דני פילק: מפה פוליטית חדשה ומודלים כלכליים-חברתיים ישנים

"מפנה" מס' 50 - אפריל 2006, אייר תשס"ו


מראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת נאבקים מספר מודלים פוליטיים על אופייה של החברה הישראלית. ההבדלים העיקריים ביניהם הם במישורים המדיני, המפלגתי והתרבותי, כשכולם מאמצים את המודל הניאו-ליברלי במישור הכלכלי-חברתי. כל אחד מהם מציג חזון אחר לחברה הישראלית, אם כי לא לכולם עוצמה שווה או יכולת לממש את החזון.

 

הראשון, ניתן לכנות אותו לאומי/סמי-ליברלי. זה מודל השואף לראות את ישראל כמדינה השומרת על הצורות העיקריות של הדמוקרטיה הליברלית אך מבלי לערער על הריבוד הלאומי של הדמוקרטיה הישראלית, הווה אומר מבלי לשנות באופן משמעותי את מצבם של הפלשתינאים אזרחי ישראל, או בלי לשנות את משטר ההגירה כך שתתאפשר התאזרחותם של העובדים הזרים. פרויקט זה שואף לשמר את מאפייניה של חברה חילונית אך זאת מבלי להפריד באופן אמיתי בין דת למדינה. תומכי מודל זה מבינים את הצורך לסיים את הסכסוך עם הפלשתינאים בפרט ועם העולם הערבי בכלל, ולכן מוכנים לבצע "ויתורים כואבים", אך רצון זה אינו נובע מהכרה בזכותם השווה של הפלשתינאים להגדרה עצמית, אלא מרצונם שישראל תשתלב בתהליך הגלובליזציה כחלק מהמדינות העשירות, הצפון-מערביות. מודל זה מאמץ באופן מלא את כל המאפיינים של המודל הכלכלי-חברתי הניאו-ליברלי: חלוקה עולמית של העבודה בין מדינות "היי-טק", מדינות של תעשייה מסורתית ומדינות המייצרות חומר גלם; ארה"ב כ"שוטר עולמי"; "שחרור" השוק מהתערבות ממשלתית; הפחתת מסים להון ולשכבות העשירות; הפרטת נכסי המדינה; פירוק ומסחור מדינת הרווחה והחלפתה במבנה רב-ממדי שמספק רק "רשת ביטחון" לשכבות העניות יותר; אבטלה מבנית; גידול הפערים בין אלה שמשתלבים ב"כלכלה החדשה" לאלה שמספקים שירותים שונים במחיר נמוך. עד בחירתו של אמיר פרץ כיו"ר מפלגת העבודה והקמתה של קדימה, הביטויים המפלגתיים של פרויקט זה היו מפלגת העבודה ושינוי, וכן האגף היותר "מתון" של הליכוד. חלום ה"מפץ הגדול", שהתגשם עם הקמתה של קדימה, היה החלום לתת לפרויקט זה, שזוכה לתמיכה רחבה בישראל, ביטוי מפלגתי אחד.

 

המודל השני היה הניאו-שמרני. שורשיו הפילוסופיים אצל תיאורטיקנים כליאו שטראוס, וביטויו הפוליטי המשמעותי ביותר בעולם הוא המפלגה הרפובליקנית תחת הנהגתם של ג'ורג' וו. בוש, צ'יני, ראמספלד ווולפוביץ. הוא משלב גרסה רדיקלית של המודל הכלכלי-חברתי הניאו-ליברלי, תפיסה מדינית לאומנית תוקפנית המבוססת על כוח צבאי ושמרנות תרבותית המערבת יסודות דתיים בכל רמה של חיי החברה. בארה"ב מודל זה מתבטא בהעמקה חסרת תקדים באי השוויון בניכוס המשאבים, במתקפה על היסודות המעטים של מדינת רווחה, בשיעבוד ההחלטות הפוליטיות לאינטרסים של קונצרנים כלכליים, בהגבלה של זכויות הפרט בשם ערכים דתיים והכפפת שלטון החוק לצרכים של מדיניות לאומנית מיליטריסטית (לדוגמה, ה-Patriots Acts). מנהיגו של' פרויקט' זה בישראל הוא בנימין נתניהו. תוכניתו הכלכלית, עוד מימיו כראש ממשלה, אך ביתר שאת בכהונתו כשר האוצר, היא ניסיון לממש מודל ניאו-ליברלי רדיקלי: הפחתת מסים לעשירים, הפרטת המשק הציבורי, פירוק מדינת הרווחה, הפחתת הקצבאות- הם מאפייניה הבולטים של גישה זו. קשריו עם המפלגות הדתיות ותפיסתו בנוגע ליהדותה של ישראל הם ביטוי לשמרנות ששואבת את תפיסתה החברתית ממקורות פרה-מודרניים. הלאומנות המיליטנטית שלו, הבנת היחסים בינינו ובין העולם הערבי בכלל והפלשתינאים בפרט במונחים של סכסוך נצחי מהווים את הבסיס של גישתו הלאומנית-מיליטריסטית. הצבעתו על אזרחיה הערבים של המדינה כ"סכנה האמיתית" מאפשרת מעבר ממדיניות חוץ מיליטריסטית למדיניות פנים המבוססת על הדרה ופיקוח. אומנם, בנימין נתניהו היה המנהיג של הפרויקט הניאו-שמרני בישראל, עד הקמתה של "קדימה", הליכוד היה יותר מאשר מפלגה ניאו-שמרנית. היסודות הפופוליסטיים של הליכוד מימי מנחם בגין אפשרו לליכוד לזכות בתמיכה רחבה יותר מאשר זו של המודל הניאו-שמרני. אומנם המרכיבים החלוקתיים של הפופוליזם הבגיני אינם אפשריים עוד במסגרת המודל הניאו-ליברלי שהפך להגמוני באמצע שנות ה-80, עדיין קבוצות רבות נשארו נאמנות לזהות "ליכודניקית" שהתגבשה סביב המדיניות המכילה, שוללת ההדרה (אם כי באופן חלקית) שאפיינה את הפופוליזם של מנחם בגין. נתניהו הצליח לשמר תמיכה זו על ידי שימוש ברטוריקה של "הם" ו"אנחנו" כדי להיבחר לראשות הממשלה ב-1996, ואף בהפסדו ב-1999. התוצאות של תוכניתו הכלכלית, ההתנתקות והקמתה של קדימה שמו קץ ליכולתו להמשיך ולגייס את הזהות ה"ליכודניקית" לטובת הפרויקט הניאו-שמרני.

 

המודל השלישי הוא המודל הדתי-לאומני של המפד"ל והאיחוד הלאומי. מודל זה מבוסס על פרוש אתנו-צנטרי רדיקלי של הדת היהודית השולל באופן מוחלט את הזכויות של מי שאינו יהודי. מודל זה אינו מקבל את הנחת היסוד של המהפכה הדמוקרטית, שוויון ערך האדם, ומקבל את הפרוצדורה הדמוקרטית רק אם היא כפופה לפירוש הלאומני והאתנו-צנטרי של ההלכה היהודית. המשך הכיבוש נתפס כמימוש הזכויות היסטוריות של העם היהודי לדורותיו, מקומם של אזרחיה הלא יהודים של המדינה רק כאורחים "נסבלים" כל עוד הם מקבלים את העליונות היהודית, המבנה החברתי צריך למחזר את הפירוש השמרני והאתנו-צנטרי של המקורות. זו תפיסה שמבוססת על ראייה אליטיסטית של הפוליטיקה, שעל פיה אוונט-גארד חדור מוטיווציה אחראי ל"גאולה".

 

האיום העיקרי על הבורגנות הסמי ליברלית

 

המודל הרביעי הינו שילוב של אורתודוקסיה דתית ומזרחיות אשר ביטויה הפוליטי הוא ש"ס. תחת הסיסמה "להחזיר עטרה ליושנה" מבקשת ש"ס לתת ביטוי דתי אורתודוקסי להתנגדות לקיפוח הכלכלי והתרבותי של המזרחים. הם משלבים תפיסה דתית אורתודוקסית, קריאת תגר על חלק מהמיתוסים של הציונות החילונית, ניסיון לשמר מרכיבים מסוימים של מדינת הרווחה ומדיניות פעילה של גמילות חסדים. אומנם ש"ס ביקשה למתן חלק מהמדיניות הניאו-ליברלית (התנגדה לקיצוץ בקצבאות, ביקשה למתן את הפגיעה בחוק הבריאות ולהחזיר באופן חלקי את המס המקביל), היא הייתה שותפה פעילה של כל הממשלות שייצבו את המבנה הניאו-ליברלי והתנגדה באופן עיקש לחוק הדיור הציבורי או לעגן את הזכויות החברתיות בחוק יסוד. ההצלחה לבסס יסוד יציב סביב עשרה מנדטים, והאפשרות לגדול בצורה משמעותית בנסיבות מסוימות, הפכו את הפרויקט של ש"ס לאיום העיקרי על הבורגנות הסמי-ליברלית הישראלית (הקריאות "רק לא ש"ס של תומכי ברק, האמירה של יוסי שריד "ריד מיי ליפס" והקמתה של שינוי, היו ביטויים לתחושת האיום הזאת).

 

המודל החמישי הוא הפופוליזם הרדיקלי הימני שמנהיגו הוא אביגדור ליברמן. בשנות ה-90 הופיעו במדינות אירופיות רבות מפלגות ששילבו כמיהה ל"עם" כמקור האמת והטוב. קסנופוביה, אנטי-אליטיזם, אנטי-ליברליזם, גישה אוטוריטארית, רצון במנהיג חזק שמסוגל לגלם אחדות מיתית של ה"עם" וקבלה של היסודות העיקריים של המדיניות הניאו-ליברלית. החזית הלאומית של לה פן בצרפת, מפלגת החירות של היידר באוסטריה, הבלוק בבלגיה, מפלגת העם בדנמרק וה"ליגה נורד" באיטליה הן הדוגמאות הבולטות של הפופוליזם הרדיקלי הימני. "ישראל ביתנו" של ליברמן היא הביטוי הישראלי לזרם פוליטי זה. הקסנופוביה שלו מופנית כעת בעיקר כנגד הפלשתינאים והערבים ובאה לידי ביטוי ברצונו לבנות קהילות לאומיות "הומוגניות". האנטי-אליטיזם והצגת ה"עם" כמקור הטוב, בטענותיו שהחברה הישראלית מחולקת בין רוב העם (כפי שהגדיר אותו פעם: "מזרחים, דתיים, עולים חדשים, מתנחלים") לבין האליטות (מערכת המשפט, המשטרה, פקידי האוצר והתקשורת) ובדגש על עצמו כמי שצמח "מלמטה". האנטי-ליברליזם שלו ברצונו לחזק את הרשות המבצעת על ידי משטר נשיאותי שמשוחרר מ"כבלי הבירוקרטיה" ובהצעתו להוציא מבית המשפט העליון את הסמכות להחליט בסוגיות הקשורות למבנה המשטר ולהעבירה לבית משפט חוקתי המקנה יותר משקל ל"רצון הרוב". הגישה האוטוריטארית שלו באה לידי ביטוי בשימוש בכוח כפתרון לכל דבר (העברה בכוח של אזרחיה הערבים של המדינה למדינה אחרת, טיפול בכוח בפשע, מבלי להתייחס לשורשיו החברתיים, ענישה קשה כטיפול יחיד בתאונות הדרכים). במקביל מאמצת 'ישראל ביתנו' גישה ניאו-ליברלית התומכת בהפרטה רחבה של נכסי מדינה (לדוגמה, כשר תחבורה היה ליברמן אחראי להפרטת אל על והציע לבנות בכביש מס' 1 מסלול מהיר בתשלום) ובהעברת האחריות על שירותי הרווחה מהמדינה אל הפרט.

 

המודל האחרון, בעל משקל קטן יותר מהקודמים, הוא הפרויקט הליברלי (במובנים הפוליטי והתרבותי של המושג) שביטויו המפלגתי הוא מרצ. אומנם יש בין מנהיגי מרצ, ובמיוחד בין תומכיה שחזונם מנוגד למודל הניאו-ליברלי (תומכים במודל סוציאל-דמוקרטי או סוציאליסטי דמוקרטי), תפקידה החברתי, מבנה הסוציו-דמוגראפי והשקפת חלק לא מבוטל מתומכיה, היא ליברלית: תמיכה ב"שלטון החוק", הגנה על תפקידו של בית המשפט העליון כמפקח או מבקר של הרשויות האחרות, פלורליזם תרבותי ודתי, שוויון מגדרי, הגנה על זכויות אדם, הגנה על זכויותיה של הקהילה ההומו-לסבית, תמיכה בהפרדת דת ומדינה. כל אלה מהווים את היסודות העיקריים של התפיסה הליברלית ברוחם של הוגים כמיל או רולס.

 

מפה פוליטית חדשה

 

בחירתו של אמיר פרץ ליו"ר עבודה והקמתה של קדימה היו המאורעות העיקריים שהביאו לכך שהמפה המפלגתית תשקף באופן נאמן יותר את הפרויקטים הפוליטיים השונים (הערה: ההתאמה הטובה יותר בין המערכת המפלגתית לפרויקטים הפוליטיים השונים היא תוצאה גם של פרישתו של ליברמן מהאיחוד הלאומי והאיחוד בין זה האחרון למפד"ל). הקמתה של קדימה הפכה אותה לביטוי המובהק של הפרויקט הלאומי/סמי-ליברלי. הפילוג בליכוד, היעלמותה של שינוי והמעבר של מצביעים מהעבודה לקדימה (בעקבות שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק), הופכים אותה לזרם המרכזי בחברה הישראלית. פרישתו של שרון מהליכוד אפשרה לפרום את רקמת הזהות הליכודניקית, שהתגבשה כתוצאה מתפקיד תנועת הליכוד בהכלתם (אומנם חלקית) של המזרחים בשדה הפוליטי הישראלי. במשך שנים ארוכות היו בין מצביעי ליכוד כאלה שהיו מוכנים להחזרה (לפחות חלקית) של השטחים הכבושים, אך המשיכו להצביע ליכוד כי לא ראו שהמפלגות במחנה ה"יוני" יכולות לייצג אותם. פרישתם של אנשים כגון שרון, שיטרית ולבני סימנה את התפוררות ה"בית" הליכודי ואפשרה הזדהות מפלגתית שתואמת יותר את העמדות השונות בנוגע לגבולות ולדמות המדינה בעתיד.

 

מודל זה ישמר את עיקרי המבנה הניאו-ליברלי (בחירה במס שלילי כדרך המועדפת להתמודדות עם העוני היא ביטוי ברור לכך). קדימה תחתור לצמצום הסכסוך כך שזה לא יפגע ביכולתה של ישראל להשתלב בתהליך הגלובליזציה, תוך כדי המשך מדיניות הדיכוי האלים וללא הכרה אמיתית בזכויות של הפלשתינאים (ברור לכל ש"גבולות הקבע" של ישראל כפי שהציגם אהוד אולמרט אינם בסיס להסכם שלום). לבסוף, המודל של קדימה לא ישנה את המבנה הריבודי של האזרחות בישראל ולכן לא ישנה כמעט כלום בנוגע לקיפוחם של אזרחיה הערבים. יתרונותיה הבולטים של קדימה הם שהיא מייצגת מודל של חברה שכרגע מבטא את רצונו של פלח משמעותי ביותר בקרב אזרחיה היהודים של ישראל, ובכך שזוקפת לעצמה את הביצוע המוצלח של ההתנתקות. להבדיל ממפלגת העבודה ומרצ, שדגלו בנסיגה מהשטחים הכבושים אך לא הצליחו לפרק התנחלויות כשהיו בשלטון, קדימה יכולה לטעון שהיא האחראית לכך שלראשונה מ-1967 פונו התנחלויות (הרס הבתים בעמונה הנו מסר סמלי לגבי הנכונות לנהוג כך באזורים מסוימים בגדה המערבית). לכן קדימה היא המייצגת המובהקת של הפרויקט הלאומי/סמי-ליברלי.

 

בחירתו של פרץ מעלה גם אפשרות שייווצר גרעין פוליטי שיציג אלטרנטיבה לשליטה הניאו-ליברלית, אך כדי שהבטחה זו תתממש יהיה צורך להתגבר על משוכות רבות. כעת, אין התאמה בין החלוקה במפה המפלגתית לבין מודל סוציאל-דמוקרטי אמיתי. עמיר פרץ מייצג מנהיגות שמתאימה למודל זה, וכן חלק מחברי הכנסת ומהפעילים המקורבים לפרץ (כגון שלי יחימוביץ' או ד"ר יובל אלבשן). אך במפלגת עבודה, בין הנהגתה ובין תומכיה, יש עדיין נציגות לא מבוטלת לפרויקט הלאומי/סמי-ליברלי שמאמץ את עיקרי המודל הניאו-ליברלי. גם אם פרץ יצליח לשרוד כמנהיג העבודה עדיין לא מובטח שהוא ישמש מוקד לגיבושו של מודל אלטרנטיבי. הישיבה בממשלה תחת הנהגת קדימה תקשה על הצגת פרויקט חברתי-כלכלי החורג מהגבולות של הניאו-ליברליזם. כמוכן, לא ברור לאיזה כיוון יבחר פרץ לצעוד: לזה שסימן כיו"ר ההסתדרות, או לדרך השלישית של טוני בלייר או ביל קלינטון, שניהם מיישמים נאמנים של המודל הניאו-ליברלי? כמו כן, הכוחות שמסוגלים להיות חלק מגוש פוליטי מנוגד לניאו-ליברליזם אינם רק בתוך מפלגת עבודה. למרות שמרצ מבליטה היום את המסר הליברלי, קיימים בתוכה כוחות שיכולים להיות שותפים חשובים לגיבושו של כוח פוליטי שמאלי לא רק במישור המדיני אלא גם במישור החברתי-כלכלי. האם אפשר יהיה לראות שינוי במפה הפוליטית, בתוך מפלגת העבודה ומחוצה לה, שיביא להתאמה טובה יותר בין מפה מפלגתית ופרויקטים פוליטיים?

 

עם זאת המכשול העיקרי, אם אכן פרץ יצליח לשרוד ויעדיף מדיניות ברורה של שמאל חברתי ויתחבר גם עם שותפים לדרך מחוץ למפלגת העבודה - הוא אותו מכשול שאתו מתמודדים מנהגי שמאל מובהקים, כמו לולה בברזיל או טאברה וואסקס באורוגוואי כשהם מגיעים לשלטון: האם ניתן לממש מדיניות סוציאליסטית, או אפילו סוציאל-דמוקרטית, בעידן ההגמוניה הניאו-ליברלית (הערה: שאלה נוספת היא האם חדש, אשר התמודדה הפעם ללא בריתות עם אנשים כעסמי בשרה ואחמד טיבי, ומדגישה מסר "אדום-ירוק", תוכל להוות גרעין לגיבוש של גוש פוליטי (גם אם קטן) שתציב אלטרנטיבה שמאלית רדיקלית שתהיה יהודית ערבית.). שאלה זו עדיין רחוקה והדוגמה הברזילאית מלמדת שגם אם פרץ יצליח אכן לגבש סביב מנהיגותו אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית, הוא יצטרך להתמודד עדיין עם אתגרים מאוד קשים.

 

לסיכום: הארגון מחדש של המפה הפוליטית פותח את האפשרות להקמת ממשלה שלאחר ארבעים שנה מתחילת הכיבוש, תצעד לכיוון סיומו (אם כי משמעותו של סיום הכיבוש חזרה לגבולות 67, ולא הקווים שאולמרט מציע). תוצאה ברוכה של הבחירות יכולה להיות בגיבושו של כוח פוליטי סוציאל-דמוקרטי והתחלת גיבושה של אופציה שמאלית רדיקלית.