בקרב תושבי הנגב לשלוש ערי המרכז המבוססות, רעננה, הרצליה ורמת השרון, הוא "משולש ההיי-טק" תמונת הראי ההפוכה של משולש ההיי-טק משתקפת במשולש ערי הנגב שדרות, אופקים ונתיבות, שגם להן כינוי: "משולש הקמעות"). הכינוי הזה מבטא מידה של אירוניה והומור עצמי. כאשר מסירים את המעטפת של העלבון והחשבון מוצאים בקרבם הרבה גאווה על מה שבנו במו ידיהם בתנאים קשים ומתוך התרסה כלפי אלו ששלחו אותם לנגב והשאירו אותם שם לבדם. ההשוואה בין שני המשולשים מלמדת על פער עצום, עד כי נדמה שמדובר בשתי תרבויות, ושמא אף בשני עמים. אם קיימת בין שני המשולשים סולידריות לאומית היא מתבטאת רק בתחום אחד - החרדה הקולקטיבית מן האויב הפלשתיני.

 

הפוליטיקאים למפלגותיהם, הזוכרים לעת בחירות לשקלל גורמים אלקטוראליים, עֵרים לפוטנציאל המרירות והזעם. חוץ מאלו המתפרנסים מן המרירות ומבקשים לטפח את מקורותיה ולהעצימה לצורכיהם, הכול מבקשים לצמצם את הפער. זה שנים קיים חוק לעידוד השקעות הון המקנה לתעשייה בפריפריה הקלות במס וכיוצא באלו העדפות מתקנות, המבטאים נכונות לסייע, אך הפער בין שני המשולשים מעמיק. בנגב, שהיה לחצר האחורית של המדינה, הוקמו מפעלי הכימיה הגדולים, בדיוק אלו שתושבי המרכז לא רצו בקרבם. אתרי הפסולת הלאומיים ממוקמים בנגב: בדודאים הפסולת הביתית ברמת חובב הפסולת הרעילה ובדימונה הפסולת הרדיו-אקטיבית. בגליל מרוכזות תעשיות הטקסטיל עתירות העבודה ודלות ההכנסה. עתה מדברים על העתקת המתקנים המסוכנים של התעשייה הצבאית לנגב. לעומת זאת, חלקן של ההשקעות בתעשיית ההיי-טק בנגב ובגליל הוא שני אחוזים בלבד מתוך כלל ההשקעות במדינה.

 

ב-1996, במלאת חמישים שנה לאחת-עשרה הנקודות בנגב, שהוקמו במוצאי יום כיפור 1946, נערך בקיבוץ בארי טקס ממלכתי. בנימין נתניהו, שזמן קצר קודם לכן נבחר לראשות הממשלה, נשא נאום שבו הסביר את מדיניות הממשלה. הנגב יתפתח במהירות, בישר נתניהו, הוא יתפתח מכוח חוקי הכלכלה החופשית. לנגב יבואו כל אלה שלא ימצאו את מקומם במרכז. בבת-ים, הסביר נתניהו, הדירות התייקרו עד מאוד, ומי שלא יוכל להרשות לעצמו לרכוש דירה בבת-ים ייאלץ לעזוב אותה ולעבור למקום שהקרקע בו זמינה וזולה יותר. כך יכוונו כוחות השוק תהליך של גלישה מן המרכז אל הפריפריה, ללא התערבות המִמשל. הוא לא אמר, כמובן, שלשיטתו הגולשים לנגב יהיו אלו שלא הצליחו לשרוד במרכז, כלומר החלשים.

 

נתניהו לא היה נביאו הראשון של רעיון יישוב הנגב באמצעות "עודפי בת-ים". בד בבד עם טיפוח שיטת ההפרטה, התובעת הקטנת מעורבות המדינה בניהול המשק והכלכלה, טופח אתוס שוויון ההזדמנויות. כך קיבלו הזדמנות שווה שתי המכללות שזכו יחד להכרה והסמכה כמכללות עצמאיות ב-1996: המכללה האקדמית של תל-אביב והמכללה האקדמית ספיר במערב הנגב. המכללה בתל-אביב לא קיבלה יותר מספיר, גם לא פחות. אי אפשר להלין על רעיון שוויון הזדמנויות אבל זהו בדיוק המתכון להגדלת אי-השוויון בהשכלה הגבוהה בין תל-אביב לנגב. רבים מחברי הסגל האקדמי של שתי המכללות הם תושבי גוש דן. בתנאים שווים ברור איזו מכללה תזכה באיש-הסגל הנחשב יותר ואיזו תיאלץ להסתפק במרצה הנחשב פחות. ברורה משמעות הדבר לגבי החלטת הסטודנטים היכן להעדיף ללמוד, לגבי יוקרת המכללה, יכולתה לבנות מעבדות, לפתח מחקר וכיוצא באלה דרישות אקדמיות. המכללה המצליחה יותר תהיה אבן שואבת לתעשייה מתקדמת יותר, שכר ממוצע גבוה יותר, איכות חיים טובה יותר. שיטת שוויון ההזדמנויות יוצרת את היפוכו של השוויון. שיטת ההפרטה בונה מעגל-קסמים המנציח את המצב הקיים. וכך נגזלת מצעיר שנולד במשולש הקמעות ההזדמנות השווה להתמודד מול צעיר שנולד במשולש ההיי-טק.

 

יתרונו של בית-ספר במשולש ההיי-טק על פני בתי-ספר במשולש הקמעות גלוי לעין: מראה הכיתה, מתקני הספורט, מספר הכותרים בספרייה, רמת הציוד במעבדות. היתרון הזה בולט בפרט החשוב מכולם: איכות ההוראה. בבתי-הספר בנגב ובגליל יש מורים מעולים, אבל אם נבדוק את רמתם בכלים היחידים המקנים אפשרות מדידה, כמו השכלה ותארים אקדמיים, נמצא שקיים פער של ממש. בשנת 2000 ברוב ערי הנגב לא הייתה אפשרות ללמוד לבחינות הבגרות בפיזיקה ובכימיה ברמה של חמש יחידות לימוד. בכך נמנע מראש מבני המקום הסיכוי להתקבל למחלקות היוקרתיות במוסדות להשכלה גבוהה. הנה מעגל-הקסמים: בתי-הספר במרכז מפותחים יותר וממילא יש ביכולתם לטפח את התלמידים יותר מבתי-הספר שבפריפריה. התוצאות ניכרות בציוני תעודת הבגרות. התלמידים מן הפריפריה שהישגיהם בבחינות הבגרות ובמבחנים הפסיכומטריים נמוכים יותר מתקשים להתקבל במוסדות ההשכלה הגבוהה ושיעורם בהם נמוך יותר. רכישת השכלה גבוהה קשורה קשר ישיר לרמת ההכנסה, רמת ההכנסה קשורה לרמת החיים, וכך מונחל הפער בין גוש דן לבין הנגב והגליל מדור לדור.

 

כדי לפרוץ את מעגל-הקסמים הזה יש לשנות מן היסוד את סדר העדיפויות הלאומי. הניסיון מלמד שאין ערך לתיקון קוסמטי כמו העדפה מתקנת המוסיפה נקודות זכות למס ההכנסה. שינוי אמיתי מחייב החלטות אסטרטגיות כמו החלטה על הקמת מכוני הבריאות הלאומיים בנגב ובגליל. להקים לידם בתי-חולים מתקדמים שיתמחו בסוגים מוגדרים של מחלות כרוניות ולידם בתי-אירוח לתיירים ומשפחותיהם שיבואו מרחבי העולם. נדרש שינוי מקיף במדיניות פיתוח המוסדות להשכלה גבוהה, למשל החלטה של המועצה להשכלה גבוהה לפיה עשרים אחוז מכלל הסטודנטים בישראל ילמדו במוסדות האקדמיים בנגב ושיעור דומה בגליל. הקמת מרכזי פיתוח הביוטכנולוגיה בישראל באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת תל-חי בגליל, פיתוח מוקדי תיירות ומדע בבאר שבע, העתקת מכוני המחקר החקלאי למערב הנגב. יש בנגב כמאה יישובים כפריים, מושבים וקיבוצים, רבים מהם מזדקנים במהירות ומתרוקנים מתושביהם. יישובים אלה, שהתבססו בעבר על חקלאות, עומדים בפני שוקת שבורה. אפשר להסתייע בתשתיות של היישובים האלה כדי לקלוט מספר רב של משפחות צעירות ממרכז הארץ. אלה ישדרגו את איכות חייהן במגורים צמודי קרקע בעלות נמוכה מדירה ממוצעת בגוש דן.

 

רעיונות אלו ודומים להם מחייבים העברת סמכות ההכרעה הממלכתית מידי "נערי האוצר" לידי מנהיגות לאומית היודעת להציב חזון חברתי ומדיני. הקניית הפרימאט המחודש לנגב ולגליל איננה היטפלות לנוסטלגיה, היא פרי התבוננות במצבה החמור של החברה הישראלית. העדפת הספר לא נועדה להשיב את הגלגל לאחור. מטרתה להצעיד את החברה הישראלית קדימה.

 

למעלה מחמישים שנה לאחר קום המדינה כתב חיים גורי, משורר מפוכח שנמנה על דור מייסדיה: "כי הצמאים בראו את אלוהים./ לא הרוויים./ כי הרעבים והשרובים קראו בשמו בראשונה./ והם שנמצאו ראויים/ להתגלות ההיא"