התקציב כמראה המשקפת את השיתוק ההנהגתי

ד"ר שלמה סבירסקי, מרכז אדוה
 
מפנה מס' 49 -  כסלו תשס"ה, דצמבר 2005

 

תקציב-המדינה המוצע, מספר את סיפורה של חברה המגששת באפלה ללא חזון של פיתוח כלכלי ומסתפקת בהסתמכות על "כוחות השוק" ש"יובילו את המשק קדימה"; חברה הדוחה לעתיד בלתי ברור את הצורך להשקיע בחבריה - בחינוך ובהשכלה גבוהה, בבריאות וברשת הביטחון הסוציאלי.

 

ההנהגה הפוליטית של ישראל מצויה מזה זמן במצב של שיתוק, היעדר יוזמה ובעיקר - היעדר חזון. כל אלה עולים בבירור מהצעת תקציב המדינה לשנת 2006.

 

בעת כתיבתן של שורות אלה נראה כי הצעת התקציב, על אף שהיא מונחת על שולחן הכנסת, לא תוגש לקריאה ראשונה עד לאחר הבחירות. עם זאת, ניסיון העשור האחרון מלמד כי הממשלה הבאה, גם אם הרכבה יהיה שונה מזה הנוכחי, תאמץ את הצעת התקציב הקיימת, בתוספת שינויים שוליים. כיוון שכך, הצעה זו יכולה לשמש בסיס לדיון שלהלן.

   

תקציב המוצע הוא אחד בסדרה מתארכת של תקציבים המשקפים את חוסר יכולתן של ממשלות בישראל לגבש חזון ולפרטו לתוכניות ארוכות טווח. חוסר יכולת זה, מצדו, הוא השתקפות של השיתוק המאפיין את ההנהגה הפוליטית בכל הנוגע לסוגיית הכיבוש של השטחים הפלסטיניים: שיתוק, אם משום ששני המחנות הפוליטיים הגדולים ניטרלו האחד את השני בתקופות שונות, ואם משום שבתקופות מסוימות הם חלקו גישה דומה, שעיקרה דחיית סיום הכיבוש בהתחכמויות שונות. שיתוק זה גולש אל מעבר לשאלת חלוקת הארץ אל תחומי מדיניות אחרים: כך, אף אחת מן המפלגות הגדולות לא פיתחה סדר יום כלכלי-חברתי של ממש. הדבר משתקף בימים אלה בקלות הרבה שבה כל המפלגות מוצאות לפתע שהן בעד "חמלה" - עמדה לא מפורטת ובלתי מחייבת, ממש כמו העמדה ההצהרתית והבלתי מחייבת בעד "שלום". אומנם, לפחות מאז 1985 שותפות שתי המפלגות הגדולות, ולצדן גם מרבית האחרות, להשקפת עולם פוליטית-כלכלית ניאו ליברלית, אך גם בהינתן שותפות שכזאת, ניתן היה לצפות לפחות להבדלי ניואנסים משמעותיים, מן הסוג המוכר לנו מארצות אחרות. 

 

השאלה הפלסטינית, לא זו בלבד ששיתקה את ההנהגה הפוליטית, היא גם ערערה את היציבות השלטונית. לפחות  מאז אמצע שנות ה-1980, אף אחד מן המחנות הפוליטיים הגדולים אינו יכול לשלוט לאורך זמן. צעדים משמעותיים במיוחד, כדוגמת מדיניות החירום לייצוב המשק בשנת 1985 או תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005, אינם יוצאים אל הפועל אלא רק לאחר שהושג שיתוף פעולה מאולץ בין שתי המפלגות הגדולות.

 

התערערות היציבות השלטונית מצאה ביטוי טראגי ברציחתו, לראשונה בישראל, של ראש ממשלה; אך היא גם עומדת מאחורי התחלופה הגבוהה של ממשלות. במשך ארבעת העשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, ישראל ידעה בכל עשור שני ראשי ממשלה בלבד, ולכל היותר שלושה. בשנות ה-90, לעומת זאת, היו חמישה - יצחק שמיר, יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק. ב-2001 נבחר אריאל שרון, הממשיך לעמוד בראש הממשלה גם בעת כתיבת שורות אלה, אלא שכהונתו ידעה כבר שתי מערכות בחירות - 2001 ו-2003 והשלישית יצאה עתה לדרכה; בנוסף על כך היא ידעה גם שינויים משמעותיים בהרכב הקואליציה.

 

ממשלות מקרטעות

 

מערכת הבחירות שבה אנו נתונים כיום מגלמת בתוכה את סיפור השיתוק וחוסר היציבות הנובעים מן הכיבוש המתמשך. החלטתו של שרון להתפצל מהליכוד, להקים מפלגה חדשה ולקרוא לבחירות היא תוצר של תסכול לנוכח אי יכולתו להוביל, במסגרת הליכוד, מהלך אסטרטגי ארוך טווח מול הפלסטינים. ואילו  גל האהדה שעוררה בחירתו של עמיר פרץ לראשות העבודה הוא ביטוי לעוצמת השאיפה הציבורית למהלך של תיקון חברתי, שנדחה שוב ושוב עקב העימות המתמשך  ועקב אורך החיים הקצר של הממשלות.

   

אין נושא הממחיש את בעיית היציבות השלטונית כמו העובדה, שממשלות ישראל מתקשות מזה זמן להעביר את הצעות התקציב שלהן בכנסת. וזאת, לא בשל הבדלים בתפיסת עולם חברתית-כלכלית, האמורים להשתקף בעמדות לגבי התקציב, אלא בשל סוגיית חלוקת הארץ. לדוגמה: ב-1998 לא הצליחה ממשלת נתניהו לקבל את אישור הכנסת להצעת התקציב לשנת 1999 בקריאה ראשונה. הרקע לכך היה הסתייגותם של המפד"ל, שהייתה שותפה בקואליציה, ושל ח"כים מ"חזית ארץ ישראל", מן ההסכם שחתם בנימין נתניהו עם הפלסטינים בוואי פלנטיישן שבארה"ב, כחלק ממימוש הסכמי אוסלו. האישור בקריאה ראשונה ניתן רק בתחילת נובמבר, באיחור של כשבוע, וזאת לאחר שח"כים ממפלגות ערביות הצביעו בעד. נתניהו, שממשלתו קרטעה, הכריז על בחירות, ובעקבות זאת אושרה לבסוף הצעת התקציב בכנסת ב-5 בפברואר 1999, באיחור של 36 יום. בבחירות ניצח אהוד ברק - שהוציא לפועל את התקציב של ממשלת נתניהו.

 

בסוף שנת 2000 החלה ממשלתו של אהוד ברק לקרטע גם היא, לאחר כישלון ועידת קמפ דייויד ולאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה, ועקב כך היא התקשתה לגבש רוב בכנסת לאישור הצעת התקציב שלה לשנת 2001. הצעת התקציב הוגשה אומנם לכנסת בסוף אוקטובר, כנדרש לפי חוק, אולם הממשלה לא הצליחה לקבל את אישור הכנסת בקריאה ראשונה. המשבר התמשך, וגם בתחילת 2001 לא הצליחה הממשלה לגבש רוב לקריאה ראשונה - לראשונה בתולדות הכנסת. עוד קודם לכן, בתחילת דצמבר, בעקבות הפסד בהצבעת אי אמון, הודיע ראש הממשלה על התפטרותו ועל קיום בחירות לראש הממשלה בתוך 60 יום. בעקבות זאת התקיימו מגעים בין מפלגת העבודה שבשלטון ומפלגת הליכוד שבאופוזיציה, לצורך גיבוש תמיכה בהצעת התקציב של ממשלת ברק; הליכוד היה מעוניין בכך, על מנת שאם ינצח בבחירות, לא ייאלץ לנהל משא ומתן קואליציוני כשהוא חשוף לדרישות תקציביות גדולות. הליכוד ניסה גם למנוע את פיזור הכנסת, במקרה שהתקציב לא יאושר עד ה-31 במרס 2001. אלא שהמשא ומתן נתקע כאשר הליכוד דרש מימון מוגבר עבור ההתנחלויות, ואילו המפלגות החרדיות דרשו מימון נוסף למוסדותיהם. בסופו של דבר לא אושרה הצעת התקציב ובבחירות זכה אריאל שרון. ממשלת שרון החדשה קיבלה את אישור הכנסת להצעת התקציב של ברק.

 

בסוף שנת 2004 התברר, כי אריאל שרון מתקשה להעביר את הצעת התקציב לשנת 2005: הקואליציה שלו התפרקה על רקע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. תחילה פיטר שרון את שרי מפלגת האיחוד הלאומי ערב ההצבעה על תוכנית ההתנתקות בממשלה, וזאת על מנת לבסס לעצמו רוב בממשלה. לאחר שהממשלה אישרה את ההתנתקות, התפטרו ממנה שניים מארבעת שרי המפד"ל. לאחר אישור התוכנית בכנסת התפטרו גם שני שרי המפד"ל הנותרים. כאשר ביקש אריאל שרון להרחיב את הקואליציה באמצעות צירופה של מפלגה חרדית, הודיעה מפלגת שינוי כי היא תצביע נגד הצעת התקציב בכנסת וכך אכן עשתה; בתגובה, פיטר שרון את כל שריה. התקציב הועבר לבסוף רק לאחר שמפלגת העבודה הצטרפה לקואליציה.

 

בעת כתיבת שורות אלה, כחודש לאחר שהצעת התקציב לשנת 2006 הונחה על שולחן הכנסת, היא עדיין לא הובאה לקריאה ראשונה. נראה שהדבר יקרה רק לאחר הבחירות, שנקבעו למרץ 2006. אחת הסיבות לכך היא המשבר במפלגת השלטון, הליכוד, על רקע התנגדותם של חברי הכנסת "המורדים" למדיניותו של ראש הממשלה אריאל שרון, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנתקות מרצועת עזה ובהצהרות בדבר הצורך לעשות "ויתורים כואבים" גם בגדה המערבית.

    

חוסר היציבות השלטונית מקשה על גיבושן של תוכניות ארוכות טווח, ודבר זה משתקף היטב בספרי התקציב. רבים וטובים סבורים שמדובר בפגם בטכניקה הפוליטית הישראלית, טעות שנעשתה בעת שבחרנו את שיטת הממשל ואת שיטת הבחירות שלנו. במהלך השנים הוצעו ואף בוצעו ניסויים שונים, וגם בעת כתיבת שורות אלה עמלות ועדות וקבוצות שונות על הצעות לשינוי המשטר, במאמץ המזכיר את חיפושיהם של האלכימאים בימי הביניים אחר נוסחת הפלא. הצעות התקציב של העת האחרונה מספרות סיפור שונה: השיתוק וחוסר היציבות נעוצים בשאלה הפלסטינית.

 

על רקע התחלופה הגבוהה של ראשי ממשלה ושל קואליציות, דומה כי עוגן היציבות העיקרי הוא מערכת הביטחון, השומרת על מעמדה הדומיננטי והקונסנסואלי. ביטוי מוחשי לכך הוא ההקצאה הגבוהה לביטחון: ב-2006, תקציב הביטחון המוצע יעמוד על 46 מיליארד ₪ - כ-20% מתקציב המדינה. אם נוסיף על זה הוצאות אחרות שהן ביטחוניות בעיקרן, ובהן פיקוד העורף, השירותים החשאיים והמשרד לביטחון פנים, נגיע ליותר מ-50 מיליארד ₪. מאז שפרצה האינתיפאדה הראשונה, משרד הביטחון הוא המערכת השלטונית היחידה הנהנית שנה אחר שנה מתוספות תקציביות, כאשר בשנים 2003 ו-2004 התוספות השנתיות הגיעו עד לכ-12% מתקציב הביטחון. ובאשר למשרד לביטחון פנים, שחלק גדול מפעילותו מתרכז מאז האינתיפאדה הראשונה בעימות עם הפלסטינים, הרי שתקציבו הוכפל בתוך עשור אחד, בין 1994 ל-2004 (שלמה סבירסקי, מחיר היוהרה, 2005, פרק 7).

 

פוליטיקאים, חוקרים ואנשי משרד האוצר מצביעים זה מכבר על הצורך לקצץ את תקציב משרד הביטחון. כיום, הדבר ניתן לביצוע, אם בגלל יציבותם של הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, אם בגלל היחלשותה הכלכלית של סוריה ואם בגלל כיבושה של עיראק בידי ארה"ב. הלחימה בפלסטינים ובחיזבאללה, שאינם מצוידים בצבא, טנקים ומטוסים, בוודאי אינה יכולה לשמש צידוק לשמירה על כל מסגרותיו של צה"ל בכל היקפן הנוכחי.

 

ואכן, סביר להניח כי ביכולת מערכת הביטחון היה להתמודד עם המתקוממים הפלסטיניים גם עם תקציב ביטחון מצומצם יותר: אלא שבתנאים של קיפאון ואי יציבות, כאשר המפלגות הגדולות חוששות לנקוט עמדה חד משמעית וכאשר כל הפוליטיקאים ממהרים להתכנס תחת הדגל של "ביטחון תחילה", קשה לקיים דיון של ממש במשמעות החברתית והכלכלית הכוללת של תקציב הביטחון, ובוודאי שלא דיון בקיצוצו.

 

תקציב הביטחון מכביד על החברה הישראלית מזה שנים רבות. במהלך האינתיפאדה השנייה הפך משקלו למעיק במיוחד, על רקע הקיצוצים החדים בתשלומי קצבאות המוסד לביטוח לאומי, בשירותי החינוך, הבריאות והרווחה, וכל זאת על מנת להגדיל את תקציב הביטחון.

 

בהקשר זה ראוי להזכיר, כי דוד בן גוריון העז לקצץ את תקציב הביטחון בתקופות של אי ודאות גדולה מבחינה מדינית וביטחונית. הוא עשה זאת פעמיים, פעם אחת מייד לאחר מלחמת העצמאות ופעם שנייה כעבור מספר שנים, בנימוק שהממשלה זקוקה לתקציבים שיאפשרו את קליטתם של מאות אלפי היהודים שהגיעו באותן שנים ארצה.

 

עשור של קיצוץ מתמשך

 

אם השמירה על תקציב ביטחון גדול משקפת את הקיפאון בתחום המדיני-ביטחוני, הרי שהשמירה על תקציב מדינה קטן משקפת את הקיפאון ואת היעדר החזון בתחום הכלכלי והחברתי. מאז מדיניות החירום לייצוב המשק בשנת 1985, ממשלות ישראל נוהגות לפי הכלל הניאו-ליבראלי של צמצום גודלה ותפקידיה של המדינה, ובעקבות זאת, צמצום תקציבה. בלשונו הציורית של בנימין נתניהו, שר האוצר לשעבר, הניאו-ליברלים שואפים לכך שהאיש הרזה, הלא הוא המגזר העסקי, ירכוב על האיש השמן, הלא הוא המגזר הממשלתי, במקום להפך (ובניסוח חלופי - הם היו מעדיפים להשמין את המגזר העסקי ולהרזות את המגזר הממשלתי). תפיסה זו קנתה לה שליטה בראשית שנות ה-1980 באנגליה של מרגרט ת'אצ'ר ובארצות הברית של רונלד רייגן; מאוחר יותר היא אומצה גם על ידי מדינות האיחוד האירופי במסגרת הסכם מאסטריכט. ישראל, כאמור, הצטרפה לזרם ב-1985.

 

מאז, ממשלות ישראל נוקטות צעדים שונים כדי להקטין את תקציב המדינה. למשל, החוק לצמצום הגירעון משנת 1992, שעודכן מעת לעת. בעת כתיבת שורות אלה אנו שרויים במשטר חדש של צמצום התקציב, בעקבות החלטת ממשלת שרון להגביל את הגידול השנתי בתקציב ל-1% בלבד, בכל אחת מן השנים 2006-2010. בהינתן העובדה שקצב הגידול השנתי באוכלוסייה עומד לאחרונה על כ-1.7%, פירוש הדבר שחיקה ריאלית בתקציב לנפש. אם נוסיף לכך את העובדה שבשנים 2001-2004 כבר ידע תקציב המדינה קיצוצים עמוקים, הרי שאנו נתונים באמצעיתו של עשור שלם של קיצוץ מתמשך בתקציב המדינה.

 

אנשי האוצר, בעלי ההון המקומיים והזרים והמוסדות הפיננסיים הבינלאומיים רואים את הקטנת תקציב המדינה בחיוב: מבחינתם, מדובר ב"פינוי מקורות למגזר העסקי"; בלשון של בני תמותה רגילים, הכוונה להוזלת הכסף שבעלי הון מגייסים למיזמים שלהם. הכיצד? הממשלה, כיוון שהוצאותיה הולכות וקטנות, אינה נזקקת עוד ליצירת גירעונות ולגיוס הלוואות. כיוון שהממשלה היא הלווה הבודד הגדול ביותר במשק, ההלוואות שהיא נוטלת מעלות את הריבית. מרגע שהיא לווה פחות, הריבית יורדת - דבר המיטיב עם התאגידים העסקיים, המממנים גם הם את פעילותם באמצעות אשראי. כיוון שמחיר האשראי יורד, רווחי התאגידים יכולים לגדול.

 

לא רק התאגידים העסקיים תומכים בגישה של "מדינה קטנה", אלא גם הגופים הפיננסיים הבינלאומיים, כדוגמת קרן המטבע הבינלאומית. בעיני אלה, "פינוי מקורות למגזר העסקי" הוא מתכון מנצח, כיוון שהוא מאפשר פעילות רווחית של בעלי הון ותאגידים עסקיים, כולל תאגידים רב לאומיים; וכתוצאה מכך - צמיחה כלכלית. חברות דירוג האשראי מצטרפות אף הן לדעה זו, והן אף מתגמלות מדינות הפועלות כך באמצעות העלאת דירוג האשראי שלהן.

 

אלא שרווחיות של אנשי עסקים אין בה כדי לענות על כל צרכיה של החברה. בעלי הון אינם ממהרים להשקיע בתקופות של מיתון, והם גם אינם ממהרים להשקיע באזורי ארץ רחוקים מן המרכז. בעלי הון אינם אוהבים לפתח תשתיות, אלא כאשר הדבר מלווה בסבסוד ממשלתי כבד. פיתוח ארוך טווח של כוח אדם אינו נמנה עם המניעים שלהם, וכך גם לא מחקר ופיתוח של מוצרים נחוצים אך לא רווחיים במיוחד. בעלי הון, הלהוטים איש-איש להגדיל את רווחיו הוא, אינם נוטים לשקול שיקולים הכרוכים בפיתוח כלכלי ארוך טווח, המסוגל לקדם את כל חלקי האוכלוסייה.

   

הניאו-ליבראלים הישראלים, ברצותם להצדיק את מדיניותם, אוהבים להשוותה עם זו של פנחס ספיר, שר התעשייה וגם שר האוצר של שנות ה-1950 וה-1960, אשר בעזרת סיוע ממשלתי מסיבי עודד את הקמתם של מפעלים תעשייתיים ברחבי הארץ. מדיניותו של ספיר מוצגת על ידם כ"הקצאה בלתי יעילה של מקורות" וכראיה מוצקה לכך שממשלות "אינן מבינות בעסקים" ומוטב להן כי ימשכו ידיהן מכך. הם גם אוהבים להצביע על כך שחלק מן המפעלים שפנחס ספיר סייע בהקמתם כשלו מבחינה כלכלית ובמהלך השנים אף קרסו. אלא שמול הטיעונים הללו ניצבת העובדה שבשלושת העשורים הראשונים לאחר קום המדינה, שבמהלכם גילתה הממשלה מעורבות גבוהה, המשק הישראלי רשם שיעורי צמיחה גבוהים ביותר.

 

באותן שנים, גם ממשלות של ארצות רבות אחרות שמשקיהן צמחו מאוד גילו מידה גדולה של מעורבות. למשל, ממשלות בכל רחבי אירופה, הן במערבה של היבשת והן במזרחה.

 

ולא רק אז: כיום, בכירי הכלכלנים מפנים את תשומת הלב לעובדה, ש"הנמרים" של דרום מזרח אסיה - טייוואן, דרום קוריאה, סינגפור - רשמו בעשורים האחרונים שיעורי צמיחה גבוהים מאוד, בין השאר הודות למעורבות ממשלתית גבוהה. וכך גם סין והודו בימינו.

 

בישראל, הממשלה המשיכה לגלות מעורבות גבוהה גם לאחר פנחס ספיר. הפיתוח הכלכלי המשמעותי ביותר בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים היה גדילתה של התעשייה הביטחונית, שתוצריה אפשרו לישראל להצטרף אל מועדון הארצות המפותחות ביותר. התעשייה הביטחונית היא זו שהולידה מאוחר יותר את ספינת הדגל של הכלכלה הישראלית בת ימינו, הלא היא תעשיית ההיי-טק. ואת התעשייה הביטחונית, יש להזכיר, יזמה, הקימה וניהלה המדינה, באמצעות תקציב הביטחון התופח של שנות ה-70 וה-80.

      

הצעת התקציב לשנת 2006, בדומה למרבית התקציבים של העת האחרונה, כאילו מתכחשת לכל זה. ולא רק תקציב 2006: בהכללה ניתן לומר כי מאז 1985, המדינה מבקשת להשיל מעל עצמה את האחריות לפיתוח הכלכלי של הקולקטיב הישראלי כולו, והיא מפנה את הזירה לאנשי העסקים - בין השאר באמצעות הוזלת עלות ההון, כפי שראינו לעיל. תקציבים העשויים לסייע בפיתוח כלכלי, ובהם מחקר ופיתוח, עידוד השקעות הון והכשרה מקצועית, מצויים בירידה מתמשכת. ההשקעה הממשלתית העיקרית המצויה בקו עלייה היא ההשקעה בתחבורה - כבישים ובעיקר רכבת. השקעה זו, ובעיקר ההשקעה ברכבת, היא נחוצה, אך אין בה די, שכן, הפתרון שהיא מציעה לבעיית התעסוקה הוא לא פיתוח של אזורי הארץ השונים, אלא - העלאת כל הישראלים על כבישים ורכבות הפונים לאזור המרכז. פתרון זה, כמובן, הוא בלתי ריאלי בעליל, הן בגלל יוקר הנסיעה, הן בגלל שספק אם שוק העבודה של אזור המרכז יכול לפרנס את כל הארץ - והן בגלל שכבר היום מתקשים גם תושבי האזור, הפקוק לעייפה, לנוע בתוכו. התוכניות "לפיתוח הנגב והגליל", המוצגות לאחרונה בקול תרועה, אינן מבשרות על תפנית של ממש, בין השאר משום שאחד המרכיבים העיקריים שלהן הוא... פיתוח תחבורה אשר "תקרב את אנשי הפריפריה למרכז".

  

מה יכולה המדינה לעשות? ובכן, יש לומר כי מעורבות מדינתית בפיתוח כלכלי אין פירושה בהכרח כי על הממשלה להפוך ליזמית עסקית ולהקים מפעלים בעצמה. את זה, בסופו של דבר, גם פנחס ספיר לא עשה (ואילו שמעון פרס כן, כאמור, עם התעשייה הביטחונית). אבל בה במידה אין זה סביר כי המדינה תשב בחיבוק ידיים ותסתפק בפיתוח כבישים ורכבות, או בדאגה לכך שהמעסיקים יוכלו לגייס הון במחיר זול. המדינה יכולה למלא תפקיד חשוב בהתוויית אופציות לפיתוח כלכלי, בהעמקת המעורבות של ארגוני העובדים, בעידוד יזמות, בפיזור השקעות ברחבי הארץ, בהרחבת ההשכלה הגבוהה, בהכשרה מקצועית, במימון מחקר ופיתוח וכיו"ב. כאמור, תקציב 2006 אינו מבשר על מדיניות שכזאת.

 

לפני שהיא עושה את כל אלה, על הממשלה לדאוג לכך שיהיו לה אמצעי מימון מספיקים. אלא שהמדיניות של "מדינה קטנה", כיוון שהיא מגבילה את טווח הפעילויות של המדינה ומקטינה את תקציבה, פותחת פתח גם לצמצום כמות המסים הנגבים מן הציבור - דבר המיטיב במיוחד עם בעלי ההכנסות הגבוהות. ואכן, שר האוצר סילבן שלום התחיל בסדרה של קיצוצי מסים, ושר האוצר בנימין נתניהו האץ את יישומם והוסיף עליהם כהנה וכהנה. בבנק ישראל חישבו, כי קיצוצי המסים אמורים להקטין את הכנסות המדינה ב-6 עד 8 מיליארד ₪ לשנה; הכנסות נוספות יקטנו כתוצאה מקיצוץ מס החברות, המתוכנן לרדת מ-36% ל-25%. קיצוץ המסים מקשה, כאמור, על נקיטת יוזמות ממשלתיות ארוכות טווח.

 

הפגיעה בחינוך ובבריאות

 

הקיפאון ההנהגתי מתגלה לא רק באידיאולוגיה השמרנית של "מדינה קטנה" ולא רק בדומיננטיות המתמשכת של המערכת הביטחונית, אלא גם בהיעדרו של חזון חברתי.  תקציב 2006 ממחיש זאת היטב: אין בו יעד ארוך טווח בתחום החינוך וההשכלה, אין בו תפיסה בהירה של טיב מערכת הבריאות הרצויה לנו ואין בו עמדה עקרונית באשר לטיבה של רשת הביטחון הסוציאלי שאנו רוצים לפרוש לרגלינו.

 

כיום, רק כ-40% מבני הנוער מקבלים תעודת בגרות העומדת בדרישות הסף של האוניברסיטאות והמכללות האקדמיות. על מנת להתמודד עם נתונים נמוכים אלה יש צורך בחזון - דהיינו, תמונת עתיד רצויה ותוכנית המתווה את הדרך למימוש החזון. כך, למשל, נהגה ממשלת צרפת, כאשר אימצה בשנות ה-1980 תוכנית ארוכת טווח להגיע לשיעור זכאות של 80%. בישראל, צעדים מרחיקי ראות שכאלה נרשמו ב-1949, עם חקיקת חוק חינוך חובה שהפך את החינוך היסודי לאוניברסלי, וב-1968, עם אימוץ הרפורמה בחינוך, שהפכה את החינוך התיכון לאוניברסלי (הגם שתוך הנהגת מסלולים נפרדים, עיוני ומקצועי). מאז ועד היום לא ננקטו בישראל צעדים מרחיקי-ראות שכאלה.  אומנם, בשנתיים שחלפו חזינו בעלייתה ונפילתה של ועדת דוברת, אלא שוועדה זו לא קבעה יעדים והמלצותיה העיקריות נגעו לשינויים ארגוניים, שלדעת רבים, ובתוכם כותב שורות אלה, היה בהם דווקא כדי להחליש את יכולתה של המדינה להוביל את המערכת להישגים טובים יותר. ההמלצות עוררו התנגדות רבה, ובעיקר מצד ארגוני המורים; אלא שהמכשול העיקרי שעליו מעדה הוועדה היה חוסר נכונותה של הממשלה להתחייב להקצאה כספית נדיבה על פני טווח ארוך. ובמלים אחרות, הממשלה לא מצאה בעצמה את הכוח לאמץ ולו את התוכנית המכאנית והבעייתית של ועדת דוברת.

 

שלא כמו מערכת החינוך, מערכת הבריאות הישראלית טובה למדי, בהשוואה בינלאומית. אלא שהתקצוב שלה רחוק מלענות על הצרכים, דבר המשתקף היטב בזינוק בהיקף התשלומים הפרטיים עבור טיפולים ובדיקות. יתרה מזאת, סל שירותי הבריאות, שעלותו היא המרכיב המרכזי בתקציב הבריאות, אינו נהנה ממנגנון עדכון הקבוע בחוק והיכול לפצות את המערכת על שינויים דמוגרפיים וטכנולוגיים. בהיעדר מנגנון שכזה, הממשלה נקראת אחת לשנה להקציב את הסכום הנדרש לצורך העדכון. פעם היא נותנת ופעם לא. בהיעדר מחויבות חוקית, המערכת תלויה בטוב לבה של הממשלה - מצב בהחלט לא בריא. בהיעדר מחויבות חוקית, מערכת הבריאות הולכת ומאבדת, אט אט, את אחד מיתרונותיה הגדולים ביותר - היותה מערכת ציבורית ואוניברסליסטית.

 

ובאשר לרשת הביטחון הסוציאלי: הרשת הישראלית כוללת את מרבית המרכיבים של רשתות ביטחון סוציאלי אירופיות, והיא טובה לאין ערוך ממקבילתה האמריקנית. בתקופת ההגירה ההמונית ממדינות חבר העמים ואתיופיה, היא אף מילאה תפקיד חשוב בהקלה על תהליך הקליטה. חסרונה העיקרי היה, שבהשוואה לאירופה המערבית, ערכן הכספי של הקצבאות השונות הוא נמוך.

 

במרבית הארצות שבהן קיימת רשת ביטחון סוציאלי - מרכיב מרכזי של מדינת הרווחה - היא נתפסת כיסוד ארוך טווח של המדיניות הציבורית וכחלק מן האמנה החברתית המאפשרת תפקוד ולכידות של הקולקטיב. בדרך כלל, אין פוגעים ברשת הביטחון, ובוודאי שאין עושים זאת בחטף, בלא שיקול דעת מעמיק. בישראל, בתקופת האינתיפאדה השנייה, הממשלה קיצצה בתקציבי המוסד לביטוח לאומי כאילו מדובר במצבור סתמי של כספי מסים. ערכן הכספי של הקצבאות, שהיה נמוך עוד קודם לכן, ירד עוד; לעתים, כמו במקרה של קצבת הבטחת הכנסה, הקיצוץ היה בסדר גודל של 30%, בממוצע. בתוך ארבע השנים 2001-2004 קטנו תשלומי המוסד לביטוח לאומי בכללותם ב-16% והם צפויים לקטון עוד, עקב העובדה שיישומם המלא של הקיצוצים יתרחש על פני השנים הקרובות. זהו הרקע המיידי לגידול במספרם ובמשקלם של העניים בחברה הישראלית.

 

באותה קלות דעת החליטה הממשלה להלאים-על-מנת-להפריט את קרנות הפנסיה, תוך שהיא מצמצמת את זכויות המבוטחים ומגדילה את רווחי חברות הביטוח, שרכשו את קרנות הפנסיה. כך, בתוך שלוש שנים, התערער הביטחון האישי והמשפחתי לטווח ארוך של מרבית הישראלים.            

 

ספרי התקציב הם מסמך טכני, משמים ורחוק מלהיות נהיר. עם זאת, המסר העולה מהם הוא ברור למדי. ישראל מדשדשת במקום, נאבקת בינה לבין עצמה (וכמובן גם עם הפלסטינים) סביב הצורך ההיסטורי לחלק את הארץ ולהפנות את המשאבים המופנים כיום לכיבוש, התנחלות ודיכוי, להבנייה מחדש של החברה. התקציב מספר את סיפורה של חברה המגששת באפלה ללא חזון של פיתוח כלכלי ומסתפקת בהסתמכות על "כוחות השוק" ש"יובילו את המשק קדימה"; חברה הדוחה לעתיד בלתי ברור את הצורך להשקיע בחבריה - בחינוך ובהשכלה גבוהה, בבריאות וברשת הביטחון הסוציאלי. ותוך כדי כך היא ניצבת כמו חסרת תושייה אל מול שחיקתו של מעמד הביניים, התרחבותו של רובד העניים ונסיקתה כלפי מעלה, עד כדי כמעט התנתקות, של שכבת בעלי הון ויזמי היי-טק.


חזרה לעמוד השער של "מפנה" מס. 49,

דצמבר 2005, כסלו תשס"ה