מוריה אבנימלך: העניים מימנו את המלחמה

"מפנה" מס' 51 - אוקטובר 2006, תשרי תשס"ז


 

האם מלחמה מגבירה סולידריות חברתית או מחלישה אותה? האם איום ביטחוני גורם לקובעי המדיניות להבין שחברה חזקה היא נדבך מרכזי בחוסן הלאומי ופערים עמוקים מכרסמים בו, או מספק להם תירוץ להפקרת החלשים ולקיצוץ ברווחה כדי לממן ביטחון? אין לכך תשובה חד משמעית. בבריטניה נולדה מדינת הרווחה מתוך סולידריות לאומית שהתגבשה בעת מלחמת העולם השנייה. בישראל הוקמה מדינת הרווחה עם תום מלחמת השחרור אף שקופת האוצר הייתה ריקה, והיא המשיכה להתפתח במשך שלושה-ארבעה עשורים חרף האיום הביטחוני הקיומי. שני שרי ביטחון, דוד בן גוריון ויצחק רבין, קיצצו בהוצאות הביטחון כדי להרחיב את שירותי החינוך והרווחה, מתוך תפיסה רחבה של המושג "חוסן לאומי". אבל התפיסה הרווחת בישראל היא שאת צורכי הביטחון יש לספק תמיד, ואילו הצרכים החברתיים כפופים לאילוצים כלכליים ותקציביים אמיתיים ומדומים.

 

קשה לתאר את מלחמת לבנון 2 יוצאת לדרך בהיקפה הסהרורי, עם מספר עצום של גיחות מטוסי קרב, הפגזות מסיביות של מיליון פצצות מצרר וגיוס אוגדות מילואים לחודש לחימה, אלמלא הייתה הצמרת הביטחונית משוכנעת כי דרישותיה למימון נדיב של הוצאות המלחמה, התחמשות מחדש והיערכות למלחמה המתוחכמת הבאה ייענו מייד. הרי לא מפקדי צבא יידרשו להסביר לסטודנטים שהתייצבו עם קבלת צו 8, ללוחמים בשירות חובה שישתחררו ויחפשו עבודה, השכלה ודיור, לתושבי הצפון שישבו חודש במקלטים, למובטלים, לקשישים, לנכים ולעניים, מדוע עליהם לשאת במחיר המלחמה.

 

המלחמה בצפון תפסה את המשק במצב טוב ואת החברה מרוסקת. המלחמה פרצה לאחר תקופת רגיעה ביטחונית, צמיחה כלכלית ויציבות מחירים. במחצית הראשונה של 2006 צמח המשק ב-5.9%, והמגזר העסקי צמח ב-7.4%, החוב הציבורי היה במגמת ירידה, בחשבון השוטף של מאזן התשלומים נרשם עודף, הכנסות ממסים עלו על האומדן והמדינה זכתה בהכנסות בלתי צפויות מעסקת באפט-ישקר. חודש וחצי לפני פרוץ הלחימה בצפון הופחת המע"מ ב-1% ל-15.5%, בעלות של 3.5 מיליארד שקל, כהמשך למדיניות הפחתת מס הכנסה ומס חברות ממנה נהנו בעיקר האמידים. ערב המלחמה צפו שבשנת 2006 יצמח התוצר ב-5.3% והתוצר לנפש ב-3.5% .

 

אולם המלחמה תפסה את החברה בישראל בנקודת שפל, שבה גדלו אי שוויון והעוני, וישראל הפכה שיאנית העולם המערבי בשיעור הילדים העניים שהיוו 35% מכלל הילדים בישראל (לעומת פחות מ-23% בשנת 1998). התמוטטות מנגנוני ההגנה בשוק העבודה גרמה לעוני בקרב אנשים עובדים: משפחות עובדות מהוות 43% מכלל המשפחות העניות בישראל. בעוד שמונה עשירונים נהנים מעלייה ברמת ההכנסה לנפש, בשני העשירונים הנמוכים ההכנסה לנפש בשנים 2001-2005 פחתה ב-10%. הצמיחה במשק התחוללה על גבם של מובטלים, אימהות חד הוריות ומשפחות עם ילדים: תנאי קבלת דמי אבטלה והבטחת הכנסה הוחמרו והקצבות קוצצו החל מ-2002.

 

רוחו של נתניהו מרחפת על התקציב

 

האג'נדה החברתית חזרה לאופנה כשפרץ נבחר לראשות מפלגת העבודה. העלייה בממדי העוני והנפילה במספר מצביעי נתניהו אותתו לפוליטיקאים שהגיע הזמן לשנות את סדר העדיפויות. אבל מי שציפה לסדר יום חברתי שיבוא לידי ביטוי בתקציב הראשון שהגיש שר האוצר אברהם הירשנזון התאכזב. זהו תקציב ימני שאינו נוגע במאיון העליון וממשיך לפגוע בחלשים. רוחו של נתניהו מרחפת על הצעת התקציב לשנת 2007 על עשרות שינויי החקיקה הנלווים שאושרה בממשלה לאחר דיון קצר. ההבדל העיקרי בין נתניהו להירשזון הוא הרטוריקה. נתניהו תיאר בצבעים קודרים את מצבו של המשק שהיה על סף התרסקות והיה צורך לפגוע בעניים כדי להצילו. הירשזון הסביר בפשטות שאסור לפגוע במי שמשתכר יותר מ-50,000 שקל לחודש, שמא יסתלק מהארץ עם עסקיו.

 

קו השבר לא היה המלחמה אלא הבחירות. האג'נדה החברתית נעלמה ברגע שהשרים תפסו את מקומם סביב שולחן הממשלה. המלחמה לא הייתה הגורם אלא התירוץ להמשך הפגיעה בחלשים, ואפשרה ספין של הצגת סולידריות מזויפת כשהסולידריות החברתית האמיתית התפרקה. ממשלת אולמרט לא התכוונה לנטוש את הקונספציה השגויה שטיפח נתניהו, לפיה צמיחה היא תחליף למערכת רווחה, והדרך אליה עוברת דרך קיצוץ מסים לעשירים, קיצוץ שירותים וקצבות לעניים ודחיפת "בטלנים" לשוק העבודה. לכל היותר התכוונה הממשלה להעביר מעט משאבים מביטחון לרווחה ברוח ועדת מרידור. כוונה זו קרסה במלחמה, כשבמקום קיצוץ זכתה מערכת הביטחון לתוספת, אף כי פחותה בהרבה ממה שדרשה (דרשו 25 מיליארד שקל וקבלו 8 מיליארד בשלוש שנים), ובמחיר חשיפת החלק האזרחי של ההוצאה הביטחונית לביקורת ציבורית.

 

הפגיעה ברווחה אינה הכרחית. אילו בחר האוצר להקפיא לשלוש שנים את המשך הפחתות המסים, המהוות חלק מביצוע הרפורמה במס, היה יכול להוסיף 28 מיליארד שקל על תקציבו בשנים אלו. אילו היה מחזיר את ה-1% שקוצץ במע"מ (החל מ-1.7.06), כפי שהציע נגיד בנק ישראל, היה מוסיף 3.5 מיליארד שקל לשנה. אפשרות אחרת, שבסופו של דבר התקבלה, היא האטת תוואי צמצום הגירעון והגדלת מגבלת הגידול בהוצאה, וצמצום הקטנת החוב הלאומי. דרך אפשרית נוספת היא לממן את הוצאות הלחימה באמצעות קיצוץ בסעיפים אחרים בתקציב הביטחון, כמו שינוי תנאי הפרישה של אנשי קבע שאינם לוחמים, ביטול שירות החובה לנשים, וכמובן קיצוץ שומנים במערכת הביטחון, כמו משלחות גדולות בחו"ל או 'אינפלציה' בתקני אלופים. כדאי לזכור כי תקציבי ביטחון גדולים לא הבטיחו ניצחון, והכישלונות המהדהדים, במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון 2 התרחשו דווקא כשהצבא היה שמן ומרופד תקציבים. בסופו של דבר בחר האוצר בשילוב קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה והגדלת מסגרת התקציב.

 

השפעת המלחמה על תושבי הצפון דומה להשפעת הוריקן קתרינה בניו אורלינס שהציפה בעיות קיימות. יישובי הצפון ספגו נזק פיסי לבתים ולתשתית, נזק כלכלי ליחידים ולעסקים, נזק נפשי לילדים ולמבוגרים, ונזק חברתי בשל הניכור שגילתה הממשלה כלפי אזרחיה היהודים והערבים בצפון. המלחמה המחישה את המצוקה, הקיום הכלכלי הרופף, התלות בשירותים ציבוריים, הפערים בין הפריפריה למרכז, ואת היעדרה של מנהיגות מקומית ושדרה חזקה של אוכלוסייה צעירה, משכילה ומבוססת. הבטחות הממשלה לא רק לפצות עבור נזקים פיזיים וכלכליים אלא גם לשקם את הגליל ולחזקו התגלו כמלים שנמוגו כשהגיע הרגע למממשן בתקציבים. שוב הובטחו אותם 4 מיליארדי שקלים ממוחזרים לחיזוק הגליל והנגב.

 

כמה עלתה המלחמה ומה היא עשתה לתקציב 2007?

 

ההוצאות הישירות של המלחמה למערכת הביטחון מסתכמות ל-8.2 מיליארד ש"ח, בתוספת עלות הנזק האזרחי הישיר (1-1.5 מיליארד שקל פיצויי מס רכוש) והעקיף (3.5 -4.5 מיליארד שקל, פיצוי לעסקים) מסתכמת ההוצאה לממשלה ב-13 עד 14.5 מיליארד שקל.

 

כמה נתונים ימחישו את הנזק: התאחדות התעשיינים מעריכה כי 88% ממפעלי התעשייה בחיפה ובצפון עבדו באופן חלקי או מלא בשבוע האחרון של הלחימה. הנזק המצטבר למפעלי תעשייה בצפון נאמד ב-4.7 מיליארד שקל. עלות הנזקים לכבישי הצפון מטילים ומתנועת טנקים ונגמ"שים נאמדת ב-25 מיליון שקל. קק"ל אומדת את שיקומם של 12,000 דונם חורש שנשרפו כתוצאה מפגיעת קטיושות ב-80 מיליון שקלים. הנזק מאי קטיפת פירות ב-100,000 דונמים של מטעים נשירים בצפון מוערך ב-300 מיליון שקל. העלות הישירה של המלחמה, הכוללת הוצאות ביטחוניות הישירות ופגיעה בתשתיות ובתעשייה בעת המלחמה נאמדת ב-17 מיליארד שקל.

 

בעקבות המלחמה שינה משרד האוצר את תחזיות הצמיחה של המשק לשנת 2006 והעמידה על 4.3%, דהיינו הפסד תוצר של 1% בהשוואה לתחזית שנערכה לפני המלחמה. גם ב-2007 צפויה הצמיחה לפגר אחרי התחזית שנעשתה ערב המלחמה, ותעמוד על 3.8% במקום 4.1%.דהיינו הפסד תוצר צפוי ב-2007 הוא 0.3% בהשוואה לאומדן שהוכן טרום המלחמה.

 

לאחר המלחמה הורחבה מסגרת התקציב. הממשלה התחייבה להפחתה הדרגתית הן של הגירעון בתקציב (הפרש בין הוצאות והכנסות) והן של גידול ההוצאה הממשלתית. המסגרת לשנת 2007 אפשרה גירעון של 2% וגידול ההוצאה התקציבית של 1.7%. בהסכמת האמריקאים (שנדרשה בגלל ההתחייבות ישראל, כתנאי לקבלת הערבויות להגביל את הגידול בהוצאה ל-1.7% כגידול האוכלוסייה) הגדיל משרד האוצר את מסגרת התקציב לשנת 2007 ב-1.6% (שהם 3.5 מיליארד שקל). והעמידה על 3.3%, ואת מסגרת הגירעון ב-0.9% ל-2.9%

 

תקציב 2007 משקף את דבקותה של ממשלת ישראל במדיניות כלכלית ניאו ליברלית, המתחייבת כביכול ממאמציה להשתלב בכלכלה הגלובלית ולהתאים עצמה לנורמות כלכליות בין-לאומיות. נורמות אלו נקבעו על ידי קרן המטבע והבנק העולמי ומשרד האוצר האמריקאי במסגרת קונסנזוס וושינגטון, ואומצו על ידי חברות האיחוד האירופי במסגרת אמנת מאסטריכט, ונחשבות תנאי הכרחי לצמיחה כלכלית. נורמות אלו דורשות מהממשלה לצמצם את הגירעון בתקציבה ולרסן את הגידול בהוצאותיה, לשמור על יציבות מחירים, לקדם ליברליזציה בסחר ובשוק ההון, להפריט חברות ממשלתיות ולצמצם את הרגולציה במשק. מאמצע שנות ה-80 ובעיקר משנות ה-90 של המאה ה-20 השתלטה האידיאולוגיה הניאו-ליברלית כמו דת פונדמנטליסטית על החשיבה והמדיניות הכלכלית בעולם, וישראל הצטרפה אל מאמיניה. באמצע שנות ה-80 היא אימצה את העקרונות כחלק מתוכנית ייצוב כלכלי שנדרשה בעקבות אינפלציה בת מאות אחוזים. בעשור האחרון הממשלה אימצה אידיאולוגיה ניאו ליברלית נוקשה, וגזרה ממנה מדיניות כלכלית המעשירה את העשירים ומרוששת את העניים, שתכליתה לקדם צמיחה, שאמורה "לטפטף" לכל האוכלוסייה, אך בפועל נהנים ממנה האמידים.