אברהם פווין: חורים ברשת הביטחון

"מפנה" מס' 50 - אפריל 2006, אייר תשס"ו


בתקופה האחרונה אנחנו מתוודעים - בדרכים שונות - לקיומה של תופעת מצוקה כלכלית ממשית של חברי קיבוצים. מאמר זה מציג בדיקה ראשונית של היקף תופעת המצוקה של פרטים וחומרתה ומנסים לברר מי הם הסובלים העיקריים. גל טוען שהקיבוץ מהווה את הדוגמה הקרובה ביותר לרעיון "חברת הרווחה", ולכן הוא מעדיף לכנות אותו "מדינת רווחה קהילתית" (גל, 1994). הדיון הכללי על התפתחות מערכת הרווחה על משבריה, בעולם בכלל ובישראל בפרט, יכול לשפוך אור על התהליכים אשר הקיבוצים עוברים בשני העשורים האחרונים.

 

המושג המרכזי המשמש לניתוח אופיין של מדינות רווחה שונות הוא "דקומודיפיקציה"

(decommodification), הנגזר מהתפיסה המרקסיסטית הטוענת שבעולם הקפיטליסטי מתייחסים לכוח העבודה של הפועלים כ"סחורה" הנמכרת בשוק, קרי "מסחור" (commodification). המושג דקומודיפיקציה בא לתאר את המידה שבה פעולת המערכות של המדינה משחררות את היחיד מהתלות בשוק על מנת לענות על צרכיו ברמה סבירה וקבילה מבחינה חברתית. למעשה מרבית האוכלוסייה איננה יכולה "להשתחרר" מהצורך להתפרנס בצורה כלשהי, בוודאי לא בקיבוץ - נושא דיוננו - שבו עד לזמן האחרון גם לא היה קיים גיל פרישה מהעבודה. נראה לי מתאים יותר להתייחס לרווחה כשחרור מהסיכונים המאיימים על האזרחים ומשפחותיהם בחייהם בחברה. לעומת הסיכונים המסורתיים, שהיו נסיבתיים ומזדמנים, ונבעו מ"כוח עליון", במערב המתועש סובלים הפרטים מ"פגיעות חברתית" (social vulnerability) אשר מתייחסת לחוסר ביטחון ואי-ודאות שהם שכיחים יותר ומתמידים. פגיעות חברתית מתארת את המצבים ואת התנאים בהם מתפקדים האזרחים היום.

 

הביטויים העיקריים של פגיעות זו הם:

(1) אבטלה,

(2) חוסר ביטחון בזרימת התקבולים הנגזרת ממצבי תעסוקה בלתי סדירים (עבודה זמנית, משרות חלקיות, חוזים אישיים),

(3) עוני והדרה,

(4) חסך באוטונומיה כלכלית וביכולת "להסתדר" ללא עזרה ברמת ההכנסות של הפרט,

(5) אובדן עצמאות אישית בשל מחלות ומוגבלויות הקשורות לגיל המבוגר. לעומת הסיכונים שאיימו על הפרט בעבר, כיום הפגיעות החברתית איננה נגרמת על-ידי חוסר או צמצום במשאבים של החברה, אלא בשל קשיים הקשורים בנגישות הפרט אליהם וכן בשימוש בהם.

 

על-פי מידת ההגנות שמספקת החברה לפרט ניתן להגדיר רצף שבקצהו האחד נמצאות הארצות שבאמצעות מערכות הרווחה והביטחון הסוציאלי מבטיחות ליחיד רמת חיים סבירה וקבועה, ובקצה השני נמצאות הארצות המצמצמות את מעורבותה של המדינה בהתנהלות השוק, והיחיד תלוי במידה רבה בערך השוק של עבודתו כדי לספק את צרכיו. אך מידת המסחור איננה התכונה היחידה שמאפיינת את משטרי הרווחה השונים.

 

אפשר להבחין בגישות שונות המתייחסות אל ממדים אחרים של משטרי הרווחה:

(1) הגישה הקושרת את זכויות העובד יחסית לתרומתו או זו של מעבידו עבורו לעומת הגישה התומכת בתוכנית ביטוח כוללת לכלל האוכלוסייה;

(2) הגישה הטוענת שמוסדות הרווחה צריכים לפעול רק כאשר מנגנוני האספקה הבסיסיים (המשפחה והשוק) כושלים, לעומת הגישה הרואה במתן שירותים חברתיים את תפקידה ה מרכזי של החברה המודרנית;

(3) הגישה המתמקדת ברמת ההטבות וטווח הצרכים המכוסה לעומת הדרך בה התועלות מסופקות (כגון תנאים לזכאות וכד') (Abrahamson, 1999; Bonoli, 1997).

 

מכאן, שלא מדובר בווריאציות של "יותר" או "פחות" לנושא או לתחום מסוים אלא במשטרים המאופיינים בריכוז של תכונות או הסדרים מתחומים שונים (clusters). אספינג-אנדרסן (Esping-Andersen, 1990) פיתח את הטיפולוגיה המקובלת ביותר של משטרי הרווחה הקיימים בעולם הקפיטליסטי המערבי. טיפולוגיה זו מבחינה בין שלושה טיפוסים של הסדרים מוסדיים שמטרתם לפשר בין פיתוח כלכלי לבין הגנת האזרחים מפני הסיכונים הנובעים ממערכת השוק: משטר רווחה "ליברלי" שקיים בעיקר בארצות האנגלו-סקסיות, משטר רווחה "קונסרבטיבי" שקיים בעיקר במערב אירופה ומשטר רווחה "סוציאל-דמוקרטי" שקיים בעיקר בארצות הסקנדינביות. השמות מצביעים על הקשר בין מאפייני המערכת הכלכלית-חברתית, הכוחות הפוליטיים הדומיננטיים והאידיאולוגיה התומכת לבין אופי משטר הרווחה שהם מעצבים. להסדרים הללו נוסף, מאוחר יותר, המשטר "הלטיני" המאפיין את ארצות דרום-אירופה (Ferrera, 1996). חוקרים אחרים, המדגישים את ההיבט ההתפתחותי של מערכת הרווחה, מכנים את המודל הסקנדינבי "מודרני", את המשטר השמרני "מוסדי" (institutional), את המודל הליברלי "שיורי" (residual) ואת המשטר הלטיני "לא-מפותח" (rudimentary) (Leibfried, 1992).

 

משטרי הרווחה הסוציאל-דמוקרטיים מקיימים מערכות מקיפות של שירותי רווחה וביטחון סוציאלי, המכסים שורה רחבה של סיכוני אובדן הכנסה ומספקים תגמולים כספיים ושירותים חברתיים ברמה גבוהה לאנשים הנקלעים למצבי מצוקה. בחלק ניכר ממערכות רווחה אלה, הזכאות לקבלת גמלות ושירותים מותנית במעמד האזרחות ועל הזכויות החברתיות הנגזרות ממנו. למדיניות הנקוטה במדינות אלה יש השפעה חלוקתית שוויונית ניכרת מאוד הן על צמצום הפערים הכלכליים והחברתיים והן על הפחתת ממדי העוני. משטרי הרווחה השמרניים מתאפיינים ברמה גבוהה של הוצאה ציבורית על רווחה המתמקדת בתוכניות של ביטחון סוציאלי, המושתתות ברובן על עקרונות של שימור הסטטוס הקודם של לקוחותיהם, והגמלות שהן מספקות קשורות למעמדם, לשכרם, או להכנסתם הקודמת של מקבליהן, ובחלקן מנוהלות על-ידי ארגוני העובדים ומעסיקיהם. מטרתה של המדיניות החברתית היא לשמר את המעמד החברתי היחסי של הקבוצות השונות באוכלוסייה. מדינות בעלות משטרי רווחה ליברליים נוקטות בדרך כלל מדיניות של הסחרה-מחדש (re-commodification) - להחזיר לשוק הפרטי את תוכניות הרווחה שהמדינה הייתה אחראית ליצירתן וליישומן. נוסף לכך הן מתאפיינות במגמה לקצץ ולבטל, ככל האפשר, את תשלומי הביטחון הסוציאלי תוך נקיטת אמצעי כפייה שונים כדי לאלץ את האנשים לחזור למעגל העבודה. כתוצאה ממדיניות זו מתרחבים הפערים החברתיים והכלכליים הקיימים וחל גידול ניכר בממדי העוני (דורון, 2003).

 

למשטרי רווחה השונים השפעות ריבודיות נבדלות. התמיכה החברתית המותנית בבדיקת אמצעים - שהיא למעשה המשך של מתן צדקה לעניים - מקטבת את הפערים המעמדיים ומטילה סטיגמה חברתית על מקבלי העזרה. השיטה המבוססת על סוגי ביטוח שונים מנציחה את הפערים הקיימים בקושרה את התגמולים העתידיים לתשלומים הנגזרים מהמשכורת או מההכנסות הנוכחיות. שיטת הגמלות האוניברסליות מקדמת את השוויון בין האזרחים אך התמיכה הציבורית בה מניחה מבנה מעמדי היסטורי מסוים, שבו מרבית האוכלוסייה הם אזרחים "פשוטים" שעבורם תגמולים שוויוניים, אך צנועים, נחשבים מתאימים. השיטה זוכה לתמיכה רחבה, אולם כאשר עקב ההתפתחויות הטכנולוגיות וכלכליות גדלה השכבה של בעלי ההכנסות הגבוהות מתחיל החיפוש אחר דרכים לשיפור מצבם הכלכלי גם מעבר למינימום שניתן לכולם (Esping-Andersen,1990).

 

קשיים שונים העומדים בפני מדינת הרווחה חייבו את הממשלות לחפש פתרונות. שינויים הנובעים מתהליכי הגלובליזציה צמצמו את ההגנות ששמרו על המשק הלאומי מפני כוחות חיצוניים וכך מפני הצפת השוק בסחורה זולה (המיוצרת בארצות בהן שכר העבודה נמוך) יחד עם שינויים טכנולוגיים, החלישו את כוחם של ארגוני הפועלים וגרמו לירידה ברמת השכר ואבטלה רבה בין העובדים הלא-מקצועיים וצעירים חסרי השכלה. שינויים דמוגרפיים באוכלוסייה (עלייה בתוחלת החיים, פריון נמוך, דחיית גיל הכניסה לעבודה וגיל הפרישה) גרמו לחוסר איזון בין משאבים כלכליים זמינים לבין הצרכים. לאלה יש להוסיף ערעור יציבות המשפחה וצמצום אחריותה (משפחות חד-הוריות וזקנים בודדים) שינויים שמטילים עומס נוסף על המערכת Esping-Andersen, 2000)). האסטרטגיות להתמודדות עם הקשיים הנובעים מן המצב החדש מונחות במידה רבה על-ידי האמונות של קובעי המדיניות לגבי המוטיבציה של האנשים והצפי להתנהגותם (Le Grand, 1997).

 

במדינות רבות, בכללן ישראל, מצויה מדיניות הרווחה בעידן של צנע וצמצומים. מאז ראשית שנות השמונים של המאה הקודמת נקטו הממשלות במדינות הקפיטליסטיות המפותחות באירופה ובאמריקה וכן בישראל נקטו צעדים שונים שנועדו לקצץ בדרכים שונות את תוכניות הרווחה, לצמצמן ולשנות את אופיין. המשותף לשינויים אלה הוא הצדקתם על-פי הפרדיגמה הפוליטית הניאו-ליברלית שהפכה לשליטה במחשבה הכלכלית של קובעי המדיניות. במהותה התפיסה הניאו-ליברלית טוענת שהפעולה החופשית של כוחות השוק יכולה הן לגרום לצמיחה כלכלית של המדינה והן לספק את הצרכים הסוציאליים של אזרחיה (דורון, 2003). משנות ה-70 של המאה הקודמת מדיניות הרווחה, או מדינת הרווחה בכלל, היו נושא לוויכוח סוער, תוך הטלת ספק - בעיקר בעידן הגלובליזציה - ביכולת המדיניות החברתית למצוא את האיזון הנכון בין צמיחה כלכלית לבין צדק חברתי, בין יעילות ושוויון, בין תחרותיות וסולידאריות - כל אלה נחשבים לניגודים קוטביים שלא ניתן ליישב ביניהם. תפיסה זאת מעמידה את החברה בפני הבחירה בין שתי שיטות עקיבות: יעילות-צמיחה-תחרותיות לעומת שוויון-חלוקה מחדש-סולידאריות, ומציגה בפועל רק את האופציה הראשונה כבחירה מעשית (Ferrera, 2003).

 

בקיבוץ גוברת ההסתמכות על מנגנון השוק

 

תהליך מקביל של הסתמכות הולכת וגוברת על מנגנון השוק, עבר בשנים האחרונות גם על הקיבוץ. במחצית השנייה של שנות ה-80 - בעקבות פעולות הממשלה לבלימת האינפלציה הדוהרת - עברה התנועה הקיבוצית זעזועים כלכליים, חברתיים ומורליים. הטלטלה גרמה לגל של שינויים שמגמתם העיקרית היא העברת האחריות (בדרגות שונות, לפי הקיבוצים) מן הכלל לפרט כפי שבא לידי ביטוי באחד הכינויים המקובלים: "מודל התפרנסות". אך יש לקחת בחשבון שנקודת ההתחלה היא הפוכה, כלומר לא מדובר כאן על הסרה של הגנות שניבנו במשך השנים אלא שתחילה הייתה קיימת הגנה מלאה. הדבר האופייני ביותר לשיטת התגמולים בקיבוצים היה היעדרם המוחלט כמעט של תגמולים חומריים דיפרנציאליים וחלוקת ההנאות הבלתי אמצעית, ללא קשר למיקומו של הפרט במערכת הייצור. מקובל להציג את השיטה באמירה: "מכל אחד לפי יכולתו - לכל אחד על פי צרכיו". בפועל, הקיבוץ לא סיפק אף פעם את כל התצרוכת של חבריו לפי צורכיהם. למעשה, עקב השוני הרב בין האנשים וצורכיהם מצד אחד, ומגבלות המשאבים מן הצד האחר, נראה שהמצב של "לכל אחד לפי צרכיו" אינו ניתן כלל להשגה. לכן, הקיבוץ, כמו כל חברה, היה חייב לרסן את צורכי הפרט ולווסת את סיפוקם. הונהגו כמה מנגנוני הקצאה: לאחר שנות המחסור היה המזון בחלוקה חופשית, כלומר, לפי הצורך - לפחות בכמות; צורכי הבריאות סופקו לפי הצורך (בדרך כלל כפי שהוגדר על ידי המטפלים); מצרכים אחרים חולקו בכמות (או בערך כספי) שווה לכל החברים או בהתאם להרכב המשפחה; לסיפוק צרכים שעלותם גבוהה, הסתמכו לרוב על קריטריון של ותק.

 

מזה שני עשורים נמצאים הסדרים אלה תחת מתקפה חריפה, שהיא חלק מהמאבק המתקיים בתנועה הקיבוצית ובכל יישוביה, על דמותו של הקיבוץ. חשוב להביא בחשבון שמאחורי הוויכוח על שינויים ישנם אנשים בעלי משאבים שונים הנאבקים על הסדרים חברתיים התואמים את השקפותיהם ואת האינטרסים שלהם. הקיבוצים נבדלים בהרכב אוכלוסייתם מבחינת אפיונים דמוגרפיים, רקעם של החברים, אופי הצטרפותם לקיבוץ וכד'. כל אלה משפיעים על תפיסתם את מהות הקיבוץ ועל ציפיותיהם ממנו. דמותו ומבנהו של הקיבוץ בזמן נתון נגזר מהעוצמה היחסית של הקבוצות המעדיפות יסוד מבני זה או אחר. מדובר באיזון בין כוחות - אנשים וקבוצות בעלי נטיות נוגדות או אינטרסים מתחרים. בשלב זה אפשר להבחין בהתגבשות מספר מודלים של קיבוצים על-פי אופי השינויים שבוצעו (או לא בוצעו) בהם:

(1)   קיבוץ "מסורתי" (הקיבוץ כפי שהיה בתחילת שנות ה-80), שלא ביצע שינויים משמעותיים בשני העשורים האחרונים;

(2)   קיבוץ שיתופי אשר ביצע הפרטות משמעותיות כגון הפרטה בתחום צריכת המזון או תשלום על עבודה נוספת;

(3)   קיבוץ "משולב", שבו תקציב החבר מורכב מחלק שוויוני, חלק המבטא את ההכנסות שהוא מביא לקיבוץ, או את רמת התפקיד שהוא ממלא בו, וחלק המבוסס על הוותק בקיבוץ כביטוי לתרומה בעבר;

(4)   קיבוץ בעל "רשת ביטחון", שבו האחריות לפרנסת המשפחה מוטלת על חבריה ותלויה בהכנסות שהם מייצרים בעבודתם, כאשר המסגרת המשותפת מבטיחה רק קיום מינימלי במקרה של חוסר יכולת להתפרנס.

 

בין קיבוצים אלה יש הבדלים גדולים יחסית בעומק של סבסוד החינוך והבריאות וגם בגובה הפנסיה שמקבלים החברים המבוגרים. ההבחנה בין קיבוצים "מסורתיים" לבין קיבוצים "שיתופיים עם הפרטה" נובעת מכך שיש בהפרטה שינוי משמעותי ביחס בין הקיבוץ לפרט ובפערים הנוצרים בין החברים:

(1)   צמצום אחריות המערכת על צורכי הפרט;

(2)   שחרור הפרט מתלות במוסדות ובמנגנונים "מחלקים";

(3)   לכאורה בסתירה לסעיף הקודם, ההפרטה מכוונת גם להוות מנגנון לפיקוח ציבורי (השפעה על התנהגות החברים באמצעות מנגנון השוק).

 

באשר לפערים בין החברים בקיבוץ, שינוי בחלוקת התגמולים בין הקבוצות והשכבות בקיבוץ, באמצעות המעבר מחלוקה לפי הצורך לתקציב אישי (לרוב ממוצע ההוצאות של הקיבוץ בתחום) מיטיב עם מי שלא צריך את הדבר. יתר על כן, בהפרטה גלומה מגמה של צמצום ההתנגדות לפערים שמקורם ב:

(1)   הצבר משאבים והמרתם בכסף (הנובעת מעצם ההפרטה);

(2)   לגיטימציה לרכוש פרטי ולמקורות חוץ (למשל, קניית רכב);

(3) יצירת פערים לפי כושר העבודה, תחילה על-ידי תשלום "בשולי העבודה" (כגון שעות נוספות, עבודה בשבת וכו') ובהמשך לפי כישורים או תפקיד.

 

המגמה הכללית של השינויים המתבצעים בקיבוצים היא "הפרטה", במשמעות של העברת תחומי פעולה (והתקציב) לאחריות המשפחה, אשר משנה את היחסים בין "הכלל" ובין "הפרט". אפשר לגלות הקבלה מסוימת בין האפיונים המרכזיים של סוגי הקיבוצים לבין אלה של דגמי מדינות הרווחה: הקיבוץ המסורתי שומר על ביטחון מלא לכל החברים (תואם מודל משטר רווחה סוציאל-דמוקרטי); הקיבוץ המשולב שומר על המשכיות מסוימת על-פי מעמד החבר (תואם מודל משטרי הרווחה השמרניים); הקיבוץ הדיפרנציאלי מבטיח רק רמת חיים מינימלית, לרוב תוך סייגים (תואם מודל משטרי רווחה ליברליים). פעם הייתה מובטחת לכולם רמה ממוצעת שוויונית והמאבק היה על צרכים או רצונות שמעבר לכך.

 

מלבד נקודת ההתחלה, התהליכים בקיבוץ נבדלים בקצב התרחשותם. למרות השינוי המשמעותי הן בתשתית הכלכליות והחברתית (שהשפיעו על עוצמתם היחסית של מגזרים באוכלוסייה) והן בערכים המקובלים, ההסדרים החברתיים השתנו מעט מאוד עד לפרוץ המשבר של אמצע שנות השמונים, כאשר המערכת נעצרה, בבת אחת, מול האיום על קיומה. המשבר הכלכלי - בשל צמצום המשאבים העומדים לרשות המערכת - חשף ניגודים חבויים בין חלקים שונים של האוכלוסייה אשר הצטברו בעקבות שינויים בלתי מתוכננים במשך השנים. המשבר האיץ גם תהליכים שהביאו ליציאה לאור של תפיסות ורצונות שהיו חבויים או חסומים עד אז. יתר על כן, שינוי נסיבות, ובמיוחד משברים, מהווים לעתים גם הזדמנות לשפר את מעמדם של מגזרים שכוחם עלה במצב החדש, ואלה העלו דרישה לשינוי בהסדרים החברתיים, קרי חלוקה אחרת של משאבים. מכאן השינויים התגלגלו בקצב מהיר ובעוצמה רבה - רבה מדי עבור חלק מהחברים, שלא היו מוכנים לכך (השכלה, מקצוע וכד') נותרו ללא ההגנות (פנסיה ומשאבים אחרים הנחוצים בסדר החדש).

 

מי משלם מחיר השינוי

 

מכאן, עולה מאליה השאלה: כיצד השפיעו השינויים על חיי הפרט בקיבוץ, ובעיקר, מי משלם את מחיר השינוי?

 

כאן אנו מציגים בדיקה ראשונית של היקף תופעת המצוקה של פרטים בקיבוצם וחומרתה. הניתוח מבוסס על נתונים שנאספו למחקר שבחן איך השפיעו השינויים על הקיבוץ כמערכת (פווין, 2003). בסוף חודש יוני 2002 נשאלו חברים ב-18 קיבוצים - המהווים מדגם של חברים במדגם קיבוצים שעברו למודל המשולב או למודל רשת הביטחון - שאלות שעסקו בתפיסתם את השינויים שהונהגו בקיבוץ ובעמדותיהם כלפי תוצאות השינוי. על השאלון השיבו 570 חברים, מתוכם 27% מקיבוצים שעברו למודל משולב (5 קיבוצים), ו-73% חברים מקיבוצים שעברו למודל רשת ביטחון (13 קיבוצים).

 

אם כי גם בעבר היו קיימים פערים בין חברי הקיבוץ, בעקבות השינויים שבוצעו פערים אלה התרחבו מאד והקיבוץ נעשה דומה יותר לחברה שמחוצה לו.

 

בתשובה לשאלה בה התבקשו הנחקרים לדרג את רמת החיים של משפחתם לעומת מרבית החברים בקיבוץ,השיבו קרוב לשני שלישים מהם, כי הם רואים את רמת החיים של משפחתם דומה לזו של מרבית המשפחות בקיבוץ (330 - 61.7% - מבין 535 משיבים). היתר מתחלקים בין אלה שרמת החיים שלהם גבוהה יותר לבין אלה שהיא נמוכה יותר. בקצוות בולטות שתי קבוצות קטנות: אלה שרמת חייהם הרבה יותר גבוהה מזו של מרבית חברי הקיבוץ (8 משיבים, 1.5%) ואלה שרמת חייהם הרבה יותר נמוכה מזו של היתר (26 משיבים,26%).

 

מי הם הסובלים העיקריים מן השינוי?

 

לוח מס' 1: השפעת השינוי על חיי הפרט

 

 סטיית תקן

 ממוצע

 מספר משיבים

חל שיפור ניכר

חל שיפור

אין הבדל

חלה הרעה

חלה הרעה רבה

 

96.

3.68

548

19.2

43.4

25.5

9.7

2.2

רמת החיים

1.20

2.78

538

7.4

25.5

21.4

29.6

16.2

ביטחון כלכלי אישי

96.

2.69

524

4.4

10.3

47.1

26.0

12.2

הרגשת בית

1.19

2.99

538

9.7

30.1

21.0

28.1

11.2

הרגשה כללית

 

מבחינת הפרט, הנושא היחיד שחלק גדול (כמעט שני שליש) מן המשיבים חשים שחל בו שיפור הוא רמת החיים. עם זאת, 25% טוענים שאצלם לא חל שינוי, ומצבם של 12% אף הורע. יש להבחין בין שני היבטים של התחום הכלכלי, הווה ועתיד. רמת החיים של היום עלתה, אך הביטחון הכלכלי לגבי העתיד ירד, במיוחד בקרב אלה המבוגרים יותר. לעומת שני שליש החברים הטוענים שרמת חייהם עלתה רק שליש מרגישים ביטחון לגבי עתידם. עבור כמעט מחצית החברים ביטחונם בעתיד פחת. יש לשים לב לשוני בהערכת המשיבים את תוצאות השינוי בשני נושאים שהם לכאורה דומים: ההרגשה הכללית ו"הרגשת הבית". ביטויי ההרגשה הכללית מחולקים: מצד אחד שופרה אצל חלק גדול מהמשיבים, ומצד שני חלק גדול לא פחות מציין הרעה במצבו. לגבי "הרגשת הבית", קרוב למחצית החברים לא מרגישים הבדל , אך קרוב ל-40% חשים הרעה בהרגשתם ורק 15% מציינים שיפור. נראה שההרעה בהרגשת הבית הוא המחיר החברתי של השינויים אשר הופכים את החברים – המרגישים טוב יותר כפרטים - ליותר "זרים" זה לזה. התוצאות אינן זהות לגבי כל הקבוצות באוכלוסייה.

 

לוח מס' 2: השפעת השינוי על חיי הפרט (ממוצעים 1) על-פי אפיוניו

 

התפלגות

ביטחון כלכלי

רמת חיים

 

N

%

2.78

3.68

ממוצע כללי

 

 

**

ל.מ.

קבוצות גיל

60

10.7

3.28

3.60

עד 40

92

16.4

2.86

3.66

41 - 50

179

31.9

2.79

3.78

51 - 60

100

17.8

2.61

3.75

61 - 70

131

23.3

2.61

3.51

מעל 70

 

 

**

ל.מ.

מין

273

48.7

2.92

3.71

גברים

288

51.3

2.66

3.65

נשים

 

 

**

**

מצב משפחתי

21

3.8

2.81

3.50

רווק

413

74.1

2.89

3.78

נשוי

50

9.0

2.22

3.23

גרוש/נפרד

68

12.2

2.63

3.45

אלמן

5

0.9

1.60

3.00

חד הורי

 

 

**

**

השכלה

27

4.8

2.64

3.58

יסודית

67

12.0

2.60

3.48

תיכונית חלקית

121

21.6

2.58

3.45

תיכונית מלאה

177

31.7

2.67

3.72

על-תיכונית

107

19.1

3.10

3.84

אקדמית (ב.א.)

60

10.7

3.22

4.03

תארים מתקדמים

 

 

**

**

אופי העבודה

24

5.1

2.33

3.46

1. בלתי מקצועית

10

2.1

2.20

2.90

2.

68

14.3

2.43

3.31

3.

83

17.5

2.95

3.79

4.

289

61.0

2.97

3.86

5. מקצועית

 

 

**

**

תפקיד בעבודה

78

17.1

2.49

3.44

1. עובד מהשורה

34

7.4

2.74

3.65

2.

132

28.9

2.78

3.71

3.

121

26.5

2.91

3.75

4.

92

20.1

3.23

4.04

5. ניהול בכיר

 

 

*

*

תפקיד ציבורי

263

60.9

2.67

3.65

1. ללא תפקיד

42

9.7

2.83

3.80

2.

74

17.1

2.94

3.66

3.

34

7.9

2.79

3.56

4.

19

4.4

3.67

4.28

5. תפקיד בכיר

 

(1) מובהקות ההבדלים בין האופנויות מופיעה בראש כל עמודה

 * = 0.05>P; ** = 0.01>P

 

הבדלים משמעותיים לפי גיל, נמצאו בעיקר לגבי הביטחון הכלכלי לעתיד, תחום שבו רק הצעירים רואים שיפור לעומת המצב שלפני השינוי. לנשים העתיד נראה פחות בטוח מאשר לגברים. הרכב משק הבית, המשתקף בהבדלים גדולים הן ברמת החיים הנוכחית והן בביטחון לעתיד על-פי המצב משפחתי, קשה במיוחד למי שצריך להחזיק בית עם ילדים ולתפקד בלי בן זוג. מתגלים פערים גדולים על-פי רמת ההשכלה תוך יתרונות ברורים לתארים האקדמיים. תפקיד ניהולי בעבודה ובמידה מסוימת גם תפקיד ציבורי בכיר מוליכים להבחנה בין מרבית החברים "הרגילים" שהשינוי השפיע עליהם מעט או באופן "ממוצע" לבין שתי הקבוצות: האחת של ה"מרוויחים" והשנייה  של ה"מפסידים" או משלמי המחיר של השינוי. אצל הוותיקים יש גם ביטוי לתחושת עלבון והתחשבנות לאחור. חבר מבוגר מוסיף בתשובתו לשאלון: "כל החיים עבדתי ותרמתי ולא יכולתי לעזור לבנים שלי (שעזבו), ובאותו זמן בנינו 'להם' (צעירים ונקלטים) בתים מפוארים שהכניסו אותנו לחובות שהפילו את הקיבוץ לקרשים. עכשיו 'הם' מפרנסים אותנו ונראה להם שאנחנו מקבלים יותר מדי".

 

מובן מאליו שרמת ההכנסות משפיעה על רמת החיים ובמידה מסוימת גם על מידת הביטחון הכלכלי האישי לעתיד. השאלה היא, אלו גורמים משפיעים בקיבוץ על קביעת רמת ההכנסות של חבריו? הבחנו בין נתונים אישיים, מיקומו של הפרט במערכת, ובהשפעתו של הפרט על ההחלטות המתקבלות בקיבוצו.

 

לוח מס' 3 : גורמים המשפיעים על הכנסות הפרט

 

מודל III

מודל II

מודל I

 

465.

*823.

**2.745

חיתוך (constant)

**134.-

**147.-

**243.-

מין

**251.

**290.

**348.

השכלה

022.-

047.-

*105.-

גיל

**188.

**203.

 

מקצועיות בעבודה

**248.

**280.

 

תפקיד בעבודה

001.-

073.

 

תפקיד ציבורי נוכחי

**263.

 

 

יכולת השפעה של הפרט

 

 

 

 

393.

340.

192.

Adjusted R Square

 

 * = 0.05>P; ** = 0.01>P

 

בדיקה ראשונית (מודל 1) מצביעה על קיפוח הנשים בקביעת שכרן. ההכנסות קטנות עם עליית הגיל, אך כפי שרואים במודלים הבאים, הדבר נובע מצמצום תפקודן במערכת. קיפוח הנשים נשאר גם כאשר מנטרלים את השפעת הגורמים האחרים. תפקידי ניהול בעבודה חשובים יותר מהרמה המקצועית שבה. בסך הכל הגורמים המשפיעים ביותר על רמת ההכנסות הם השכלה, תפקיד בעבודה ויכולת השפעה על הנעשה בקיבוץ. מלבד הסדרים כלליים שוויוניים לחלוקת תגמולים, לגבי פניות אישיות של החברים, היה (ונמשך גם בהסדרים החדשים) מקום נרחב לשיקול דעת של ועדות ובעלי תפקידים (היום הדגש הוא על בעלי תפקידים מרכזיים). מרחב זה של שיקול דעת, המאפשר חלוקה דיפרנציאלית של תגמולים מבוסס על משאביו הפוליטיים של החבר - קרי הרשת החברתית התומכת בו. בקיבוץ המערכת הפוליטית מחליפה במידה רבה את מנגנון השוק (פווין, 2002).

 

מקהילת רווחה לחברה של פרטים בסיכון

 

מרבית הדיון במדינת הרווחה מתמקד בהיבט של סיפוק צרכיו של הפרט ומשפחתו. בקיבוץ, הצד השני של המשוואה - מערכת הייצור או תחום התעסוקה - איננו פחות חשוב. בהקשר זה אפשר לציין את הביקורת של רום (Room, 2000) ותשובתו של אספינג-אנדרסן (Esping-Andersen, 2000), המתייחסים להבדלים בין decommodification-for-consumption לבין decommodification-for-self-development. בגלל השילוב של ייצור משותף עם צריכה משותפת או באחריות ציבורית, הקיבוץ אינו שולט רק בנכסים אלא למעשה הוא שולט גם על האנשים - חבריו - וגם על מעשיהם, שילוב זה נמצא ברקע תחושת התלות של כלל החברים. נזכיר כאן מאבקים ישנים כמו זה שהתלווה לקביעת הזכות של חברי הקיבוץ להשכלה הגבוהה. הנוסח שהיה מקובל השאיר פתח נרחב למאבקים "פוליטיים". חלק מן המאבק על השגת אישור יציאה ללימודים גבוהים נסב על קביעת מקצועות הלימוד שיוגדרו כ"עונים על צורכי הקיבוץ". תחת מעטה של ויכוח על לימודים "לצורכי הכלל" לעומת הלימודים "לצורכי הפרט" (או מימוש עצמי) התרחש מאבק על השליטה במעשיו של חבר הקיבוץ. גם כאשר ניצחון "המימוש העצמי" היה ברור לחלוטין, הושם לו סייג. כתוב בתקנונים אחדים ש"הקיבוץ אינו מתחייב להעסיק את החבר במקצוע שלמד".

 

מלבד השפעות כלליות של השינויים על חיי הפרט, שאלנו את החברים האם בעקבות השינויים השתנה מצב התעסוקה שלהם.

 

לוח מס' 4: שינויים במצב התעסוקה

 

משיבים
אחוזים
 

332

62.5

לא השתנה

31

5.8

פיטרו אותי

15

2.8

נאלצתי לעזוב מקום שאהבתי, בגלל השכר

27

5.1

אני נאלץ/ת לעבוד שעות נוספות

13

2.4

קיבלתי עבודה בשכר גבוה יותר

24

4.5

השינוי מאפשר לי לעבוד איפה שאני רוצה

58

10.9

בתור גמלאי/ת אני לא חייב לעבוד

5

0.9

בתור גמלאי/ת לא כדאי לי לעבוד

26

4.9

עכשיו אני מקבל/ת תמורה הולמת להשקעתי

531

100

סה"כ

 

עבור שני שליש מהמשיבים לא חל שינוי בתעסוקה שלהם. היתר מתחלקים בין מגוון רחב של שינויים: 5% באו על סיפוקם ומרגישים שאחרי השינוי הכנסותיהם תואמות את השקעתם בעבודה, ועוד 5% מרגישים חופשיים לבחור מקום עבודה מתאים להם. לעומתם, חברים אחרים פוטרו מעבודתם (וחלקם מובטלים), או נאלצו להחליף מקום עבודה שהעדיפו כדי להרוויח יותר. כאמור, אחת המטרת המוכרזות של השינוי הייתה, בין היתר, לגרום להתייעלות המערכת וזו הושגה רק במידה מסוימת מאוד. הסידור החדש גרם לחברים לעזוב עבודות אהובות (3%) בגלל השכר הנמוך (הנגזר מערכן בשוק) ולחפש משרות מכניסות יותר (2.4%). לא ברור אם המפוטרים (6%) אכן תרמו ליעילות המערכת או שההבדל הוא בעיקר חשבונאי: הענף מרוויח יותר, אבל הקיבוץ מפסיד (משלם דמי אבטלה) והחבר מושפל. יתר על כן, נראה שהמערכת מפסידה כ-12% מכוח העבודה, כיוון שהגמלאים אינם עוד רואים חובה להמשיך ולעבוד.

 

בתחום התעסוקה נמצאו סימנים של בעיה חברתית צומחת: 5% מהמשיבים מדווחים שהם נאלצים לעבוד שעות נוספות כדי לפרנס את משפחתם. אחד המשיבים העיר ליד התשובות: "יש מתומחרים (ששכרם גבוה) ויש כאלה עובדים בשבת". בין המפוטרים חלקם של הגברים גדול יותר וכך גם בין הגמלאים שהפסיקו לעבוד עקב ההסדרים החדשים. נראה שנשים וגברים נבדלים בפתרונות שהם מוצאים למצוקות הכלכליות שהשינוי גרם להם: חלקם של הגברים גדול יותר בין אלה שנאלצו לעזוב עבודה אהובה למען הגדלת ההכנסות לפרנסת המשפחה ואילו הנשים פונות לעבודת שעות נוספות (לא ברור אם מתוך העדפה שלהן או בשל שוני באפשרויות פתוחות). חלקן של הנשים גדול יותר משל הגברים בין הנהנים מהחופש לבחור מקום עבודה שההסדרים החדשים מעניקים לפרט וגם בין אלה המרגישים שעכשיו הם מקבלים תמורה שהולמת את השקעתם (בעבודה או בתפקיד). גם תחום העבודה עבר תהליך של "הפרטה", במשמעות הסרת האחריות על תעסוקתו של הפרט ועל פרנסת משפחתו מן "הכלל" אל היחיד (גץ, 1997).

 

 * * *

 

"Society lays a modest table at which all can sup and a high table at which the deserving can feast" (Boulding, 1962).

 

צירוף הממצאים מוביל למסקנה שעבור בעלי זכויות היתר היתרונות מצטברים כשם שלמוחלשים מצטברים החסרונות. אם כי גם בעבר היו פערים בין חברי הקיבוץ, בעקבות השינוי הם העמיקו מאוד. השינויים שבוצעו בחלק גדול מהקיבוצים הפכו אותו לדומה יותר לכלל החברה הישראלית. עם זאת, אפשר לומר שהשולחן הקיבוצי הנמוך נותר עדיין גבוה יחסית לאוכלוסיות החלשות, והפערים הקיימים בין השולחנות אינם גדולים בהשוואה לחברה הישראלית. אפשר להניח שהמיעוט הנהנה מרמת חיים הגבוהה בהרבה מהאחרים מהווה מושא לקנאה, אך עובדת קיומו של מיעוט (גדול יותר) שרמת חייו נמוכה בהרבה מזו של האחרים מרמזת על בעיה חברתית שנוצרת בעקבות השינויים. בין אלה שנפלו בין הכיסאות אפשר לציין משפחות חד-הוריות, גרושים, חסרי השכלה ומקצוע. מכיוון שמטרת השינוי לא הייתה להרע את מצבם של החברים, יש בכך כדי להצביע על "פינות" בעייתיות בהסדרים שנקבעו. הקיבוץ הולך ונהפך מקהילת רווחה בטוחה לחברה של פרטים בסיכון.

 

אם כי הבחנו במספר מצומצם של מודלים מבחינת הגנת הרווחה של החברים, למעשה מדובר במגוון רחב של הסדרים, הנובע מהשוני בין התהליכים בקיבוץ לבין אלה שמתרחשים במדיניות הרווחה הכלליים. לעומת מנגנון השוק, הבעלות או החזקה משותפת של הנכסים הופכות את המערכת הפוליטית של הקיבוץ למנגנון העיקרי של הקצאת תגמולים. הכוח הפוליטי אינו מעוגן במשאבים אובייקטיביים אלא בעיקר במחויבויות הדדיות והרשתות החברתיות. אלה נעשות לבסיס ההשפעה על חלוקת התגמולים. קונסטלציות שונות של כמות וסוג המשאבים שבשליטת הפרטים והקבוצות השונות, עשויות לגרום לעתים לקונפיגורציות חברתיות נבדלות, בין הקיבוצים ובתוך כל קיבוץ בתקופות שונות, אשר קובעים את אופיו של ההסדר בקיבוץ.

 

הערת המערכת: את רשימת המקורות ניתן לקבל בפנייה למערכת ביד טבנקין