אודי מנור: "אבן ריחיים על צוואר השמאל הציוני"

"מפנה" מס' 51 - אוקטובר 2006, תשרי תשס"ז


 

בכנס חוקרי הקיבוץ האחרון שהתקיים במאי 2006 בגבעת חביבה, נזדמנתי לשמוע שלוש הרצאות במושב חוקרים אחד, ובכולן קובלנה ברורה אחת: הקיבוץ היה (ועודנו מן הסתם) זיוף היסטורי אחד גדול.

 

לדעת אביבה חלמיש, הקיבוץ היה לא פחות מאשר "אבן ריחיים על צווארו" של "שמאל ציוני אמיתי" כהגדרתה. לדעת אלון פאוקר, נכשל הקיבוץ כישלון גמור בשלב המשמעותי ביותר של תולדות הציונות - העשור הראשון למדינה. אלון גם הגדיל לעשות כאשר הציג את הקיבוץ במערומיו האידיאולוגיים.

 

אם לסכם את הקובלנה המשותפת, הרי ששלושת החוקרים פורצי הדרך הוכיחו באותות, מופתים, ציטוטים ובעיקר מצגות, כי הקיבוץ הוא לכל היותר קליפה דקה מאוד ומתפוררת, ללא תוכן. באחת, הקיבוץ איננו שמאל, איננו ציוני ואיננו קיבוץ. בקיצור, הקיבוץ איננו.

 

בדברי ההקדמה שלה הזכירה חלמיש את שטרנהל. הזכרתו מעלה מאליה את תשובתה הידועה של אניטה שפירא לאינטלקטואל החשוב הזה, זו שהופיעה במאמרה "קובלנותו של שטרנהל". וכך כתבה שפירא: "לא אחת נוצר הרושם ששטרנהל סימן מראש את המטרה שהוא חותר אליה, ואחר כך חיפש מקורות שיאששו את קביעתו" [בתוך טוביה פרילינג (עורך), 'תשובה לעמית פוסט-ציוני', עמ' 275]. אילן פפה אולי היה מנסח זאת לא פחות טוב, אם כי מהכיוון המנוגד: "אין היסטוריה" הוא אמר לא פעם, "יש היסטוריונים".

 

ומה לפפה אצל שפירא? מה שלדקונסטרוקציה אצל ההיסטוריוגרפיה. כל עוד ההיסטוריוגרפיה היא פרי המאמץ השקול, הזהיר, הסיזיפי במידה ידועה, להעמיד תמונה היסטורית חלקית בהכרח, שעם זאת היא גם מרמזת על תמונה רחבה יותר, ושבכל מקרה היא תמונה מורכבת, הרי שאין בינה לבין מלאכת הדקונסטרוקציה הפוסט-מודרניסטית ולא כלום. כתיבת היסטוריה היא כתיבת היסטוריה ואילו כתיבת ספרות, שירה, עיתונאות או תסריטאות הנם דברים אחרים, מכובדים לכשעצמם. אלא מאז ימיו של היידן ווייט, ששם על מדרגה אחת את כל סוגי הכתיבה, כולל זו ההיסטורית, נפרץ הסכר. ומאז, כדבריו של פפה, "אין היסטוריה, יש היסטוריונים", שהם לכל היותר סופרים מוצלחים יותר או פחות. ומאז שאין היסטוריה ויש רק היסטוריונים, כל שעל "ההיסטוריון" לעשות הוא להביא "תזה", לגבותה ב"מקורות" ולהציגה באופן רהוט. כאלה הם פני המחקר בדור האחרון, וכל המרבה בדקונסטרוקציה, הרי זה משובח. עם זאת, לא אלמן ישראל, ועדיין ישנם אנשים, כמו שפירא ואחרים, הסבורים שהיסטוריה היא היסטוריה, ושתפקידו של ההיסטוריון לעשות את מיטב המאמצים להציג תמונה היסטורית באופן ההגון ביותר, מתוך הנחה שיש יחס בין התמונה ההיסטוריוגרפית לבין המציאות אליה היא מתייחסת. וכשם שהמציאות מורכבת, כך חייבת להיות ההיסטוריוגרפיה המייצגת אותה. לא כך היה באותו מושב בכנס חוקרי הקיבוץ האחרון, וחבל. במה דברים אמורים?

 

לחלמיש, על פי טענתה, לא היה זמן להגדיר למה היא מתכוונת כאשר היא מדברת על "שמאל". פעמיים או שלוש היא רק ציינה "שמאל אירופאי קלאסי", ולשומע לא נותר אלא להעלות בנבכי זכרונו ההיסטורי תמונות מהמהפכה הצרפתית, מאביב העמים, מהקומונה הפריסאית, מהשביתה הגדולה בבריטניה ב-1927, מיישומו של חוק בוורידג' אחרי המלחמה, ממהומות הסטודנטים ב-1968, מהסוציאל-דמוקרטיה הסקנדינבית. מה מכל אלו הוא "שמאל קלאסי"? על התהייה הזו ריחפה ממילא להט חרבו המתהפכת של שטרנהל: התיתכן בכלל ציונות-סוציאליסטית??? הרי או "בונים אומה" או "מתקנים חברה". על פי חלמיש, מנהיגות השוה"צ-הקבה"א הקטינה לעשות, כאשר נרתמה באופן בלבדי, אגואיסטי ואינטרסנטי-צר וכוחני, למשימת בניינה של החברה הקיבוצית, החברה הקיבוצית ותו לא.

 

ברוח דומה חתך פאוקר וסיכם בטענה הגורפת, לפיה כישלונו של הקיבוץ בשנות החמישים היה למעשה כישלונה של מנהיגותו, ליצור חיבור של ממש בין הקיבוץ לבין החברה הישראלית הרחבה. מנהיגות הקיבוץ לא הבינה מה התרחש ב-1948, היא לא הבינה מה זו ממלכתיות, ובמקום לפתח כיווני מעש יוצר להשתלבותו של הקיבוץ בחברה הגדולה, רדתה מנהיגות זו בחברי הקיבוץ מן השורה שייחלו למעט מרחב מחיה חברתי, כלכלי ותרבותי. לזכותו של פאוקר יש לומר כי הוא הצהיר במפורש שאין בכוונתו לדון בשאלה ממה הייתה מורכבת אותה חברה ישראלית, מה היו הצרכים שלה, למה הייתה מסוגלת, מה הייתה הסביבה הגיאו-פוליטית והמאקרו-כלכלית בתוכה פעלה. אך דומה שוויתור על השאלה הבסיסית הזו - שהיא שאלת 'הקונטקסט' - הותירה את מחקרו של פאוקר ואת דבריו נשענים בעיקר על 'טקסט'.

 

ואם אצל פאוקר היו לפחות טקסטים ראויים וניתוח של ממש, הנה אצל גן הייתה רכילות מציצנית, וולגרית לא פעם וסנסציונליסטית. לא טקסט וגם לא קונטקסט. דקונסטרוקציה, רעש וצלצולים. לעג לרש, לעג לראש. גן קבל למשל על נטייתה המופרזת והמגוחכת לטעמו, של החברה הקיבוצית, לדון להבין ולמשמע כל דבר. ועדות אקונומים וועדות פרדסנים וכתב עת ללולנים ומפגשי מסגרים. חברה החושבת עצמה לדעת. ועל מה היא חושבת? על הכל. וכיצד היא חושבת? למעשה היא לא חושבת, מכיוון שהיא רואה אויב מאחורי כל גבעה, בראש כל עץ, בפתחן של מחילות וממש על הגדרות. סוסים טרויאניים בדמותן של נערות חשופות שד המתנוססות בגאווה מעל דפי 'לאישה', 'העולם הזה' ושאר כתבי עת אסורים. ואת המחשבות-הלא חושבות והלא-חשובות הללו, ואת המלחמה בכל האויבים הממשיים והמדומים, מכנס גן תחת המסקנה פורצת הדרך: "יש פער בין אידאולוגיה למעשה". אכן שווה היה להמתין שבעה כנסים של חוקרי קיבוץ על מנת לגלות סוף סוף כיצד הגענו עד הלום.

 

ובכן, לא שמאל - בוודאי לא 'קלאסי' - לא ציונות - לפחות לא המנהיגות הכושלת - ולא קיבוץ, כי בזמן שהמנהיגות [הכושלת] עשתה מצגת אידיאולוגית ריקה, חיפשו הבנות והבנים צפורניים מטופחות ואת הגיליון האחרון של 'פלייבוי'.

 

מה זה 'שמאל'? - הגדרה קצרה ואופרטיבית

 

עד כאן באשר לתרומה המחקרית של מושב אחד בכנס השמיני של חוקרי הקיבוץ.

 

ועכשיו לדרך טנטטיבית, אפשרית, של פרשנות אחרת, היסטוריוגרפית יותר כך אני מקווה, למידע שבכל זאת הובע, אם בטקטסים ראויים לשמם ואם בקולאז' קולני.

 

ראשית, מה הוא 'שמאל'

 

'שמאל' פוליטי-חברתי, כמו 'ימין', הוא תוצר ישיר של החברה המודרנית, המתועשת. סמית, מארקס, ובר ואחרים, תיארו וחזרו והסבירו את הכלכלה המודרנית כמתאפיינת באופן אחר של ארגון העבודה: חלוקתה הדינמית, ההתמחות, הריכוז, החיברות, החליפין, אמצעי החליפין, המניפולציה על אמצעי החליפין ועוד. היסטוריונים ראויים לשמם יודעים ש"קפיטליזם" או "סוציאליזם" ועוד 'איזמים' הם דרכים שונות, לעתים מנוגדות בתכלית, לאופני ארגונה 'הספציפיים של חלוקת העבודה התעשייתית. מנקודת המבט הזו, 'שמאל' פירושו כל מאמץ לארגן את החברה כך שהיחסים שיתקיימו בין מרכיביה יתבססו על יחסים אנושיים ולא על יחסים של חפץ. במלים אחרות, במונחיו של קלאסיקון ידוע, בעוד - וכל עוד - שהפעולה הכלכלית מתנהלת ביחסים של שוק, ערך וחפץ, אל לחברה להתנהל על פי עקרון של שוק, ערך וחפץ.

 

ולמען הספר ספק, דוגמה: משפחה גרעינית, בדרך כלל בכל אופן, מתקיימת שלא על פי עיקרון של שוק. המשפחה הגרעינית מקיימת את העיקרון המופשט והמוחלט, 'לכל אחד לפי צרכיו, מכל אחד לפי יכולתו'. 'שמאל' לפיכך הוא המאמץ להחיל את מה שמתרחש במסגרת האינטימית של המשפחה הגרעינית, בחצרו של קיבוץ ובעיבורה של חברה. מן הבחינה הזו, הקיבוץ - ובלבד שהוא קיבוץ, כלומר הוא מקפיד על הפרדה מוחלטת בין תמורה כלכלית לתרומה כלכלית - הוא הביטוי הנעלה ביותר של 'שמאל', או לפחות ביטוי נעלה למאמץ שלא נכשל, עדיין, שהוא גם, בין השאר, למופת.

 

הריח הרע של האנכרוניזם

 

ומכאן אפשר לדון ביחסים המורכבים אותם היטיבה חלמיש לתאר ולנתח, בין יערי איש הקיבוץ, לבין יערי איש התנועה, לבין יערי איש הציבור, לבין יערי הפוליטיקאי. האם מפלגה? מתי מפלגה? מדוע אלקטוראט זה ולא אחר? והזכות לטעות כמובן, זו השמורה אגב גם להיסטוריונים. אדגיש שגם מנקודת המבט הזו דבריה של חלמיש מבוססים ומשכנעים, ובלבד שהכותרת האופנתית - "הקיבוץ כאבן ריחיים על צווארו של השמאל הישראלי" - תפנה מקומה לכותרת אחרת. ריח כבד של אנאכרוניזם יש בה, בכותרת הזו. ריח אקטואלי כבד ומוצדק, אקטואלית, הקשור בפנייתם, האקטואלית, של חברים רבים בתנועה הקיבוצית אל עבר תנועות פוליטיות, שפניהן אינם שמאלה [כמו מרצ של ביילין או קדימה]. אין ספק שהבעיה אקטואלית ואקוטית. אך מיותר לתלות אותה על צווארה המעוקם במקצת של ההיסטוריוגרפיה הציונית-שמאלית והקיבוצית.

 

כך גם באשר לתזה של פאוקר. ממה נפשך - על מנת שהחברה בישראל תתבסס פחות על יחסי שוק ויותר על יחסי אנוש, היא צריכה קודם כל להיות חברה, ותוך כדי הפיכתה לחברה עליה להיות גם מתועשת. וכיצד בונים בלי תקלות, חריקות, עיוותים ועוולות, חברה מתועשת תוך פחות מעשור תוך הכפלת האוכלוסייה במבול של עולים המגיעים מרקעים שונים ומשונים? כנראה שלא להיסטוריונים פתרונים. מן הסתם גם לא למנהיגים. אלו בכל אופן, ובראשם דב"ג, האיש המושמץ ביותר הן על ידי שותפיו להנהגה, והן על ידי צאצאיהם שהפכו בינתיים בחלקם לאינטלקטואלים חריפים הבונים ומחריבים עולמות באולם הממוזג באקדמיה, תרמו תרומה דרמטית גם להמשך בנייתו של הקיבוץ, והדברים ידועים. לא מדיניות של חסד הייתה כאן מצד מפא"י, וגם לא שוחד כלכלי שמטרתו הקהיית תודעת מלחמת המעמדות, אלא מדיניות הרחבה ותעסוקה מלאה שהיוותה לדעת 'הזקן' תנאי הכרחי לבנייתה של אומה. ומדיניות כזו, שהיא אולי לא 'שמאל קלאסי' ואולי - בשבדיה - דווקא כן, שירתה גם את הקיבוץ ולא רק את סביבתו.

 

האם בכך נחסמת הדרך לביקורת על "כישלונם של מנהיגים"? ודאי שלא. הביקורת היא גם מתפקידיו של ההיסטוריון. אך לא מבלי להצביע על חלופות ממשיות. לא מספיק לומר "המנהיגים לקו ביצירתיותם". אדרבא, ממרחק של זמן ראוי שהמבקר יצביע על חלופות ממשיות, ולו טנטטיביות.

 

ולבסוף, הרהורים נוספים ונוגים על "הפער המתרחב בין האידיאולוגיה למאוויים" עליו הצביע אלון גן. ובכן, את אמנות ההבחנה בין עיקר לתפל כנראה שאין דרך ללמד. וממילא רוח הזמן היא כזו, שעיקר או תפל, מה שחשוב ביותר הוא המיצג. כי הרי "תמונה אחת שווה אלף מלים", או באחת, המדיה היא המסר.

 

עם זאת, אי אפשר שלא להתייחס גם למלים ההיסטוריות הרבות שהובאו בהרצאה המשעשעת. גם בהתעלם מחד-הצדדיות שבאיסופן, מאופן הצגתן המקוטעת והסתמית, הרי שהן, גם הן, ולכשעצמן, מספרות אולי סיפור אחר לחלוטין. סיפור על חברה שמנסה למצוא משמעות בכל מעשה ובכל פעולה.

 

תמיד אפשר לבוא חשבון עם צדקנות-יתר של חבֵרה כזו או של מנהיג מקומי אחר. אך מצוות טול קורה חלה גם כאן. האם בחברה 'החופשית', 'האינדיבידואליסטית', 'הפלורליסטית', 'הרב-תרבותית' שקמה כאן, אין קודים תרבותיים-התנהגותיים? במה עדיף המותגיזם בשמו משלם בן התשחורת בן זמננו 500 שקל על 400 גרם כותנה בצורת מכנסיים, על "חולצה כחולה והיא עולה"? לפסיבדוסטוריון פתרונים. ההיסטוריון לעומת זאת היה אומר את הברור מאליו - ולא רק על הפער הנצחי בין אידיאולוגיה ליישומה - והוא שכל תקופה וגחמותיה, כל תקופה וגוזמאותיה, ומה לנו כי נלין על שנות הששים, ובעיקר ובמיוחד כשפרצופו של העשור הראשון ל"מילניום" החדש נראה כפי שנראה. כולם בימינו כל כך "אינדיווידואליסטים" עד שאין להבדיל בין אדם אחד למשנהו. השתחררנו סוף סוף מהבולשביזם הסטליניסטי והקיבוצי, על מנת לאמץ ללא סייג את הפונדמנטליזם הכלכלי הניאו-ליברלי, בגלובוס, באזור, במדינה ובעיקר במה שמכונה באורווליאנית, 'הקיבוץ המתחדש'.

 

מה שמחזיר אותנו לעוד אחת מקובלנותיו של ד"ר גן, שלעג לשלילת האמריקניזם ושלילת הלבנטיניות שאפיינה חלק מהשיח הקיבוצי בשנות הששים. שוב עולה הריח הרע של האנאכרוניזם. והפעם הלבשת שיח הזהויות בן ימינו, שכל כולו תדמיות וסיסמאות, על שנות הששים: "מזרח", "מערב" ו"מערביות-מזרחית" או "מזרחיות-מערבית".

 

"הכל הולך" כתב כבר ארנסט גלנר, וכשהכל הולך אז לשם מה לדון בדברים, אם לא בכובד ראש, אז לפחות בהקשרם? ואולי הדברנות הקיבוצית היא ביטוי לחברה מחפשת משמעות והמניחה את העיקרון השמאלי של שוויון ערך האדם? ואולי כינוסי הכוורנים וכנסי הקומונריות הם עוד ביטוי לעיקרון השמאלי של שוויון ערך העבודה? א-פרופו קומונריות: אכן כן. מחסן הבגדים הוא ביטוי לניסיון לנהל מרכיב חשוב בפעולה הכלכלית - לבוש - באופן של 'צדק חלוקתי' אם לנקוט מונח משיח זמננו. אלא שאם הכוונה היא לא לנסות לשים דברים בהקשרם, אלא לבזות את שפרה ממחסן הבגדים השיתופי, הרי שהתוצאה היא אימפרסיוניזם סנסציונליסטי פסיבדו-היסטוריוגרפי מביך. ובכלל, ההעמדה הדיכוטומית של "מאווים" מול "סיסמאות אידיאולוגיות" היא קודם כל בלתי-אנושית, גם אם מאוד פופולרית, קליטה ואופנתית. היא בלתי-אנושית במובן זה, שידוע לכל כי האדם מורכב גם מ"מאוויים" וגם ממה שאלון גן מכנה "סיסמאות". אדרבא, האתגר שלקח על עצמו הקיבוץ שאף פעם, כך מסתבר לכאורה, לא היה קיים אלא כמניפולציה של שוטרי מחשבות, היה להציע מסגרת ומשמעות למימוש "המאוויים". לשם כך היה צורך ב"סיסמאות", או ב"אני מאמין", או בקיצור, באידיאולוגיה ר"ל.

 

וזו רשימה חלקית של אפשרויות. אך דיון רציני באפשרויות הללו ובנוספות, מחייב כמובן ויתור מראש על המטא-נראטיב של הדקונסטרוקציה. עצם מהותה של זו היא דיכוטומיות דרמטיות המקלות על כתיבת מאמר והצגת "תזות", אך המקשות על בנייתן של מהויות אנושיות של ממש, מהסוג שאנשי 'שמאל' מדברים עליהן כבר מאתיים שנה בערך.

 

כנס חוקרי הקיבוץ ה-15: בחזרה לאניטה שפירא או לקובלנותיו של שטרנהל?

 

אפשר כבר לדמיין את הכנס החמישה עשר לחקר הקיבוץ. ייתכן ואז ידון דור חדש של חוקרים בתופעה המרתקת: "הנראטיב של הדקונסטרוקציה כקונסטרוקציה של מטא-נראטיב". או משהו כזה.

 

ובוודאי שהכל פתוח. הכנס החמישה עשר אולי יעסוק בתופעה מלבבת יותר: כיצד נחלץ השיח מגבולות המטא-שיח הדיכוטומי של הפירוק, בדרכו של הקיבוץ ושל סביבתו, לבנייה מחודשת ומתחדשת על פי רוחו ועקרונו היסודי ביותר של השמאל: ארגונה של החברה על יסוד של יחסי אנוש ולא יחסי חפץ, בדרכה לארגן את הכלכלה על יסוד של כלכלת-חלוקת-עבודה-דינמית מכוונת אדם, ולא של כלכלת שוק-הון מכוונת רווח ומבוססת ניצול.

 

פתחנו בדברים משל שפירא ונסיים בדברים נוספים מפיה של היסטוריונית: "הסוציאליזם, כתנועה שמשמעותה הייתה בראש ובראשונה מוסרית, עוד לא אמר את המלה האחרונה. אנו נמצאים בתקופת מעבר בין כישלונן של הנוסחאות הישנות ובין הופעתן של תורות שיציעו שיווי משקל חדש בין צדק חברתי לכלכלה מודרנית, בין מעורבות המדינה ובין חירות הפרט. כאשר יתחילו הגישושים אחרי הנוסחה הגואלת, לא הדוקטרינות הנושנות והקפואות מבית מדרשו של שטרנהל יהיו היסוד להתפתחות החדשה, אלא דווקא אותו אנרכיזם יצירתי שאפיין את אבות תנועת העבודה" [שם, עמ' 293]. ועל דברים נכוחים אלו ניתן להוסיף, שלא רק הדוקטרינות הנושנות והקפואות לא יהיו יסוד להתפתחות החדשה, אלא גם הדוקטרינות הפסיבדו-חדשות מבית המדרש המפוקפק של הדקונסטרוקציה.