תנועות הנוער החלוציות והתנועה הקיבוצית: הרהורים היסטוריים
פרופ' הנרי ניר, בית העמק

 

מפנה מס' 49 - כסלו תשס"ה, דצמבר 2005

 בלי תנועות הנוער לא הייתה תנועה קיבוצית. משפט קטגורי זה ממצה למעשה את הנושא כולו. כל קיבוץ, מדגניה א' ואילך, סבל מצמצום דמוגרפי כבר בתקופה מוקדמת ביותר: חברות וחברים עזבו, מתו ונהרגו, נסעו לתקופות ממושכות בשליחויות או לעזרת קרובים - וכל זה במצב שבו השטח שעמד לרשות הקיבוץ היה נתון בסיסי קבוע, והשאיפה לעבודה עצמית מוחלטת הייתה חלק בלתי מעורער של האידיאולוגיה הקיבוצית. על כן, כל קיבוץ שיווע לתוספת כוח אדם. לעתים, בזמנים של משבר כלכלי, הצטרפו פועלי העיר לקיבוצים במספרים משמעותיים; כך היה, למשל, במשברים של סוף העליות השלישית והרביעית, ובתקופת האבטלה של אמצע שנות השישים. אבל מרבית מצטרפים אלה עזבו עם התחדשות הרווחה הכלכלית והקיבוץ נשאר ללא תוספת כוח-אדם רצינית. עקב כך, מילואים מתנועת הנוער היו סם חיים לתנועה הקיבוצית לאורך כל שנות קיומה.

 

בכמה צמתים היסטוריים תנועות הנוער חוללו מפנה רציני ביותר בהתפתחות הקיבוץ. אחד הידועים היא ההצטרפות של גורדוניה לקבוצות הוותיקות של עמק הירדן בראשית שנות השלושים.[1] ההתפתחות הכלכלית של אותן קבוצות, עם השלמת מפעל ההשקיה האזורית, הובילה למצב שבו הן היו רחוקות מאוד מלנצל במלואם את המשאבים הכלכליים שעמדו לרשותן;  ובחירוק שיניים הן העסיקו פועלים שכירים במספרים משמעותיים. ההצטרפות של גורדוניה, שחילקה את רוב קבוצות העלייה שלה בין הקבוצות הוותיקות, הצילה אותן מהבחירה בין ניוון כלכלי וחברתי, חיי ניצול מנוגדים להשקפת עולמן, והצטרפות לקיבוץ המיוחד, שהייתה שוללת מהן את זהותן העצמית. בלי ההצטרפות של גורדוניה, ספק רב אם הייתה נוצרת התנועה הקיבוצית השלישית, חבר הקבוצות, וההתפתחות הפוליטית של התנועה הקיבוצית הייתה שונה מאוד מכפי שהתפתחה במציאות.

 

היום, אין אף קיבוץ אחד שמרבית חבריו אינם בוגרי תנועות הנוער או בנים של חברים כאלה. זה ללא ספק סיפור הצלחה מרשים ביותר.

 

על  רקע זה, אעלה כמה הרהורים על התוצאות של "תנועת-הנועריוּת" של הקיבוץ. נקרא לזה 'הצד השני של המטבע', או 'מחיר ההצלחה'.

 

האחדות הייתה תמיד אחת השאיפות המרכזיות של כל התנועות הקיבוציות - שאיפה שבמשך שבעים השנים הראשונות לקיום הקיבוץ לעולם לא התגשמה. במידה לא מבוטלת תנועות הנוער היו המקור של עוינויות ופולמוסים אשר נראים היום חסרי חשיבות כנגד האחדות הבסיסית של התנועה ברמה המעשית.

 

במידה רבה  הפלגנות הזאת הייתה כרוכה בגורם מבני. חניכים גויסו לתנועות בגיל צעיר, ולעתים קרובות הצטרפו לתנועה זו או אחרת מסיבות זרות לחלוטין לאופייה הרעיוני או החלוצי: קרבה לבית, שעות הפעילות, הצטרפות של חברים וכיו"ב. מאותו רגע נכנס החניך לנתיב שהוביל מהסניף בעיירה היהודית או השכונה העירונית דרך ההכשרה אל פלוגת העבודה בארץ ולקיבוץ מסוים, שלעתים קרובות לא היה לו כל חלק בבחירתו. במידה גדולה נתיב זה היה סגור בפני השפעות מבחוץ, ובייחוד בפני השפעתן של תנועות יריבות. חלוץ שעלה ארצה באמצע שנות השלושים סיפר שעד שהגיע לנמל היציאה מאירופה לא ידע כלל על קיומן של התנועות הקיבוציות האחרות - לא כל שכן על האידיאולוגיות שלהן. לא היה שוק חופשי של רעיונות יריבים, אלא נתיבים מקבילים ופחות או יותר סגורים.

 

יוצאות הדופן - אבל קטנות יותר מבחינה מספרית - היו התנועות הנקראות 'מערביות': אלה שצמחו בגרמניה, בארצות דוברות אנגלית, ברוסיה לפני המהפכה הבולשביקית ובארצות הבלטיות. שם, על אף קיום הנתיבים התנועתיים שתוארו כאן, היריבות בין התנועות התבטאה בפולמוסים פתוחים ואף במעבר מתנועה לתנועה, וכן בשינויים בתוך התנועות עצמן על סמך ויכוח ושכנוע. מן הסתם, התנועות באמריקה הלטינית תאמו את הדפוס הזה.

 

הניתוב החברתי והרעיוני של התנועות התבטא באופי הקיבוצים שהקימו בוגריהן. טבנקין אומנם קבע כי  "כל מה שמזכיר לאדם שהוא יוצא 'בעל-בית' או יוצא 'פועלים' חניך תרבות עברית או יידישאית או פולנית-רוסית - מכופף ומחליש אותנו" .[2] אבל האידיאל של תנועה מאוחדת שבה יטושטשו כל הבדלי התרבות של בית אבא, ארץ מוצא או תנועת מקור לעולם לא התגשם: התנועות דרשו המשכיות בקליטה, ובוגריהן התרכזו בקיבוצים בעלי אופי מוגדר במידה גדולה על ידי תרבות המוצא של החברים: עד היום יש קיבוצים פולניים והונגריים, אנגלים - וכמובן, ארגנטינאים וברזילאים. הבדלים אלה מתבטאים בדרכים רבות ושונות, מהתפריט בחדר האוכל ועד לדרכי הניהול של המערכת הדמוקרטית. אומנם, לצערי, טרם הוקדש מחקר מעמיק להיבט הזה של חיי הקיבוץ; אבל הדברים ידועים, אם כי לא התבטאו כל-כך בכתובים.

 

התוצאות של הניתוב הקיבוצי הורגשו היטב בשני תחומים. הראשון הוא ההיבט הפוליטי. כאשר הקיבוץ המאוחד התפלג בשנת 1951, הקווים הרעיוניים הוגדרו היטב, על פי אהדה או עוינות לברית המועצות והקומוניזם. אבל הגושים שנקטו בעמדות האלה התגבשו שנים רבות לפני כן. ניתוח של הכוחות הנצים מראה שהמכנה המשותף של כל צד היה המוצא תנועתי - וקו ההפרדה היה מותאם להפליא לארצות המוצא של החברים. באותן תנועות שמקורן בארצות בעלות מסורת חינוכית ותרבותית דמוקרטית מושרשת, הקו האנטי-קומוניסטי היה דומיננטי, ואילו בארצות אחרות - ובעיקר פולין - שבהן המסורת הדמוקרטית הייתה שטחית ורופפת, ובסופו של הדבר כשלה - שלטה האהדה לקומוניזם.[3] 

 

מהפכת הלינה המשפחתית

 

אביא דוגמה אחרת, ממה שנראה בדיעבד כראשית תקופת השינויים - הוויכוח על הלינה המשותפת. השינוי התחולל לראשונה בקיבוצים הנקראים אנגלו-סקסיים: גשר הזיו, בית העמק, צרעה, אורים, ויזרעאל. זה היה מרד האימהות: ניצחון הרגש על האידיאולוגיה. אבל עולה השאלה: מדוע דווקא קיבוצים אלה היו הראשונים שבהם התחוללה המהפכה הזאת? האם חלוצות בנות ארצות הברית, אנגליה ודרום אפריקה אהבו את ילדיהן יותר מבנות פולין, הונגריה או גרמניה? דומני שהתשובה שלילית. שני הסברים של התופעה נפוצים: אחד, שהתרבות של ארצות דוברות אנגלית מעודדת דמוקרטיה פעילה -  זכותו של כל אדם (לרבות כל אישה) להביע את שאיפותיו ולעשות להגשמתן. על כן התחוללה התארגנות נשים, תעמולה ופעילות לשינוי השיטה, בראש ובראשונה בקיבוצים אלה. הסבר אחר הוא שהדגש על הקשר בין האם לילד  היה ואריאציה רעיונית, מושפעת או מהמסורת החברתית של אנגליה וארה"ב, או מנגישותן של החברות לתיאוריות מודרניות בחיבורים שטרם תורגמו לעברית. לעניינינו כאן, החשוב הוא שמדובר במסורת תרבותית/חברתית שהתפתחה והתחזקה עקב כך שחברי תנועות אלה התחנכו יחד, עלו יחד והתיישבו יחד. זו הייתה תוצאה של המבנה והרוח של תנועת הנוער.

 

במאמר מוסגר, אוסיף שהתסיסה הזאת לא הפכה לתנועה ציבורית עד שעבר יותר מעשור של מתח ואי-שביעות רצון בין האימהות. גם בזה אני רואה את ההשפעה של תנועת הנוער. תנועת הנוער היא מעצם מהותה תנועה אוטופית: החברים מתחנכים ומחנכים לאור דימוי של חברה מושלמת, משוחררת מכל הפגמים של החברה בה הם נולדו. עם דימוי זה הם באים לקיבוץ.  אבל הקיבוץ הממשי אינה חברה מושלמת - יש בה פגמים משלה, לעתים יותר כואבים לחברים מאלה שעזבו בגולה (או בעיר הישראלית - גם פה קיימת אותה תופעה). הניגוד בין המצוי ובין האידיאל מכניס אותם למצב של דיסוננס קוגניטיבי - ובמצב זה, אחת התגובות השכיחות היא הכחשה. במשך זמן-מה, הם מאמינים שהמציאות אכן תואמת את האידיאל; רק כעבור זמן הם מתחילים לראות את המציאות בעיניים ביקורתיות.[4] כך היה, לדוגמה, עם שאלת החברה בקיבוץ: כידוע, הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר עלה על הקרקע בשנת 1922- ומעמד החברות שם ובקיבוצים האחרים של התנועה, היה רחוק מאוד מהאידיאל השוויוני שהביאו אתם ארצה. אבל לא התקיים דיון על מעמד האישה בקיבוץ (וגם לא הופיעו מאמרים בעיתונות התנועתית) עד שנת 1936; ותופעה זו חזרה על עצמה עם כל גל עלייה ובכל תנועה. הרעיון הקיבוצי אומנם חולל מהפכה בחיי החניכים; אבל, כמו כל רעיון מהפכני שמתמסד, הוא הפך להיות גורם שמרני. [5]

 

הקבוצה השנייה שלחמה בעד שינוי שיטת הלינה  הייתה זו של הצברים, ובעיקר בני המשקים. וכאן אנחנו מגיעים להיבט אחר של השפעת תנועת הנוער: הדימוי של תנועת הנוער בחינוך הקיבוצי. אין צורך להוכיח שרעיון תנועת הנוער היה טמון עמוק  בחינוך הקיבוצי על כל גווניו. כאן אתייחס רק להיבט אחד: הרעיון של מרד הנעורים. בתנועת הנוער המקורית רעיון זה היה מרכזי, ואף ממוסד, בכך שהנער נדרש לעזוב את הבית ולהצטרף להכשרה ולקיבוץ. גם בתנועת הנוער הקיבוצית - בתא הקיבוצי של השומר הצעיר, ובחברת הנעורים בתנועות האחרות - רעיון זה היה מרכזי. אבל הוא יצר מצב פרדוקסלי: עודדו את הנער והנערה לבחור בדרכם באופן עצמאי; אבל, באותו זמן, הם היו אמורים לבחור באותה דרך בה הלכו הוריהם - כי זו הייתה,'אובייקטיבית', הדרך הנכונה. התוצאה התגלתה במלוא חריפותה עם התפתחות 'תנועת השינויים' מאמצע שנות השמונים:  הצעירים חשו שיש להם זכות, גם במסגרת הקיבוץ, לבחור בדרכם על פי נטיותיהם הרגשיות. המקרה של 'מהפכת הלינה' הייתה הסנונית הראשונה של מרד הנעורים הקיבוצי הממשי - ואחד המקורות של מרד זה היה הדימוי העצמי של הדור הצעיר שטופח בחינוך ה'תנועת-נוערי' של מערכת החינוך הקיבוצית.

 

לבסוף, כמה מלים על החלוציות. תכליתה של תנועת הנוער היא לחנך חלוצים - דהיינו, מיעוט משרת בעם היהודי וביישוב.  בשיא צמיחתן לא הגיעו כל תנועות הנוער, מהשומר הצעיר ועד החלוץ, ליותר מ-8% של בני גילן בקהילות היהודיות באירופה (וכן, כמובן, עוד פחות במקומות אחרים).[6]  אין זה פלא. במשך כל השנים, בחינוך התנועתי החלוציות הייתה שם נרדף לקושי, גבורה, הקרבה עצמית. ועם כל הכבוד לכוח המשיכה של מונחים אלה לבני הנעורים, אלה שרוצים להיות גיבורים ולהקריב את עצמם על מזבח הציונות או העם היהודי טבעי הוא שיהיו מעטים. על כן, במשך כל השנים הניגוד בין החולשה האובייקטיבית של התנועות ובין יומרתן לשנות סדרי עולם - או, לכל הפחות, סדרי העם היהודי - היה בולט, והורגש על ידי מנהיגים וחברים מן השורה כאחד. כידוע, הדרך המקובלת ליישב את הסתירה הזאת הייתה לומר שהחלוץ הולך לפני המחנה: על ידי מעשיו, הוא מעצב את דרכו של העם כולו.

 

החלוץ חייב לראות את העתיד כהתגלמות מאוויו ומאוויה של התנועה: בלי תקווה ואמונה זו, אין טעם לפעילותו בהווה. תפקידו של ההיסטוריון, לעומת זאת, הוא לשאול אם מאוויים אלה אכן התגשמו: במלים אחרות, אם חברי תנועות הנוער היו חלוצי אמת או חלוצי אכזב. [7]

 

באופן כללי, לכל התנועות היו שתי משימות מרכזיות: אחת לאומית, ואחת חברתית. הן ראו את עצמן מופקדות על  ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל; וכן, כחוד החנית של חברה סוציאליסטית העתידה לקום. האם הן הצליחו לממש את השאיפות הללו? התשובה נראית ודאית למדי: במובן הלאומי, התנועות החלוציות אכן השיגו את מטרותיהן במידה רבה: הקיבוצים והמושבים (ואין לשכוח שבתקופת היישוב רוב חברי המושבים היו עוזבי קיבוצים, ולכן חניכי תנועות הנוער) הצליחו לבנות בסיס טריטוריאלי למדינת ישראל. אבל החלק השני של השאיפה החלוצית לא התגשם לעולם, אפילו לפני קום המדינה וודאי לא אחריה: פוליטית, חברתית ותרבותית התנועה הקיבוצית היוותה חלק קטן, לעתים נערצת, לעתים דחויה ואף נלעגת, של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל, ואפילו של 'תנועת האם' שלה – תנועת העבודה. כמו שאר אנשי היישוב והמדינה, תנועת העבודה לא הלכה בעקבות התנועה החלוצית.

 

ובכן, שאיפותיהן של תנועות הנוער התגשמו בחלקן בלבד; ואפילו הדברים שהצליחו לבצע היה בהם צד שני, בעייתי יותר מהאידיאל שבלעדיו אין תנועת צעירים כל שהיא יכולה להתקיים.

 

ברם, לסיכום אני חוזר לצד הראשון של המטבע:  עם כל ההסתייגויות ועם כל הפרשנות ההיסטורית המתוחכמת, אין כל ספק שהישגיהן היו רבים, וכי לולא תנועות הנוער, ספק רב אם התנועה קיבוצית הייתה קיימת כלל ועיקר.  



[1] H. Near, The Kibbutz Movement: A History, Vol. I, Oxford 1992, 153-5

[2]   קובץ הקיבוץ המאוחד,(ללא שם עורך)  עין חרוד 1933, 157.

[3]  H. Near,  The Kibbutz Movement: A History, Vol. II, London & Portland, Oregon, 1997, 217-20[4]  ה' ניר, "מחשבה בתר-אוטופית בקיבוץ", הקיבוץ, 8 (1981/2), 231-213.

 [5]   ה' ניר, "מה העיק עליהן? האישה בהתיישבות העובדת בתקופת היישוב", העבריות החדשות, ערכו מ' שילה ואחרות, ירושלים 2001, 162-174.

[6] Near, Vol. I, 233-4.

[7]  ה' ניר, "ככל הגויים? החלוציות הציונית בהקשר בין-תרבות", עידן הציונות, ערכו א' שפירא, י' ריינהרץ, י' הריס, ירושלים 2000, 109-126.

חזרה לעמוד השער של "מפנה" מס. 49,

דצמבר 2005, כסלו תשס"ה