גבי שפר: על שלושה מקורות למשבר בדמוקרטיה הישראלית

"מפנה" מס' 50 - אפריל 2006, אייר תשס"ו


פוליטיקאים, אקדמאים ואנשי תקשורת ישראליים רבים חוזרים ומשמיעים את הפזמון המוכר והנדוש כי הדמוקרטיה הישראלית מבוססת היטב ולכן איננה ניצבת בפני איומים רציניים. לא מעטים מבין המשקיפים האלה אפילו מרחיקים לכת ומתארים את המשטר הישראלי כדמוקרטיה למופת, וזאת בהשוואה למשטרים המעין-דמוקרטיים במזרח התיכון ובהשוואה למשטרים דמוקרטיים אחרים, בייחוד במדינות "צעירות" - רבים מאלה המשבחים את הדמוקרטיה הישראלית משווים אותה לדמוקרטיות כאלה והם טוענים כי כיוון שהדמוקרטיה הישראלית היא צעירה, כל חולייה עוד יירפאו. אולם, כשמשקיפים אלה נדחקים לקרן זווית, כמה מהם יודו כי הדמוקרטיה הישראלית אכן מתנסה בבעיות לא קלות, אך כל הבעיות האלה, על פי הגרסה של משקיפים אלה, פתירות לחלוטין.

 

משקיפים כאלה, המגלים חוסר דאגה עמוקה לגבי המצב הנוכחי של הדמוקרטיה הישראלית, מציינים בייחוד את המאפיינים הבאים כבעייתיים: תחלופה רבה מדי של ממשלות ושרים, מספר מפלגות רב מדי, קשיים בהרכבת קואליציות, קצת שחיתות, קצת חוסר יעילות, וכיוצא באלה מגרעות לא משמעותיות. ולדעתם, כאמור, כל הבעיות האלה, שלדעתם הן רק בעיות ארגוניות, ניתנות לפתרון בקלות יחסית ובמהירות.

 

אבל, כל מי שבוחן בעיניים פקוחות יותר ולעומק רב יותר את מצב המערכת הפוליטית השולטת בדמוקרטיה הישראלית לא יכול שלא להבחין ולהבין כי מערכת זו והדמוקרטיה הישראלית כולה מצויות במשבר עמוק ומקיף הרבה יותר מאשר ההתנסות בכמה מגרעות זניחות וברות-פתרון. למעשה, הדמוקרטיה הישראלית, איננה סובלת רק מכמה גירעונות דמוקרטיים, ואולי אפילו תיאור המצב שבו נתונה הדמוקרטיה הישראלית כ"משבר," הוא נדיב מדי. נראה כי הדמוקרטיה הישראלית, שהיא רק דמוקרטיה פורמאלית ולא דמוקרטיה הלכה למעשה, סובלת מהתדרדרות חמורה.

 

המאפיינים המבניים-המוסדיים-הארגוניים של המשבר

 

בכדי לעמוד על מצב הדמוקרטיה הישראלית לאשורו, צריך לזכור ולהזכיר שורה ארוכה מאוד של מאפיינים של הדמוקרטיה הזו שאינם תואמים הגדרות מקובלות בדבר דמוקרטיות תקינות. וברוח זו, את המאפיינים הבעייתיים מאוד של הדמוקרטיה הישראלית צריך לחלק לשני מכלולים: צריך להבחין היטב בין מאפיינים ובין גורמים מבניים-מוסדיים-ארגוניים גרידא, בין אם מדובר במוסדות פורמאליים, כמו המפלגות, הכנסת והממשלה, או במוסדות בלתי פורמאליים, כמו "מטבחים" של הקברניטים ורשתות של מקורבים, מצד אחד, ובין גורמים תפישתיים-תחושתיים-התנהגותיים, מצד שני. רק אם בוחנים את שני המכלולים האלה הגורמים לבעיות הקשות הניצבות בפני הדמוקרטיה הישראלית, אפשר להבין את מצבה האמיתי.

 

באשר להיבט המבני-המוסדי-הארגוני הפורמאלי, הרי שלעומת הגישה הממזערת את חומרת מצבה של הדמוקרטיה הישראלית, למעשה, כל מוסדות הממשל הישראליים שרויים במשבר מעמיק והולך. מדובר בכל המוסדות הבאים: ראשית, המערכת המפלגתית מפוררת, המפלגות הישראליות חסרות בסיסים אידיאולוגיים ואף אחת מהן אינה מתנהלת כמוסד דמוקרטי תקין ויעיל כהלכתו; שנית, לא מעט בגין מצבן הקשה של המפלגות, הכנסת מצויה בשפל שלא היה כמוהו. במשאלי דעת קהל חוזרים ונשנים הכנסת והמפלגות המיוצגות בה זוכות לדירוג הנמוך ביותר של אמון הציבור. ומבחינת תפקודה, הכנסת, שהאיכות הפוליטית והמקצועית של חבריה היא נמוכה מאוד וממשיכה להתדרדר, שהיחסים בין מפלגות הקואליציה והאופוזיציה בה מעורערים, ושלמעשה אין בה אופוזיציה המתפקדת כראוי, אינה שולטת ואינה מכוונת את הממשלה, שהם שני תפקידיה העיקריים בהתאם לתפישת הפרדת הרשויות המקובלת על רוב נתחני רעיון וביצוע הדמוקרטיה בכלל; שלישית, בגין יחסי הכוחות בין המפלגות השונות בכנסת, הממשלה הישראלית מפוררת והיא נשלטת, למעשה, על ידי "מנהיג חזק" אחד ומקורביו האינטימיים, דבר שאינו מעיד, אם לנקוט בלשון המעטה, על מצב והליכים דמוקרטיים לעילא ולעילא; רביעית, עובדי המינהל הציבורי (בכוונת מכוון לא נעשה כאן שימוש במונח "משרתי הציבור" כיוון שחלקים די נכבדים מהמינהל הציבורי בישראל אינם "זכאים" לתואר הזה) קובעים מדיניות, מתנהלים ומתנהגים כמעט ככל העולה על רוחם, כאשר הפיקוח של הכנסת אינו משמעותי; חמישית, למרות ההילה שעדיין מעטרת את הבג"צ ואת מערכת בתי המשפט בישראל (ומערכת זו אכן זוכה בסקרי דעת קהל חוזרים ונשנים במקום שני ברמת ההערכה של הישראלים, וזאת אחרי צה"ל), גם המערכת הזו מתפקדת שלא כראוי ובקושי; שישית, כל הדברים האמורים לעיל והמתייחסים למערכת הממשל ברמה המדינתית, אמורים גם ברשויות המקומיות, התלויות בממשלה ומתפקדות בקושי; שביעית, מוסד מבקר המדינה חסר השפעה ויכולת לתבוע ולבצע תיקון המחדלים שהוא מגלה ומפרסם בספרים עבי כרס הזוכים לתשומת לב רק ביום פרסומם. ואפשר עוד להמשיך כהנה וכהנה ולמנות את הבעיות הקשות הקשורות להיבט המוסדי-ארגוני במשטר הישראלי.

 

כאמור, המכלול השני, החשוב אולי יותר מהמכלול הראשון שנסקר לעיל, ושממנו מתעלמים רבים, ובייחוד הפוליטיקאים הישראליים, עניינו הוא ההיבטים הקשורים בגורמים "רכים" ובמאפיינים תפישתיים, תחושתיים והתנהגותיים, שאפשר וצריך לנתחם בעיקר באופן איכותני ולא כמותני.

 

וכאן דרושה הבחנה נוספת - ההבחנה בין גורמים כאלה האופייניים לגופי הממשל השונים ובין גורמים כאלה האופייניים לציבור הרחב. בהקשר הזה נפנה ראשית לדפוסי התפישות וההתנהגות של גופי הממשל: ראשית, בישראל עדיין מתקיימות הדרה, דחייה והפלייה המכוונות לקבוצות חברתיות גדולות מאוד, כמו ערביי ישראל ובכללם הבדואים, חלקים נכבדים מיהודי אתיופיה ורוסיה, ובמידה מסוימת גם של החרדים, וכמובן של עובדים זרים ו"שוהים" חוקיים ולא חוקיים אחרים. לעומת זאת, יש העדפה של כמה קבוצות מיעוט אחרות, כמו המתנחלים ועולים מארצות המערב, הזוכים להטבות רבות ויוצאות דופן בהיקפן; שנית, קביעת מדיניות הציבור וקבלת ההחלטות של גופי הממשל ברמת המדינה והרשויות המקומיות בעייתית מאוד לגבי מדינה שהיא לכאורה בעלת משטר דמוקרטי. המדיניות "המיוצרת" עתה על ידי גופי ממשל שונים, ובראש ובראשונה על ידי הממשלה והמינהל הציבורי, מושפעת בעוצמה רבה מאוד וללא תקדים מ"סינדרום ההון והשלטון," התורם להמשך המדיניות המעדיפה קבוצות נבחרות קטנות, והגורמת לעוול ולעוני של קבוצות גדולות, דבר המרחיק אותן מהשתתפות פעילה ושוטפת בחיים הפוליטיים, ומוליך גם לגל השחיתות העצום השוטף את ישראל; שלישית, גם בעידן של הליברליזציה במערכת הכלכלית הישראלית, שבמשכו מתחוללים הפרטת תחומים רבים במערכת הכלכלית של ישראל וניסיון לכאורה להפחית במעורבות הממשלה בחיי האזרחים, עדיין תלות האזרחים בשלטון המרכזי רבה מאוד. בישראל התלות הזו מאפשרת לפוליטיקאים בכירים ובייחוד לראשי ממשלה, דוגמת אריאל שרון, לשלוט כמעט ללא מצרים בישראל כולה ולהחליט על מדיניות כראות עיניהם; רביעית, חוסר הפתיחות וההסתגרות של גופי הממשל השונים, ובייחוד משרדי ראש הממשלה, הביטחון והאוצר, גורמת לחוסר נגישות של האזרחים לפוליטיקאים ולמעשיהם, לחוסר שקיפות לגבי כל מעשיהם, כולל תהליכי קביעת המדיניות וקבלת ההחלטות של הפוליטיקאים ובייחוד של הבירוקרטים הישראליים, להתעלמות מהביקורת ולחסר חמור בדיווחיות של הממשלה לכנסת ולכלל הבוחרים. כל אלה מפחיתים מאוד את היכולת של אזרחים מעוניינים, כולל החברים במרכזי המפלגות העיקריות, מרכזים הנודעים לשמצה, לקחת חבל פעיל הלכה למעשה בקביעת המדיניות וההחלטות שישפיעו על חייהם ומעשיהם; חמישית, השחיתות הגדלה והולכת שאיננה פוסחת על אף אחד מתחומי החיים בישראל, שפשתה בכל רמות הממשל, שמערכות המנהל לא מצליחות למנוע, ושמערכות ביטחון הפנים והמשפט אינן מצליחות לגלות ולטפל בהם, גם היא מעצימה את כשל הדמוקרטיה הישראלית ומשברה.

 

המאפיינים התפישתיים-ההתנהגותיים של המשבר

 

הדברים הקודמים מתייחסים בעיקר לגופי הממשל ברמות השונות בישראל. אולם, מאפייני המשבר המתמשך של הדמוקרטיה הישראלית אינם רק במה שמתרחש "למעלה," כלומר, במערכת הפוליטית ובמוסדות השלטון הפורמאליים ברמת המדינה והרשויות המקומיות. במקביל, יש מאפיינים נוגדי-דמוקרטיה גם במה שמכונה "רמת השורשים," משמע בקרב קבוצות גדולות של האזרחים.

 

אחד המאפיינים האלה הוא חוסר ההבנה בדבר המהות הבסיסית של הדמוקרטיה ושל הדגמים ודפוסי ההתנהלות השונים שלה. חוסר הבנה זה אופייני לאישי ציבור רבים, לפוליטיקאים ולבירוקרטים ברמות השונות. באופן חלקי הדבר מוסבר על ידי הרקע האישי של אישים אלה, שחלקם לא גדלו במערכות דמוקרטיות, שרובם לא למדו כהלכה את משמעות הדמוקרטיה ולחלקם יש רקע צבאי שאיננו מקנה ידיעה והבנה מרובים בדבר דמוקרטיה מתוקנת.

 

אין ספק כי מבנה והתנהלות מערכת הממשל משפיעים על חוסר ההבנה הזו, אבל צריך להביא בחשבון גם את העובדה שמערכת החינוך הישראלית על רמותיה השונות לא השכילה להעניק לרוב אוכלוסי המדינה, ובעיקר לצעירים שביניהם, ידע והבנה מעמיקים בדבר מהות הדמוקרטיה. על כך יש להוסיף את התחושות הסותרות של מרבית התושבים בישראל בדבר מה "טוב ליהודים" - האם טוב להם "מנהיג חזק ומיטיב" או שיטת ממשל ליברלית, קצת "לא מסודרת," שבה האזרחים משתתפים ומשפיעים. כלומר, קיימות מבוכה רבה וסתירות בעמדותיהם לגבי המצוי והרצוי במשטר בישראל. גם הדברים האלה מתבטאים היטב בסקרי דעת קהל חוזרים ונשנים. ראשית, סקרים אלה מעידים כי כשני שלישים מהישראלים הם אומנם בעד שמירת ה"דמוקרטיה" ובעד הזכות לבקר את הממשל גם בעתות קשות, אבל, אותו מספר של אזרחים, קרי: כשני שלישים, הם בעד "מנהיג חזק" שינהל את הדברים בעצמו, וזאת בייחוד לאור "האיומים הקיומיים" על ישראל, כביכול, ו"בזמנים הקשים הפוקדים אותנו..." (ומתי אין בישראל זמנים קשים?!). אותם שני השלישים של הישראלים הם בעד הדרה של המיעוטים, בייחוד המיעוט הפלשתיני הישראלי, בעד פגיעה בחירות ובזכויות האזרחים כולל בזכויותיהם שלהם, וכיוב'. ובעיקר, הסקרים האלה מעידים שרוב האוכלוסייה הישראלית היא בחזקת "רוב דומם", שאיננו יוצא מכליו למראה מה שמתרחש בתחום הפוליטי.

 

למאפיינים התפישתיים-ההתנהגותיים של הגירעונות הדמוקרטיים הללו ברמת השורשים צריך להוסיף את הזלזול ההולך ומתפשט בחיוניות השמירה הקפדנית על החוקים, את האלימות הגוברת והמשתוללת בישראל, ואת השחיתות שפשתה ופושה לא רק בין הפוליטיקאים אלא גם בכל שכבות הציבור הרחב.

 

ולאחרונה בהקשר זה, למרות הגאווה של פוליטיקאים ושל חלק מהמשקיפים ומנתחי מצב הדמוקרטיה הישראלית שאחוזי המצביעים בבחירות לכנסת הם גבוהים (אבל, צריך גם לשים לב שאחוזי ההצבעה בבחירות לרשויות המקומיות הם נמוכים למדי), ולמרות המספר הרב יותר של ארגוני החברה האזרחית המעורבים במה שמתרחש במערכת הפוליטית, רוב הישראלים מגלים פסיביות פוליטית מרובה בין בחירות לבחירות. ההנחה המוטעית של הישראלים הפסיביים היא שההצבעה בבחירות ברמות השונות דיה להבטיח התנהלות דמוקרטית, היא המולידה את התפישה השגויה הזו.

 

שלושת הגורמים למשבר

 

הדמוקרטיה הישראלית, כמו כל המערכות הדמוקרטיות, היא משטר מורכב ומשתנה תדירות. למורכבות ולשינויים האלה יש גורמים רבים (גם בהקשר הזה צריך להיזהר ולא להידרש להכללות אלא לדון בהיבטים הרבים השונים של תופעת הדמוקרטיה ובעיותיה). בגלל מגבלות המקום, יידונו כאן רק שלושה גורמים עיקריים למשבר בדמוקרטיה הישראלית.

 

הגורם הראשון למשבר בדמוקרטיה הישראלית - חוסר העניין באידיאולוגיה. כיוון שעיקר עניינו של רוב הציבור הישראלי השואף ל"מנהיג חזק", של הפוליטיקאים, של מקורביהם, של רוב אנשי התקשורת ושל נתחנים פוליטיים לא מעטים, הוא ההיבט הפרסונאלי של הפוליטיקה, הרי שמטעמים דומים הרוב מסכים כי אכן התקיים "מפץ" במערכת הפוליטית הישראלית. והם צודקים: מבחינה של השינויים הפרסונאליים שכבר קרו והשינויים הפרסונאליים לקראת הבחירות, אין ספק כי התרחש בישראל מפץ לא מבוטל.

 

המפץ הזה התרחש כתוצאה של כמה סיבות: ראשית, עייפות רבה של הבוחרים מתמיכה במפלגות שהיה להן ייצוג בכנסת האחרונה; הסיבה השנייה היא השינויים הפרסונאליים בראשות רוב המפלגות הגדולות והקטנות; הסיבה השלישית היא פילוגים במפלגות הקיימות והקמת מפלגות ורשימות חדשות, כמו קדימה, ח"ץ ודומיהן.

 

אולם, עכשיו, כשענן האבק הסמיך שאריאל שרון ושעמיר פרץ חוללו במערך האישי והמפלגתי בישראל הולך ושוכך, יש הכרח לבחון בעיניים פקוחות וללא כחל וסרק את ההיבט החשוב ביותר בפוליטיקה בכלל שמאז שנות דור לא נבחן ברצינות ובצורה מעמיקה. כאן מדובר בבסיסים האידיאולוגיים של הפוליטיקאים השונים ושל המפלגות שאותן הם מוליכים ויוליכו בעתיד. למשמע ההצהרות של האישים האלה, המכוונות בעיקר לצורכי הבחירות, ומתוך היכרות אתם אפשר לקבוע כבר בשלב מוקדם זה כי לא התרחש כאן שום מפץ משמעותי. ומה שהיה הוא שיהיה!

 

וכך, מפי אריאל שרון ומקורביו שמענו כי הוא החליט לפרוש מהליכוד לא מטעמים אידיאולוגיים, ואפילו לא בגלל התחרות עם נתניהו ועם המועמדים האחרים בליכוד. הוא פרש והקים את קדימה כיוון שנמאסה עליו ההתנהלות בתוך תנועת הליכוד. ולכן, לא מפליא כי מבחינה אידיאולוגית ותוכניתית לא שמענו מפיו, ומפי "יורשו" אהוד אולמרט שום חידוש. על המחויבות ל"מפת הדרכים" ועל הצורך להפעיל "חמלה" לגבי העניים בישראל שמענו זה מכבר, ועד עתה השניים לא עשו הרבה בשני תחומים אלה. מכל דבריהם עלה ועולה כי כל יתר ההיבטים האידיאולוגיים בדבר המצב החברתי, הפוליטי והכלכלי, שהם דגלו בהם בעבר לא השתנו כמלוא הנימה.

 

דברים דומים אמורים בבנימין נתניהו. נתניהו לא שינה כהוא זה מהשקפתו בדבר היחסים והמשא והמתן עם הפלשתינים (זוכרים את "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו"?) וכן הוא לא שינה מאומה מגישתו התאצ'ריסטית-רייגניסטית בתחום החברתי הכלכלי.

 

האישיות שהייתה מזוהה ביותר עם השינוי הפוליטי הגדול, כביכול, הוא כמובן עמיר פרץ. הוא הצהיר, אבל אך ורק בדבריו ערב הבחירות המקדימות בעבודה, כי הוא בעד חידוש הסוציאל-דמוקרטיה בישראל. במידה מסוימת של ציניות אפשר לומר כי מקורבו החדש אבישי ברוורמן צדק כשאמר כי פרץ איננו סטלין וכי הוא דומה לטוני בלייר, וזאת מבחינת התמיכה של בלייר בסוציאל-דמוקרטיה. ברוורמן צדק כיוון שבלייר כבר שכח מזמן את המשנה הסוציאל-דמוקרטית האמיתית, שפרשנותו לה הייתה ממילא בעייתית מאוד מראשיתה. ואם פרץ ותומכיו החדשים המזדהים עם כלכלה ליברלית אכן משווים את עצמם לבלייר, הרי שהם לא יחדשו הרבה בתחום הזועק לשמיים של המצב החברתי-כלכלי. גם הצהרותיו בדבר שלמות ירושלים וההתנגדות החד-משמעית שלו להכרה, ולו רק הצהרתית, בזכות השיבה של הפלשתינים והרמז להמשך התמיכה בגושי ההתנחלויות מלמדות שלפנינו פוליטיקאי שאיננו מחדש שום דבר בפוליטיקה הישראלית.

 

דברים דומים אמורים בכל יתר ראשי המפלגות מהימין הקיצוני דרך מפלגות "המרכז" ועד למפלגת מר"צ שרבים רואים בה את "מפלגת השמאל" בהא' הידיעה, והמפלגות הפלשתיניות הישראליות, וכן במפלגות החרדיות והדתיות.

 

דברים אלה מלמדים, כאמור, כי למעשה לא חל שום שינוי מהותי במערכת הפוליטית הישראלית - ההיבט האישי, ולא האידיאולוגי, מכריע בהתנהגות ציבור הבוחרים, והפוליטיקאים בכל הרמות. מפץ אמיתי יתרחש במערכת הפוליטית הישראלית אך ורק כאשר תופיע מפלגה גדולה או שתופענה כמה מפלגות שבפיהן בשורה אידיאולוגית חדשה אמיתית שתדבר לתבונתם וללבבות המצביעים הישראליים, שלמרבה הצער התנהגותם עתה מושפעת יותר מכל על ידי המראה החיצוני של האישים "המוליכים" ועל ידי ההצהרות הדמגוגיות המפוצצות שאישים אלה משמיעים. הדגשת המרכיב האישי גורמת גם לשחיתות הרבה המאפיינת את כל הרמות הפוליטיות בישראל.

 

הגורם השני למשבר בדמוקרטיה הישראלית: דימויי האיומים הקיומיים. על ישראל לא עובר שבוע בלי שראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת, קציני צבא, ראשי שירותי הביטחון, פרשנים למיניהם, עיתונאים, עורכי כנסים בינלאומיים ובעלי עניין אחרים, חוזרים ומשמיעים דברי הפחדה בוטים בדבר "איומים קיומיים" על ישראל (ועתה מטעמים ברורים הם קוראים להם "איומים אסטרטגיים").

 

כל אלה מתייחסים עתה לארבעה איומים קיומיים: ראשית, לנשק הגרעיני של איראן, להצהרות של האייטולות והנשיא ביחס להשמדת ישראל, וליחסים עם החמאס; שנית, לשליטת החמאס ברשות הפלשתינאית; שלישית, לערביי ישראל; ורביעית, יש המוסיפים לרשימה זו גם את מתנחלי האמונה.

 

לעומת ההתראות/ההפחדות הבלתי נלאות האלה, מציעים מומחים שאין להם טובות הנאה מהפחדות כאלה כי יש הכרח להבחין בין איומים קיומיים אמיתיים (ריאליים), שבעיקרם מקורם בגורמים מחוץ למדינה, ואיומים קיומיים מדומיינים, שמקור חלקם הוא מחוץ למדינה וחלקם בתוך המדינה. ובהקשר הזה, קביעת המומחים האלה היא שלהוציא מלחמות המתנהלות הלכה למעשה בין מדינות, כשלאחת מהמדינות האלה, או לקואליציה של מדינות כאלה, יש יתרון מובהק ללא ערעור, וכן להוציא מצבים של מלחמות ומהפכות פנימיות מצליחות הנמצאות בשלבים הסופיים שלהם, איומים קיומיים ממקורות חיצוניים או פנימיים הם בראש ובראשונה ואך ורק דימויים בדבר סכנות הנשקפות למדינה ולאזרחיה. הדימויים "הסופיים" הנקבעים בדעתם של האזרחים, והמשמשים את האינטרסים של כל המפחידים, נוצרים בתהליך "מהונדס" היטב מראש על ידי בעלי האינטרס.

 

אפשר לקבוע בוודאות כי אף אחד מארבעת האיומים הנזכרים הוא איום קיומי אמיתי. לאיראנים אין עדיין נשק גרעיני, לאיראן אין יכולות לתקוף את ישראל באמצעים קונבנציונאליים, וקשרי איראן עם החמאס עדיין אינם משמעותיים. החמאס מגלה מתינות ברורה לעין. רוב ערביי ישראל מעוניינים ופועלים להשתלבות במערכת הפוליטית והכלכלית הישראלית. ומתנחלי האמונה חסרי יכולת משמעותית להשתלט על המדינה ולהפכה למדינה משיחית או אמונית. יתר על כן, ישראל חזקה מכל שכנותיה וגורמי האיומים לכאורה.

 

לקיבוע הדימויים בדבר האיומים הקיומיים יש השפעות הרסניות לגבי טיב הדמוקרטיה ואופי המשטר בישראל. מבחינה חברתית-תרבותית ההשפעה היא על החמרת שסעים פנימיים הנוצרים על רקע של מוצא אתני והשתייכות דתית ואידיאולוגית. כמו כן, הדברים משפיעים על יחסי מרכז ופריפריות, ועל הידרדרות תרבותית. מבחינה פוליטית-מדינית ההשפעה היא על אלימות פוליטית מבפנים המוליכה להתפוררות המשטר, לסרבנות מכל הכיוונים הפוליטיים, לאיומים על הזהות הפוליטית של רוב האזרחים ועל דפוסי ההזדהות שלהם עם מפלגות ותנועות פוליטיות, ולפעילות המכוונת לשנות מן היסוד את המסגרת המדינית. ההשפעות מהבחינה הכלכלית הן על התגברות העוני, אבטלה, פערים כלכליים ומוסר עבודה ירוד. ומבחינת הביטחון הפנימי הדברים יוצרים פשיעה רבה, טרור פנימי ואי ציות לחוק.

 

ואכן, אין ספק שהרבה מדפוסי החשיבה וההתנהגות במדינת ישראל הושפעו מהאיומים הקיומיים המדומיינים שהוטלו על הישראלים. התוצאה היא שבישראל קיימת פסיביות פוליטית אזרחית; יש כמיהה ל"מנהיג" חזק"; קיימת ריכוזיות שלטונית מרובה, המכוונת כביכול להתמודד עם האיומים האלה; הקצאות אדירות לרשויות הביטחון; כפועל יוצא ממרכזיותן של בעיות הביטחון על סדר היום הציבורי בישראל התפתחה "רשת ביטחונית" רחבה, המורכבת מקציני צבא, מאנשי מערכות הביטחון האחרות, ומאנשי עסקים הנהנים מקיום התפישה של קיום איומים קיומיים, והמשפיעה על המדיניות וההתנהגות בכל התחומים: התרבותי, החברתי, הפוליטי והכלכלי. "הרשת" שולטת על משאבים פוליטיים, חברתיים וכלכליים רבים, ועל ידי ההתראות/ההפחדות מפני האיומים הקיומיים היא מבקשת להשיג המשך ללגיטימציה שניתנה להם בכדי לשלוט במשאבים האלה; וניתנת עדיפות ברורה ל"מדיניות ולהתנהלות ביטחונית" של המוסדות הפוליטיים העיקריים.

 

ועוד בהקשר הזה של קביעת מדיניות לקויה מבחינה דמוקרטית: מערכת הביטחון הגדולה נהנית מעצמאות כמעט מוחלטת בקביעת מהלכים צבאיים ומדיניים ובענייני התקציב העומד לרשותה בהיקף ובעומק שאיננו מקובל ברוב המדינות הדמוקרטיות המבוססות. דפוס זה מאפשר גם שמירה על תקציב ביטחון בהיקף גדול, שכל הניסיונות לצמצמו עולים בתוהו. למרות שזו איננה הסיבה העיקרית למחסור במשאבים המיועדים לטיפול בנושאי הרווחה המשוועים לכך, יש בזאת תרומה חשובה גם למצב החברתי-הכלכלי הגרוע בישראל.

 

יש הכרח להתייחס לכל הגורמים "הרכים" האלה המשפיעים על מצבה החמור מאוד של הדמוקרטיה הישראלית לא פחות מאשר ההיבטים המבניים והארגוניים, שאליהם נתונה מרבית תשומת הלב של האזרחים והממשל בישראל. כמו לגבי סוגיות משמעותיות אחרות, הדרך להיחלץ מכל ההשפעות ההרסניות של ההפחדות באיומים קיומיים, היא לחדול מהם, גם אם הם נקראים עתה "איומים אסטרטגיים." אם באמת התרחש מפץ פוליטי בישראל, צריכים כל אלה שמעמדם התחזק או שופר על ידי המפץ הזה להימנע ולהשתיק את כל אלה החוזרים ומנפנפים באיומים קיומיים.

 

הגורם השלישי למשבר בדמוקרטיה הישראלית: גסיסת מדינת הרווחה. מאז מחצית שנות השבעים של המאה העשרים, כאשר התחולל המהפך השלטוני המהותי ביותר בישראל מאז 1948, שבו הליכוד עלה לשלטון והפך במידה רבה למפלגה ההגמונית בישראל, הרי שלבד מתקופות קצרות ביחס שבהן כהנו ממשלות של מפלגת העבודה וממשלות שהעבודה השתתפה בהן כשותף ראשי או משני, כל ממשלות ישראל אמצו מדיניות ליברלית בנוסח מילטון פרידמן (שהנחה את הממשלה הראשונה שמנחם בגין הקים ושביקשה כבר אז לשנות מהיסוד את המערכת הכלכלית הישראלית) וממשיכיו. מדיניות זו הביאה בעיקרו של דבר לביטולם של הסדרי רווחה מפותחים, גם אם לא יעילים למהדרין, שהיו אופייניים לישראל עד אז. עד המהפך שהביא את הליכוד לשלטון בשנת 1977 מנעו הסדרי הרווחה שהיו מקובלים בישראל עד אז פער גדול מאוד בין עשירים ועניים, אבטלה ניכרת וכן עוני מרובה. המדיניות בעלת האופי הרייגניסטי והתאצ'ריסטי, שממשלות הליכוד נקטו בה בדבקות מאוחר יותר, ובנימין נתניהו הכריז עליה במפגיע כשהתמנה לשר האוצר בממשלת אריאל שרון, גרמה וגורמת לפערים חברתיים-כלכליים בין הקבוצות החברתיות השונות ולעוני בשיעורים שאין דוגמתם ברוב הדמוקרטיות המבוססות. לנטישת מדיניות הרווחה, שעם כל הבעייתיות שהייתה כרוכה בה, יש משמעויות מרחיקות לכת לגבי מהות המשטר הדמוקרטי שבישראל רק מעטים עומדים עליהן במפגיע.

 

עתה, לבד מרייגניסטים ותאצ'ריסטים מושבעים, רוב המשקיפים והנתחנים של הדמוקרטיות בעולם מסכימים כי פערים חברתיים-כלכליים כאלה ועוני רב גורמים ליצירת רוב דומם שהמשתייכים אליו דואגים מדי יום בראש ובראשונה לפרנסתם. המאפיין הזה של מצב הרוב הדומם הזה גורם לאדישות פוליטית, להפחתה משמעותית בעניין בפוליטיקה השוטפת ולירידה משמעותית בהשתתפות הפעילה בחיים הפוליטיים, דבר שהוא מנשמתה של הדמוקרטיה עוד מימי הדמוקרטיה האתונאית.

 

לתופעות כאלה קשורה גם נטיית רבים מאוד מהרוב הדומם הפגוע הזה לתמוך ב"מנהיג חזק" ובייחוד כאשר זה נראה ונשמע כמו אב או סב מיטיב, המעמיד פנים של דאגה לאותם קשי יום מופלים ומודרים ביודעין. אין צורך להרבות במילים על כך שזהו המצב בישראל בשנים האחרונות.

 

הצורך בשינויים בדפוסי ההתנהגות של האזרחים ובייחוד של מוסדות המדינה

 

יש הכרח לעשות הרבה ומייד לחיזוק התרבות הדמוקרטית הפגועה מאוד בישראל, ועל ידי כך להפחית את המשבר או את הגירעון הדמוקרטי הקיים בישראל. כאן יוזכרו בקיצור נמרץ כמה שינויים הכרחיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית: ראשית, יש הכרח לפעול לחיזוק התרבות, החיברות והחינוך לדמוקרטיה ולסובלנות. ללא הטמעת החשיבות בהסכמה על כללי משחק בסיסיים בחברה ובפוליטיקה צפויה סכנה ריאלית לקיום המשטר הדמוקרטי. הכנסת, הממשלה, והרשויות המקומיות מוכרחים להקצות הרבה יותר משאבים מכל הסוגים למימוש מטרה זו; שנית, יש להילחם מלחמת חורמה נגד השחיתות ונגד הקשרים בין הון לשלטון הקשורים בדרכים רבות לנושאים שנדונו כאן; שלישית, יש לעודד את הקמתם ופעילותם של ארגוני המגזר השלישי וארגונים ללא מטרות רווח לפעולה מעמיקה ומקיפה יותר לקידום התרבות הדמוקרטית של ישראל ולתמיכה באזרחים קשיי יום; רביעית, יש לבחון בביקורתיות את מעורבותן של רשתות הביטחון במיזמים חברתיים, תרבותיים, וכלכליים, שאינם קשורים במישרין לתחומים עליהם מופקדת מערכת הביטחון. ייתכן שיש להעביר חלק מהם לאחריות גופי ממשלה אחרים או לעודד את גופי החברה האזרחית להפעילם.

 

יש מקום לשיפור המצב הקיים גם על ידי תיקונים מבניים ומוסדיים. אולם, השינויים אינם צריכים להיות בסיסיים, מרחיקי לכת, ומקיפים. את השינויים יש להנהיג במידתיות ובהדרגתיות מובהקות. לכך יש טעמים רבים: במסגרת השיטה הקיימת, לממשלות הישראליות, לא היה ואין גם עתה קושי לקבל החלטות בנושאים מדיניים וביטחוניים המכוונים להתמודד עם איומים קיומיים, בייחוד חיצוניים. לעומת זאת, קביעת המדיניות בנושאים הכלכליים, החברתיים והדתיים שנויה במחלוקת עמוקה יותר, עד כדי שקיים קושי להגיע להסכמה בסוגיות מהותיות במסגרת הממשלה המבוססת על קואליציות משתנות; יש להפחית מאוד את ריכוז העוצמה הרב ואת היכולת לקבוע מדיניות ולקבל החלטות של ראש הממשלה, שר הביטחון (ובמקרים מסוימים, גם השר לביטחון הפנים) והרמטכ"ל וקציניו. הגברת החשיפה של חברי הממשלה למגוון דעות, וזאת, לנוכח הבעת עמדות אחידות או קרובות של ראשי שירותי הביטחון והמודיעין. ניתן לתקן את המצב הקיים על ידי היוועצות בחברי המועצה לביטחון לאומי, בחברי הכנסת, במרכז המידע והמחקר של הכנסת, ובמכוני מחקר עצמאיים.

 

לדברים הנ"ל לגבי שינויים בהתנהלות צריך להוסיף הצעות לשינויים בתחום המוסדי-ארגוני: יש צורך להעמיק את הפיקוח הפרלמנטארי על הממשלה בכלל ועל מערכת הביטחון בפרט; להאריך את תקופת הצינון לנושאי תפקידים בכירים בזרועות הביטחון בטרם יעברו לתחום הפוליטי ויציגו עצמם כמועמדים לכנסת מטעם רשימה זו או אחרת; חיוני שמקומה ותפקידה של הרשות השופטת בהתמודדות עם האיומים על הדמוקרטיה יחוזק ולא יוחלש; יש להבטיח פיקוח הדוק של מבקר המדינה על המערכות האזרחית והצבאית. יש להעמיק ולפתח עוד את יכולת המעקב של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת על שירותי הביטחון; יש לבחון שוב ושוב את היקף תקציב הביטחון ואת חלקו בתקציב המדינה, וזאת, בכדי לאפשר הנפת שני דגלים - הדגל הביטחוני והדגל החברתי-כלכלי; יש לערוך רפורמה מרחיקת לכת לגבי מעמד הסקטור הערבי בישראל במגמה ברורה לבטל את כל ההדרות, הקיפוחים והדחיות של הסקטור הזה. יש הכרח למנוע ניכור של בני המיעוטים בישראל ולאפשר להם ליהנות מזכויות אדם ומזכויות אזרח ללא אפליה. אי לכך, על שלוש רשויות השלטון לקדם מערכת ערכים דמוקרטית על ידי העמקת החינוך לדמוקרטיה בכל מערכות החינוך - הממלכתי, הממלכתי-דתי, הערבי והעצמאי - על מנת לאפשר חיים ציבוריים משותפים על בסיס כללי משחק מוסכמים והתחשבות של הרוב במיעוט. כמו כן, יש לפעול נמרצות נגד כל גילוי של פגיעה בשלטון החוק בדמות השתתפות בפעילות טרור, תמיכה בה או במאבק מזוין של מדינת אויב נגד מדינת ישראל; ולאחרונה, לא פחות חשוב, ואלי אף יותר חשוב, יש להשקיע חשיבה מקיפה ומעמיקה בדבר האיומים הפנימיים שמקורם במצב החברתי-כלכלי המדורדר של ישראל, ולהחיות את מדינת הרווחה הישראלית ההולכת וגוססת.