שיחה עם עוז אלמוג: זהות ישראלית - הערות שוליים של סוציולוג

"מפנה" מס' 51 - אוקטובר 2006, תשרי תשס"ז


 

"מפנה": מהי זהות?

הזהות היא הדמות האישית והחברתית שאדם או קבוצה מייחסים לעצמם. היא עונה לשאלה 'מי אני?' שמשמעותה בדרך כלל: 'מה מייחד אותי במרחב האנושי'. האדם מבחין עצמו מאחרים דרך סווג והדגשת תכונותיו האישיות ודרך שיוכו לקבוצת הדומים לו. קבוצות ההשתייכות המגדירות לאדם את זהותו הן מגוונות: המשפחה, החברים, השותפים לעבודה או לתנועה, מקום המגורים, עדת המאמינים, בני הלאום ועוד.

 

האם כולנו זקוקים לזהות?

כן כמובן, האדם הוא ביסודו יצור חברתי. ללא זהות הוא יחוש מנוכר ותלוש, חסר ערך עצמי וללא מוטיבציה להשיג וליצור. לכן כאשר החברה הכפרית האינטימית נעלמת ובמקומה עולה חברת ההמונים, בה הפרט חש קטן ואנונימי נוצרת בעיית זהות קשה. בעולם העתיק לא עלתה כלל שאלת הזהות, לא רק משום שלא הייתה מודעות פסיכולוגית. כל אחד ידע בדיוק מהיכן הוא בא ולהיכן הוא הולך כי לא הייתה לו כל אלטרנטיבה. האדם הפך בימינו לבעל זהות מורכבת וגמישה.

 

מה כוונתך?

בעבר היו זהויות יותר הומוגניות. המקום שבו נולדת הגדיר עבורך במשך כל החיים גם את משפחתך (החתונה הייתה עם בן/בת המקום) תרבותך, דתך, עבודתך וחבריך.

בעולם שבו הניידות גבוהה וערוצי התקשורת רבים מספור האדם מגבש זהות ממכלול רחב של מוקדי השפעה. היום, אפילו תוכניות הטלוויזיה שבהם צופים אנשים או רשתות השיווק שבהם הם קונים מגדירות את זהותם ומייחדות אותם במרחב האנושי.

 

האם פירוש הדבר שזהויות מסורתיות, כגון הלאומית והאתנית, כבר אינן כה דומיננטיות?

השפעתן עדיין גדולה מאוד, כי מציאות חברתית לא משתנה מהקצה אל הקצה ביום אחד ואפילו לא בדור אחד. אבל מחקרים רבים מוכיחים שהזיקה הלאומית וההשתייכות האתנית (במובן הרגשי) הולכות ונחלשות, בעיקר בדמוקרטיות המערביות.

 

אז מה טבעה של הזהות הישראלית היום?

אין זהות "ישראלית" אחת. יש זהות "ממוקפת" (ישראלי עם מקף): ישראלי-דרוזי, ישראלי-אתיופי, ישראלי-חרדי וכיו"ב.

 

אבל אמרת שהזהויות האתניות והדתיות נחלשות?

אכן, המוצא האתני והזיקה הדתית (בעיקר בקרב קבוצות דתיות) הן עדיין מרכיבים בעולמו של הפרט. אבל כבר היום ניתן להבחין בקבוצות שבהן המוצא כבר לא מהווה מגדיר עיקרי של זהות וסגנון חיים.

לדוגמה 'היאפים'. ה'פרופסיה' והקריירה המקצועית היא מוקד הזהות של הקבוצה הזאת ולא המוצא. מדובר בשכבה משכילה, מבוססת כלכלית וחילונית. רובה יהודית ותיקה, אבל יש לה נוכחות דמוגרפית גם בקבוצות אחרות בישראל.

 

אבל רובם אשכנזים, לא? ואם כך גם הם מובחנים מבחינת המוצא האתני?

רובם אכן ממוצא אשכנזי, אף ששיעור המזרחיים מביניהם עולה בהתמדה, בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל למוצא אין השפעה ממשית על הגדרת הזהות שלהם ועל סגנון חייהם. מכאן צמח המושג הסוציולוגי 'תרבות פרופסיונלית' (professional sub-culture). הקריירה המקצועית הופכת לעיסוק טוטלי בחיי האנשים הללו (למשל, עורכי דין, אנשי תקשורת, פרסומאים או מדענים) עד שהיא הופכת למעין תרבות. הלבוש, השפה, דפוסי הפנאי, האוכל - כל אלה ואחרים מושפעים מהסביבה המקצועית. ומכיוון שפרופסיות בארצות שונות דומות זו לזו גדל הדמיון בין יאפים מארצות שונות. למעשה היאפים הישראלים נעשים דומים יותר לקולגות שלהם מעבר לים מאשר להוריהם ולהורי הוריהם שנולדו בארץ או שהיגרו לארץ ממזרח אירופה בראשית המאה שעברה. ההבדלים הללו, בין דור הצברים, לדור היאפים, עמדו במוקד ספרי 'פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית' (2004).

 

בכל זאת, קשה להשוות בין השפעתו של המקצוע להשפעת התרבות

נכון, השקפת העולם היאפית אינה נגזרת רק מהפיכתה של הקריירה המקצועית לעולם ומלואו, אלא גם מתהליכים עמוקים שהתרחשו בשדה הפוליטיקה, המדע, האמנות, המשפט ועוד. היאפי פיתח למעשה השקפת עולם כוללת שאותה כיניתי בספרי 'האמונה הדמוקרטית'. האמונה החילונית הזאת, המשותפת למיליוני יאפים ברחבי העולם, מקרינה על כל הווית הקיום שלהם: בצריכה הכלכלית, בחינוך, בעמדותיהם הפוליטיות וכו'.

 

אז זה מודל מיובא?

בעיקרון כן, אבל בדומה למוצרי תרבות אחרים שיובאו ארצה גם השקפת העולם היאפית וסגנון החיים היאפי עברו תהליכי גיור. משהו שמתמצה בביטוי הכל כך ישראלי 'יללה ביי'.

 

תן דוגמה

היישובים הקהילתיים. הם הכלאה בין ערכי הקיבוץ לבין ערכי היאפיות.

 

אז ההבחנה בין אשכנזים למזרחיים פחות חשובה להגדרת הזהות?

בהחלט. מוצא עדתי אומנם עדיין משפיע על הזהות העצמית והחיצונית (הדרך שבו החברה מתבוננת עליו) של האדם, אבל בשלושת העשורים האחרונים צומחות בישראל קבוצות אוכלוסייה שבהן משקלו של המוצא האתני בהגדרת הזהות וסגנון החיים פוחת והולך.

 

מי עוד, חוץ מהיאפים?

ישנה קבוצה רחבה שמונה בין מליון למיליון וחצי איש שאותם אני מכנה 'המיצובישים'. מדובר במעמד הבינוני החדש האשכ-מזרחי שתו ההיכר הבולט שלו הוא דווקא כלכלי-צרכני: הנובורישיות. כמובן שיש לו מאפיינים דמוגרפים ותרבותיים נוספים, למשל בתחום הדת העממית. זו חילוניות מהולה באמונות תפלות ובגינונים מסורתיים: נישוק מזוזות, עלייה לרגל למקובלים, ברכות בסגנון 'בעזרת השם' וכדומה. רוב הסוציולוגים החמיצו את הקבוצה הזאת במחקריהם וניתוחיהם, אבל משרדי הפרסום מכירים אותם היטב. ערוץ 2 מכוון את רוב התוכניות אליהם ולכן כל כך מצליח. מבחינה תרבותית מדובר במין פיוז'ן פוסט מודרני של סושי בפיתה, הרב עובדיה יחד עם מדונה, מזרח תיכוניות בתבלין רפ אמריקאי.

 

מדוע הסוציולוגים החמיצו אותם?

משום שהם משתמשים בקטגוריות רחבות מדי: 'מזרחיים' מול 'אשכנזים', 'עשירים' מול 'עניים', 'ותיקים' מול 'עולים' וכו'. גם הלמ"ס פספס אותם כי הוא מגדיר אדם כמזרחי/אשכנזי אם הוא או אביו נולד באסיה/אפריקה או אירופה/אמריקה. רוב המיצובישים הם ילידי הארץ דור שלישי ורביעי. יתרה מזו רוב חוקרי החברה משתמשים במעט מאוד משתנים כדי להגדיר קבוצה: מוצא, שנות השכלה, מקום מגורים, הכנסה. למעשה כדי לקטלג אדם באופן מדויק אנחנו צריכים היום הרבה מאוד משתנים של סגנון חיים. למשל, איזה עיתון הוא קורא, אם בכלל, היכן הוא קונה את סל המזון שלו, מה סגנון הלבוש שבו הוא בוחר ללכת וכך הלאה. זו הסיבה שמי שעומד היום בחזית הסוציולוגיה הם אנשי הפרסום והתקשורת ולא אנשי האקדמיה. זה עצוב אבל זו המציאות.

 

האם רק את הקבוצה הזאת החמיצו הסוציולוגים הישראלים?

לא. הקטגוריזציה הרחבה המקובלת בין מדענים ואנשי תקשורת מקשה על אבחנה בין קבוצות רבות בישראל. אגב, היא לא רק שגויה מדעית אלא מקבעת סטריאוטיפים. לדוגמה - מדברים על ערבים ישראלים וההתייחסות היא לפי המוצא הלאומי. אך בקרב הערבים יש לפחות שתי קבוצות מובחנות מאוד: האחת - הבורגנות, והשנייה - מעמד הפועלים. על הראשונה נמנים מוסלמים ונוצרים כאחד, רובם עירונים מבוססים, חילונים ובעלי השכלה גבוהה. סגנון חייה של הבורגנות הערבית בארץ דומה יותר לסגנון החיים של מעמד בינוני במדינות קתוליות ים-תיכוניות, כגון יוון ופורטוגל, מאשר לסגנון חיים ערבי-מוסלמי במדינות ערב. לעומתם, במעמד הפועלים הערבי ישנה קבוצה גדולה של מוסלמים פונדמנטליסטים שסגנון חייהם דומה יותר לסגנונם של פונדמנטליסטים במדינות ערב מאשר לסגנון החיים של אחיהם הבורגנים. ואעפ"כ ההתייחסות המקובלת אל הערבים היא כאל קבוצה אחת הומוגנית.

הקטגוריזציה המקובלת לא מאפשרת, בין היתר, הפעלת מדיניות חברתית נכונה. למשל: מרבים לדון בבעיית העוני, אך ישנם סוגים שונים של עניים וסיבות רבות לעוני. לא הרי עוני של עולה חדש מחבר העמים לבין זה של תלמיד ישיבה חרדי, פועל ערבי או אם יהודייה חד הורית המתגוררת באחד מיישובי הפריפריה.

אתן דוגמה נוספת: עבריינות בקרב נוער עולה מנותק. היא כמעט ולא קיימת במעמד הבינוני של העולים מרוסיה. ההפך הוא הנכון, קבוצה זו מעניקה תוספי חינוך שאין אפילו בקרב האוכלוסייה הוותיקה בישראל. אך הבעיה קיימת בקרב קבוצת העולים המאופיינת במגורים בשכונות וערי הפריפריה ובקרב משפחות חד הוריות. לכן כשבאים להתמודד עם בעיה חברתית יש לבודד את הקבוצה שבקרבה התופעה שכיחה ואליה לכוון את המדיניות. אצלנו יורים בגזרה רחבה ולכן מבזבזים משאבים ולא פותרים בעיות.

 

נחזור לרגע למיצובישים. מתי הופיע הקבוצה הזאת?

הקבוצה צמחה בשנות ה-80 של המאה שעברה, כתולדה של עליית הליכוד והתפתחות הכלכלה האולטרה קפיטליסטית. בני קבוצה זו פרצו את הגטו האתני של הפריפריה בין השאר בגלל תהליכים פוליטיים ואידיאולוגיים שהתפתחו בישראל עם גבור המודעות של קיפוח המזרחיים והתחזקות ההכרה שיש לתקן עיוותים היסטוריים. תרמו לכך גם המכללות האקדמיות שפתחו בפני רבים אופקים להשכלה; גם השוק החופשי שאפשר ליזם הפרטי להתקדם בלי חסמים של נפוטיזם ופרוטקציה שינה את המציאות. התקשורת תרמה אף היא מאוד לתהליך הזה כיוון שהחלה להיות פלורליסטית ומכוונת לטעמם של רבים יותר מבעבר.

 

אבל יש כאן בעיה. המיצובישי לא יודע שהוא שייך לקטגוריה הזאת, לכן לא מדובר ב'זהות מיצובישית' אלא בקטגוריזציה סוציולוגית.

נכון מאוד. קבוצה ניתנת להגדרה בשלושה אופנים: (א) האופן שבו הקבוצה מגדירה את עצמה; (ב) האופן שבו אנשים שמחוצה לה מגדירים אותה. למשל: ותיקים את העולים, יהודים את הערבים וכד' ; (ג) הגדרה של הסוציולוגים באמצעות איתור מכנים משותפים. 'המיצובישים' וה'יאפים' אינם מודעים בהכרח להשתייכותם לקטגוריות אלה. רוב האנשים לא יודעים ולא רוצים לדעת עד כמה הם דומים זה לזה. חסרה להם הפרספקטיבה והאובייקטיביות שהם נחלתו של החוקר. ניתן להמחיש זאת בדוגמה מהטבע: קטגוריות של צמחים. אלה המשתייכים למשל למשפחת המצליבים, אינם "יודעים" זאת, רק הבוטנאי יודע שזו בכלל קבוצה.

 

מרוב עצים של זהויות וסגנונות חיים כבר לא רואים את ה'יער הישראלי'. אם לחזור לשאלה הראשונה: יש בכלל מכנה משותף?

חרף הדיפרנציאציה הקבוצתית יש מכנה משותף ישראלי. זאת בשל שלוש סיבות:

האחת - הממדים שלנו: כולנו מצויים במרחב גיאוגרפי אחד, נוצר מגע מאוד הדוק בין האזרחים, נוצרים מעיינות של גירויים המזינים אותנו, נוצר מכנה משותף. כך למשל נוצר סלנג.

השנייה - אנו מסוגרים פיזית. עודנו מדינה שהיא אי במרחב שרובו עוין. בשנים האחרונות הישראלי אומנם פרץ החוצה, אך עודנו 'עם לבד ישכון'.

השלישית - ישראל היא מדינה טראומטית, בה אסון רודף אסון וכך נוצר זיכרון קולקטיבי חד, מכנה משותף רגשי שמאחד.

השירות הצבאי היה בעבר 'תנועת הנוער' הגדולה ביותר והיווה גורם מעצב-מאחד, אך אחוז המתגייסים פוחת והולך ותהא לכך השפעה על הזהות המשותפת.

 

אז מה יותר חזק הצד הימני של המקף (הישראליות) או הצד השמאלי (הייחוד הפרטיקולרי)?

זה תלוי כמובן בקבוצה. אצל החרדים והערבים הצד השמאלי עדיין יותר חזק. לעומת זאת אצל העולים מחבר העמים הצד השמאלי - הזהות הרוסית - הולך ונחלש עם הזמן והצד הימני (הישראליות) מתחזק.

אבל בהכללה רחבה ניתן לקבוע שהמכנה המשותף הישראלי נחלש עם הזמן כיוון שהדבק החשוב מכל - האתוס הציוני, נחלש והולך.

לכן הרבה מאוד ישראלים חילונים תרים אחר זהויות אלטרנטיביות לצד הזהות הישראלית. זה יכול להיות המקצוע, התחביב (למשל אספנים, חובבי טיולים או אופנועים וכו') ואפילו אהדה לקבוצת ספורט בארץ ובחו"ל (אוהדי כדורגל או כדורסל). התהליך הזה מואץ ועוד יואץ בהרבה בעקבות התפתחות האינטרנט, כיוון שהרשת הגלובלית הזאת יוצרת מסה קריטית של אנשים עם מכנים משותפים ברחבי העולם שהופכים בסופו של דבר לקהילות. אלה עדיין קהילות וירטואליות אבל מדובר בתופעה שתשנה את מפת הזהויות בעולם.

 

לא צריך להיות ישראלי בשביל להיות למשל חבר בקהילת חובבי ההרלי דוידסון?

נכון, וזה המפנה המדהים המתרחש לנגד עינינו. המשמעות היא ברורה: הזהות הלאומית (וזה כולל את הלאומיות שלנו) עומדת בפני מתקפה אלקטרונית אדירה וקשה לראות אותה שורדת מולה. זה לא יקרה מחר וגם לא מחרתיים. אבל זה מתקרב. זה מה שקרה לקיבוץ. גם הוא לא שרד מפני המתקפה החיצונית.

 

קוקה-קולוניזציה?

כן. המבנים הישנים נהרסים בהדרגה לא רק בשל המתקפה התקשורתית (בעיקר אינטרנט) אלא גם בשל כלכלת הצריכה הגלובלית. הצרכנות מועכת את המסורת - ובכלל זה מסורת לאומית ודתית - והופכת לכור היתוך אדיר. אפילו הקבוצות הפונדמנטליסטיות כדוגמת החרדים והמוסלמים האדוקים, שמנסים להילחם בכל כוחם בגלובליזציה ובכלכלת השוק אינם מצליחים לעצור את הצונמי התרבותי הזה.

 

אז חזרנו לכור ההיתוך?

כן, אבל הפעם זו לא מדיניות ממשלתית אלא תהליך גלובלי.

 

בסוף כולנו נהיה 'זומבים' מנוכרים בחברת השפע הצרכנית?

אני מקווה שלא. אני מאמין ברוח האדם ובכושרו להישרד. תמיד נרצה להשתייך ותמיד נשאף לייחוד.

בוא נראה גם את הצד המואר של הירח: ייתכן שבעולם הגלובלי האלקטרוני, שבו ניתן יהיה להחליף זהויות כמו זיקית, לא תוכל להיווצר מסה של אנשים שירצו לכפות את זהותם שלהם על האחרים. החירות לבחור בזהות משלך ולשנותה במהלך החיים אולי תשחרר את המין האנושי מקללת ההיבריס הלאומני, הדתי, המגדרי והמעמדי.