אלון פאוקר:   קיבעון אידיאולוגי נוכח מציאות משתנה

"מפנה" מס' 50 - אפריל 2006, אייר תשס"ו


לכל התנועות הקיבוציות היה ברור שהקמת המדינה היא אירוע בעל משמעות עמוקה עבורן כתנועות חלוציות. הדבר נכון בין אם הכירו במאורע זה כמשנה ממהותו את תבנית ההגשמה הציונית ובין אם לאו. תובנה זו חייבה אותן להידרש להשקפת עולמן, לאורה קמו ושאפו לפעול בתקופת היישוב, וזאת בין אם מתוך בחירה לשנות השקפת עולם זו לנוכח המציאות החדשה ובין אם מתוך בחירה לחזקה ולחשקה.

 

ואומנם, בכל התנועות ניכרה התייחסות לעניין זה בהתכנסויות התנועתיות שקיימו כולן בתוך השנה הראשונה לתום מלחמת-השחרור.

 

מאמר זה בוחן את עיצוב האידיאולוגיה לנוכח המציאות החדשה בארבע התנועות הקיבוציות המשמעותיות שפעלו באותה עת: הקיבוץ המאוחד (הקה"מ); הקיבוץ הארצי (הקב"א); חבר הקבוצות (חה"ק) ובהמשך, האיחוד; והקיבוץ הדתי (הקה"ד). הוא עומד על המשתנה והקבוע בתנועות אלו בתחום האידיאולוגי, במעבר מיישוב למדינה, ולאורך עשור העצמאות הראשון. עיצוב האידיאולוגיה לא נבחן בחלל ריק, אלא מתוך יחסי הגומלין שנוצרו בינה לבין המציאות החדשה, כפי שניבטה בעיני התנועות באותה עת. מתוך יחסי גומלין אלו ניתן לעמוד גם על דרך התמודדותו של הקיבוץ, כתופעה ייחודית וילידת תקופת היישוב, עם המציאות החדשה של עצמאות מדינית.

 

ברור, בהקשר זה, שאף כי האידיאולוגיה שופכת אור על השקפת עולמה של כל תנועה, הרי אין  לתופסה רק כשלעצמה, אלא גם, ואף בעיקר, כמשרה על המעשה העכשווי: היה צורך להסביר לחבר הקיבוץ את משמעות חייו הלא קלים ומשמעות היום-יום הקיבוצי האפור. זאת, במציאות הלא נוחה בה היה על הקיבוץ לפעול בתקופת ראשית המדינה, שאחד ממאפייניה הבולטים היה שינוי היחס לחלוציות. על כן, חזון העתיד היווה כלי חשוב כנותן משמעות הן לחיי היומיום בקיבוץ, והן כמגביר את משמעות המעשים שכל תנועה ראתה לעצמה חובה לעשותם באותה תקופה בחברה שמסביבה. עניין אחרון זה קיבל משנה חשיבות כאשר המציאות בחברה הכללית, והתפיסות הרווחות בה עם קום המדינה, הקשו מאוד על הקיבוץ לקדם את רעיונותיו בתוכה.

 

                      יסודות אידיאולוגיים משותפים

 

ששה יסודות אידיאולוגים משותפים נראים כמאפיינים את כל התנועות הקיבוציות לאורך כל עשור העצמאות הראשון:

 

בקרב כל התנועות קיימת השאיפה הבסיסית לחברה צודקת וטובה יותר שבהקשר הציוני באה לידי ביטוי בשאיפה למדינה ציונית-סוציאליסטית. על הקיבוץ לפעול כאן ועכשיו להגשמת הציונות הסוציאליסטית משום שהיא הדרך הטובה ביותר לעיצוב המדינה. הדבר נכון היה לתנועות המהפכניות. כך, למשל, טען יעקב חזן, כי גם לאחר האכזבה מברית המועצות, ובלי קשר לכך: "אין ציונות בלי קדמה סוציאלית והגשמתה של הציונות הגדולה תיתכן רק תוך כדי הגשמתו של הסוציאליזם. הא בהא תליא".  בדיוק באותה מידה, הייתה נכונה גישה זו גם לתנועות שהחזיקו באידיאולוגיה מתונה ולא מהפכנית. כך, למשל, נכתב בתוכנית הלימודים לבני י"ב, שפרסמה מחלקת הנוער של האיחוד ב-1955, שהמגמה המרכזית של התנועה צריכה להיות: "להטביע את חותם הציונות-הסוציאליסטית על אזורי ההתיישבות.". זאת על סמך ההנחה הרווחת גם בתנועה זו, ש"... האידיאה הנשגבה של חיי קבוצה יכולה וצריכה להפוך למנוף גדול להגשמת הציונות, לכוח מדריך ומשפיע על העם כולו בתקומתו."

 

כל התנועות, בלי קשר לטיב היחסים שפיתחו עם השלטון, עמדו גם על כך שדרך העשייה הוולונטאריסטית עדיפה להשגת אותו עיצוב ראוי של המדינה, על הכלי המדיני הפורמלי. גישה זו אפיינה לא רק את הקה"מ והקב"א בעלי האידיאולוגיה האוונגרדית, אלא גם את חה"ק והאיחוד אחריו, למרות שראו לעצמם הכרח להשתלב במדינה. הדגשה זו של יתרון החלוציות עלתה בקנה אחד עם ראיית הקיבוץ כמכשיר העדיף לביצוע המשימות הנדרשות למדינה ולעיצובה (הסוציאליסטי) הראוי. גם כאן לא היה שוני בין התנועות האוונגרדיות לתנועות המשתלבות, כשגם בחה"ק ובאיחוד היה מקובל לחשוב כי "הזמן... של קיום מדינת-ישראל מוכיח, שאין לנצח את שממת הארץ בלי המכשיר היעיל הזה ששמו קבוצה."

 

התנועות לא נבדלו גם בכך שבכולן היה ברור כי עדיפותו זו של הקיבוץ היא תוך חיבור הכרחי לכלל שסביבו בשני מובנים: ראיית חובה לתרום למדינה בכל הצמתים החשובים העומדים על הפרק (בתקופת דיוננו, בעיקר צבא, התיישבות וענייני עלייה וקליטה). חובה זו הייתה תקפה בלי קשר לכל פער אידיאולוגי כזה או אחר ביניהן ובלי קשר לטיב היחסים שפיתחו עם השלטון במדינה. המובן השני של הכרח החיבור לכלל היה רצון לצרף לקיבוץ אנשים מתוך כלל זה. מדובר היה ברצון שאיננו רק מעשי, אלא גם אידיאולוגי.

 

לצד זאת, סברו כל התנועות שהקיבוץ מהווה גם שיא של הגשמה סוציאליסטית חופשית המעלה את האדם בתוכו ומהווה שיא של חירות אישית ולכן המקום הראוי לאדם לחיות בו. גם בקה"ד, בעל התפיסה הדתית, מקובל היה להדגיש את איכותו הייחודית של הקיבוץ בשל צורת חייו הסוציאליסטית. לכן גם בו, כמו בכל התנועות האחרות, רווחה התפיסה האידיאולוגית שבאה לידי ביטוי בדברים הבאים מעלון שדה אליהו: "לדעתי נוכל בפה מלא לאמר כי בדרך כלל הקיבוץ הינו כיום התא החברתי המוצלח ביותר שאנו מכירים, אף אם לא האידיאלי, כי מורגשים בו עוד ליקויים מרובים ושונים."

 

בכל התנועות מקובל היה לעמוד, בהמשך להצגה זו של הקיבוץ, על כך שכתא של חברת העתיד הקיבוץ מקרין גם מתוכו החוצה. עניין זה היה טבעי אומנם יותר לאידיאולוגיה של הקה"ד ובמיוחד למורשת הקבוצה הקטנה בחה"ק, אך לא נעלם גם מהשקפת עולמן של התנועות בעלות התפיסה המהפכנית.

 

סקירה זו של עיקרי נקודות הדמיון באידיאולוגיה הקיבוצית מכילה גם את עיקרי מהותו של הקיבוץ כחברה חלוצית וגם את עיקרי מהותו כמקיים את תאי חברת העתיד. ניתן, על-כן, לקבוע שבנקודות המהותיות ביותר הייתה האידיאולוגיה הקיבוצית דומה. בהמשך לכך, נקודות שוני שונות לא מצליחות "לאיים" על מהות דומה זו: כך לגבי התוספת הדתית של הקיבוץ הדתי (הדת המשתלבת בהווי מדינית מודרנית); התפיסה של הקב"א והקה"מ שהסוציאליזם בארץ הוא חלק ממהפכה עולמית, תפיסה אותה ניסו לשמר גם לאחר ההתפתחויות הלא חיוביות בברית המועצות באמצע שנות החמישים; האנטגוניזם של שתי תנועות אלו לשלטון במדינה מול שאיפת חה"ק והאיחוד להשתלב בו (שאיפה שנראתה בעייתית לאחר נאום "בוש ונכלם" ב-1950); הגדרת הקה"מ את עצמו כפתוח לכלל, מול האליטיזם של הקב"א (שלמרות זאת, לא נקלטו בו פחות עולים מאשר בקה"מ); או האידיאולוגיה החלוצית הקיצונית של הקה"מ לעומת הדגש גם לקיבוץ פנימה בתנועות האחרות. כל אלה לא היו חסרי חשיבות, אך מתוך מבט כולל על עיקר וטפל באידיאולוגיה הקיבוצית, ניתן להבחין שאותם הבדלים לא עסקו בדרך כלל בליבה הממשית של אידיאולוגיה זו. על-כן, ניתן לקבוע שהם משניים לששה היסודות האידיאולוגים הדומים שהוצגו קודם.

 

יתרה מכך, האידיאולוגיה הייתה לא רק דומה בעיקרה בין כל התנועות, היא אף הייתה יציבה לכל אורך עשור העצמאות הראשון, למרות שהיה זה עשור רב תהפוכות. אם לא די בכך, הרי לא ניכר באידיאולוגיה זו שינוי משמעותי אל מול התקופה הטרום מדינית.

 

                               יציבות אידיאולוגית במציאות משתנה

 

אולם, אידיאולוגיה זו לא פעלה בחלל ריק, ולעומת היציבות שלה, הייתה המציאות שונה מאוד. השוני המשמעותי ביותר עבור התנועות הקיבוציות, היה המעבר מחלוציות וולונטארית לממלכתיות בירוקרטית וממוסדת. מעבר זה, שהוא אחד מסממני ההיכר של עידן המדינה, מייד עם תחילתו, הוביל את הקיבוץ לקושי בשני רבדים:

 

א.      המעשה החיצוני של הקיבוץ:

 

התנועות כולן חשו לא נחשבות ודחוקות ממרכז העשייה. תחושות אלו באו לידי ביטוי בצורה המוחשית ביותר בתסכולו ההולך וגובר של הקיבוץ מאי-הצלחתו להיות רלוונטי למשימות המרכזיות של התקופה. היינו, ההתיישבות, ובעיקר קליטת העלייה.


התנועות כולן התוודעו לקושי זה חיש מהר, והיו בתוכן אף מי שחזו אותו מראש. הוא לא בא לידי ביטוי שונה מהותית בקרב התנועות שראו עצמן פועלות כאופוזיציה לשלטון, לעומת מי שהטיל יהבו על השתלבות במדינה, משום שרעיון ההשתלבות (בעיקר של חה"ק), לא טמן בחובו, כאמור, ויתור על החלוציות. על כן, התוודעות מוקדמת לאותו קושי מרכזי שהציבה בפניהן התקופה החדשה, כמו גם מאמצים ותקוות שהמגמה החדשה - נוגדת החלוציות הוותיקה - תשתנה, לא הצליחו לצמצם, לגבי אף אחת מהתנועות, את תחושת התסכול והאיום שחשו כתוצאה מהמצב החדש. לא הפוליטיזציה של הקושי נוסח הקב"א (הטיית המאבק למישור הפוליטי, המבוסס על אידיאולוגיה מהפכנית, בניסיון ללכד בדרך זו את חברי התנועה); לא עקשנות על השבת מלחמה שערה בדמות הדגשה חוזרת ונשנית של האידיאולוגיה חלוציות הקלאסית נוסח הקה"מ; לא הניסיון להשלים ולהתכנס לחצר הקיבוץ פנימה, תוך הדגשת ההתמודדות עם המופת של הקיבוץ (קה"ד) ולא דרך ההשתלבות של חה"ק שקיוותה לשילוב בין ממלכתיות לרעיונותיו החלוציים, לא שינו מהותית את תחושת האיום נוכח המצב החדש.

 

אחד השיאים של תחושת איום זו היה כבר בראשית התקופה, בנאום "בוש ונכלם" של בן גוריון. אין זה המקום להרחיב לגבי הנאום, אך בהתאם לדברינו כאן, אין זה פלא שאף התנועה הקיבוצית "של" ראש הממשלה הגיבה בחריפות לנאום, תוך שתגובתה מבטאת בדיוק את אותה תחושת איום: "הדברים שנאמרו ע"י ראש הממשלה בכנסת בשבוע שעבר בעניין התנועה הקיבוצית, נתקבלו באופן חמור ביותר ברחבי הקבוצות ועוררו הד קשה בלב החברים... חברים רבים מצרפים את התופעה האחרונה לשרשרת של הופעות קודמות שבהן ניתן... ביטוי ליחס בלתי אוהד לתנועה הקיבוצית."

 

התנועות השונות ראו ב"יחס בלתי אוהד" זה סכנה כפולה: הן לחברה בארץ והן לקיבוץ. הסכנה לחברה בארץ ברורה - היא איננה מתפתחת בדרך שעדיף לה שתתפתח. הסכנה לקיבוץ נבעה מקשריו האידיאולוגיים והממשיים עם החברה שמחוץ לו, שבעטיים היה לו ברור כי אי-השפעה שלו עליה, פירושה ההכרחי הוא השפעה שלה עליו, עד כדי ערעור יציבותו הפנימית.

 

ב.      הקיבוץ כמערכת חיים:

 

 קשיי הקיבוץ ביכולתו לממש את האידיאולוגיה החלוצית שלו בעידן החדש, אינם ממצים את ההסבר לתחושת המשבר בו היה נתון אז, ללא הבדל בין התנועות. לצד קשיים אלה, רגלה השנייה, וייתכן העיקרית, של אותה תחושת משבר ניצבת הייתה על בסיס תחושת אי-ההצלחה בבניית החברה הקיבוצית כבית משביע רצון לחבריה. כזכור, החזיקו כל התנועות באידיאולוגיה שראתה בקיבוץ חברת מופת. אולם בכולן היה פער בנושא זה בין האידיאולוגיה למציאות. פער זה הודגש בעידן החדש הן כתוצאה מקשיי הפעולה של הקיבוץ כלפי חוץ, שגרמו לזעזועים שונים בתוכו, והן כתוצאה משינוי השאיפות של מרבית החברים בתקופה החדשה. הללו, כמו היישוב הוותיק שסביבם, התאפיינו עתה בפחות אנרגיות חלוציות וביתר שאיפה לנוחות.

 

קשיי הפעולה כלפי חוץ ושינוי התודעה בקרב החברים הזינו, אפוא, זה את זה, וגרמו יחד לכך שבקרב חברים רבים ניכר רצון להחליף את הסיפוק הרוחני (מימוש האידיאולוגיה הקיבוצית-חלוצית) בשאיפה לסיפוק חומרי. שינוי תודעתי זה בקרב החברים גרם להתגברות הציפיות מהבית הקיבוצי עצמו. לציפיות אלה לא היה מסוגל אז הקיבוץ לתת תשובה מספקת, לא אידיאולוגית ולא מעשית. התוצאה הייתה חבר מתוסכל: "החבר בחייו היום-יומיים רואה בעיקר את השלילה, את הצל בחיים שלנו, ואינו מסוגל לראות את האור הגדול של חדות יצירה, ורבים מן ההישגים ומן החיוב כלל אינם מגיעים להכרתו."

 

אי ההצלחה בבניית החברה הקיבוצית עצמה הושפעה לא מעט גם מחוסר יכולתם של קיבוצים רבים לגדול ולהתרחב כדי התאמה לאפשרויות המשקיות החדשות, שבה הייתה טמונה האפשרות להתקדמות המצופה ברמת החיים. אי-הצלחה זו לגדול, אלצה את הקיבוץ להזדקק לעבודה שכירה, לרוב בניגוד לרצונו, והדבר היווה עדות מוחשית יום-יומית לכישלון רעיונות הפיתוח העצמי והעבודה העצמית אותם חזר והדגיש.

 

מכלול זה של קשיים פנימיים, יחד עם הכתר שהורד מראשו של הקיבוץ, אכן פגעו בתדמיתו לא רק במדינה, אלא גם בעיני חבריו. הדבר הומחש והוגבר כאחת, בכל התנועות בצורה כואבת, בדמות עזיבות רבות. תופעת העזיבות מהקיבוצים לא ייחדה את תקופת דיוננו, אולם עזיבתם של חברים מרכזיים רבים, ורבים מבין בני-הארץ, ובעיקר בוגרי הפלמ"ח, שנחשבו לעתודה האיכותית ביותר, יחד עם חוסר הצלחתו של הקיבוץ לקלוט, תרמו לא רק לקשיים ממשיים בקיום הבית הקיבוצי, אלא גם לכרסום בדימוי העצמי של הקיבוץ ולהגברת תחושתו כמי שניצב לפתע בשולי הדרך. היותה של מכת העזיבות חזקה במיוחד בשנות העצמאות הראשונות, בהן הגיע היקף העזיבה לכ-10%, רק חזקה את ההלם שאחז בכל התנועות הקיבוציות אל מול העידן החדש.

 

עוצמתה המשולשת של בעיית העזיבות (קושי דמוגרפי, ערער האמונה בדרך הקיבוץ כחברה וערער האמונה ביכולתו לפעול כלפי חוץ) הייתה כה חזקה, עד שגם הקב"א, שדווח לאורך כל התקופה על כך שמכת העזיבות בו קלה מבתנועות האחרות, לא ניכרת בו יתר שביעות רצון בתחום זה.

 

התמונה המצטיירת לעינינו היא, אפוא, שהאידיאולוגיה הקיבוצית הדומה, ניצבה בכל התנועות בפני קושי דו-רבדי דומה: יסודותיה החלוציים של אידיאולוגיה זו נתקלו במציאות לא אוהדת בחברה הכללית ובחברים פחות נכונים למשימה; ואילו יסודותיה הפנים קיבוציים (הקיבוץ כתא חברת העתיד) נתקלו במציאות קיבוצית שלא מימשה בעיני חברים רבים את רעיונות חברת המופת.

 

התוצאה של קושי דו-רבדי זה הייתה שהקיבוץ שלא הצליח להחזיר לעצמו את הכתר שהיה על ראשו בחברה הכללית, ולא הצליח גם ליצור לכך פיצוי פנימי. אף אם פיצוי פנימי זה לא היה בבת עינן של ההנהגות, הרי נראה כי בהחלט היה מניח את דעתם של רבים מהחברים גם אם לא מספקם לגמרי. כך או כך, פיצוי זה לא הושג והקושי הדו-רבדי האמור גרר את הקיבוץ של ימי ראשית המדינה לתחושת מועקה קשה.

 

כך הציגו זאת המנהיגים: "הקיבוץ ומפעלו נתונים במצור, גבר הלחץ הפוליטי על התנועה הקיבוצית וחלו תמורות עמוקות במבנה היישוב ודמותו. גברה הסטיכיה בעלייה ובבנייה, עלה משקלה של הבורגנות והחריפו הניגודים המעמדיים. חל שינוי ערכים בתנועת הפועלים ביחסה לחלוציות, לשוויון ולערכים מעמדיים אחרים. בעקבות כל אלה גבר לחץ תרבות-החיים הרכושנית על תרבות-החיים השיתופית, הקיבוצית. גבר לחץ העיר ופיתוייה על הקיבוץ."

וכך הציגו זאת החברים: "[הקומונה היא] צורת החיים נעלה ומוסרית, אך רק מעטים עלו בתוכה ואילו הרבים, ואולי הרוב, נשארו קטנים, עלובים ועצובים..."

 

                    קשיים עם החברה הסובבת ועם עצמו

 

אם כן, הקיבוץ של ימי ראשית המדינה נסחף אל תוך "כדור שלג" חסר מוצא: היו לו שני סוגי קושי בסיסיים שהזינו זה את זה: קשיים עם החברה שסביבו וקשיים עם עצמו כחברה. שני אלה, ובמיוחד השני, יצרו בקרב חבריו תחושת מועקה קשה. תחושת המועקה פגעה באמונתם של החברים בדרך הקיבוץ, כך שנוצר פער בין הרעיון הקיבוצי לבין מידת ההזדהות של החברים אתו. על כן נפגעו מאוד הן יכולתן החלוצית של התנועות כולן, והן היכולת של הקיבוץ לקיים את חברתו כשלעצמה. שני אלה החמירו עוד יותר את שני הקשיים הבסיסיים האמורים מהם סבל הקיבוץ בתקופה זו, וחוזר חלילה.

 

לכן זו תקופה בה ניתן לזהות קריסת אמונה של הקיבוץ ביכולתו ובנחיצות קיומו, שאפיינה אותו יותר ויותר ככל שהתבהר טיבה של התקופה החדשה. כך, למשל, אמר אחד המשתתפים בפגישת חברים שקיים הקה"ד ב-1952: "רבים הצטרפו לקבוצות בראותם את הקבוצות כמכשיר לבנין הארץ ולהקמת המדינה, לכן נבוכו עם הקמת המדינה. רבים הסיקו את המסקנה ועזבו. אחרים נשארו אבל לא מרגישים כבר את הצורך של קיום הקבוצה. זהו אלמנט אדיש ולעתים אף מפריע בקבוצות." דברים דומים נכתבו בכתב העת של הקה"מ גם כשלוש וחצי שנים מאוחר יותר: "... אין ספק שהפסיכוזה, הכללית כמעט, שתקפה את הציבור שמחוץ לקיבוץ, כי הנה תמה תקופת החלוציות... פסיכוזה זו פגעה במידה ידועה גם בקיבוץ... ידוע, עייפות אינה באה מעבודה קשה בלבד, היא מגיעה גם כאשר ספיקות מתחילים לכרסם את לב האדם, שמא אין טעם למפעלו..."  יוצא, אפוא, שהקיבוץ של ימי המדינה ניצב אל מול משבר, שעיקרו פער מתרחב בין אידיאולוגיה למציאות. היה זה משבר שכמוהו לא ידע הקיבוץ מעודו ושהקיף את התנועות כולן. ניתן לומר שמעבר לדמיון הבסיסי הנזכר באידיאולוגיה של כל התנועות, הרי המשבר העוצמתי האמור, תרם גם הוא להאפלת ההבדלים האידיאולוגיים בין התנועות. הוא עשה זאת בכך שצמצם את משמעותה של האידיאולוגיה (המתקשה להתממש), וממילא היה בכך בכדי לצמצם עוד יותר גם את ממשות ההבדלים האידיאולוגים בין התנועות. משמע, ההבדל האידיאולוגי בין התנועות היה משני ומוזער עוד יותר אל מול המשבר הכל-קיבוצי שאפיין את התקופה, ושעיקרו המשותף היה חוסר שביעות רצון בתוך הקיבוץ וכישלון במימוש האידיאולוגיה הקיבוציות מחוץ לקיבוץ.

 

אם כן, בתחום הפעולה כלפי חוץ (החלוציות) כל התנועות מרגישות דחוקות ואת מסגרת החיים כשלעצמה הן אינן יודעות עדיין לטפח (עניין בו חל שיפור בשנות ה-60, משהחיים בקבוץ נהיו נוחים יותר עם בוא העידן התעשייתי, השכלול הטכנולוגי וקליטת הבנים שהובילה ליציבות דמוגרפית). על שני אלה האידיאולוגיה לא מצליחה לחפות, משום שהיא ביסודה משמרת את עיקריה הטרום מדיניים (הקיבוץ כמכשיר העדיף לביצוע המעשה העדיף - החלוציות הוולונטרית) ומגיבה אך מעט למהותו השונה של העידן המדיני (ממלכתיות, שאחד מסממניה הבולטים הוא הורדת הכתר מעל ראשה של החלוציות הוולונטרית הקלאסית, זו שהמייצגות הבולטות שלה היו התנועות הקיבוציות). על כן נוצר פער בין אידיאולוגיה יציבה למציאות משתנה.

 

התוצאה: האידיאולוגיה משקפת קשיים של דימוי עצמי המסוכסך עם המציאות ולא מסייעת לעצב דימוי עצמי חיובי יותר, המסוגל, כמו לפני הקמת המדינה, לחבר בין הייחודיות הקיבוצית להתרחשות הכללית. בנוסף, לא הייתה אז עדיין נחת פנימית שתוכל לחפות על אותם קשיים אידיאולוגים. חיפוי זה התקיים אומנם בתקופות מאוחרות יותר, אבל היה בו קושי משל עצמו: חברה כביכול אידיאולוגית, הפועלת מעט לפי האידיאולוגיה ושזו משנית בתודעת רבים מחבריה.

 

לסיכום:

 

אם פתחנו בכך שהאידיאולוגיה באה גם כדי לתת אופטימיות לקיום, הרי ניתן לומר שממרחק הזמן האידיאולוגיה ניבטת כמי שמסבירה מתוך עצמה את קשיי הדימוי העצמי, ולא כמי שסייעה להתמודד עם קשיים אלה. זאת כי היא בסופו של דבר סייעה להבהיר את התרחקות הקיבוץ מהמציאות וחוסר יכולתו להתמודד עם התרחקות זו מבחינה תודעתית ומכך גם מבחינה מעשית. בכך האידיאולוגיה למעשה לא השרתה אופטימיות, אלא עיצבה ושיקפה את קשיי הדימוי העצמי של הקיבוץ בתקופה החדשה.

 

ההתלבטויות שיצרה הקמת המדינה ושעודנו בהמשך, לאחר ביסוסו הכלכלי של הקיבוץ והפיכתו לחברה נוחה יותר לחבריו, הגיעו לשיאן עם פרוץ המשבר הכלכלי של שנות השמונים של המאה שעברה. זאת משום שעתה לא ניתן היה עוד לחפות בנוחות כלכלית על אידיאולוגיה מתמוססת. לכן הקיבוץ יכול היה או להתאפיין באידיאולוגיה קיבוצית ייחודית מתחדשת, או בהידמות הולכת וגוברת לכלל שסביבו. הקיבעון האידיאולוגי שאפיין את כל התנועות הקיבוציות החל מימי ראשית המדינה, תרם עתה את חלקו לכך שבדרך כלל הקיבוץ פסע בדרך השנייה (הידמות לסביבה). זאת משום שקיבעון זה השפיע על חוסר היכולת המהותית של הקיבוץ להגיב למציאות משתנה כחברה השומרת על  ייחודית, והתוצאות ידועות.

 

העניינים הבולטים עליהם ביקש מאמר זה להצביע: הדמיון האידיאולוגי הרב בין התנועות הקיבוציות; הפער המתרחב בין אידיאולוגיה למציאות; והקיבעון האידיאולוגי כלפי פנים וכלפי חוץ שאחז את כל התנועות אל מול אותו פער ואל מול התופעה החדשה של עצמאות מדינית; כל אלה מציבים את האידיאולוגיה כראי חשוב של המציאות הקיבוצית בימי ראשית המדינה. ראי זה משקף ומבטא גם יחד את הקשיים של הקיבוץ להתמודד עם המעבר מיישוב למדינה. קשיים אלה צריכים, כך נראה, להילקח בחשבון כחלק משורשיו הקדומים של משבר הקיבוץ בזמן הזה.