תמורה סימבולית - ראיון עם פרופ' משה ליסק     

עורכי "מפנה" - אלי אברהמי ואלי צור - מראיינים את פרופ' משה ליסק.

השיחה נערכה באמצע נובמבר 05'

 

מפנה מס' 49 -  כסלו תשס"ה, דצמבר 2005


על 'אפקט פרץ', שכבות מנוכרות ישנות וחדשות, שינויים באליטות והשסעים בחברה - על אלה ועוד משוחח פרופ' משה ליסק עם עורכי "מפנה"

 

מפנה: אנחנו בשלהי קיץ וסתיו בו התרחשו מאורעות שזעזעו מוסדות ארץ בכל המדובר בחברה הישראלית: כל שמתרחש במחנה היהדות הדתית הציונית שבמידה רבה התערערה עליה אמונתה עם ההתנתקות. וכן כל שאירע בימים האחרונים עם בחירתו של פרץ, מתרחש איזה זעזוע, לא רק במפלגת העבודה אלא במערכת הפוליטית כולה. שני אירועים כאלה מה השלכותיהם? כיצד הם ישפיעו על ההתפלגות בתוך החברה הישראלית. האם הבקיעים המסורתיים מתחילים לקבל תווי מתאר אחרים שיהיה להם גם ביטוי פוליטי?

ליסק:    מוקדם עדיין לדבר על מה שבעיתונות מכנים 'אפקט פרץ', אני מפריד בין המשמעות הסימבולית של בחירתו של פרץ, לבין המשמעות הפוליטית והמפלגתית המיידית. לטווח קצר הדברים די ברורים. הדבר המיידי שעשוי להתרחש הן הבחירות. לא כל כך משנה אם במארס או באפריל.  הדבר מעניין מאוד דווקא מבחינת יחסי הכוחות אבל זה פחות מעניין מבחינת המשמעויות מרחיקות הלכת של בחירת פרץ.

 

מתוך הנחה שזו לא אפיזודה חולפת - וכבר היו שתי אפיזודות חולפות של פואד ושל מצנע - אזי המשמעות היא סימבולית מנקודת הראות של תהליך ההתבססות של 'ישראל השנייה' שהולכת ומתבססת באליטה הפוליטית בכלל ובמפלגת העבודה בפרט. אני לא יודע אם היא מרחיקת לכת אבל אין ספק שלניצחונו של פרץ יש משמעות סימבולית חשובה.

 

יש לאירוע זה עוד משמעות אפילו יותר מסימבולית. בפעם הראשונה מגיע אדם לנקודת זינוק לראשות הממשלה ממסלול שונה לחלוטין, שכמעט לא היה קיים עד היום. הוא בא מהמסלול ההסתדרותי של איגודים מקצועיים, מסלול אזרחי מובהק ללא שום זיקה ארוכת טווח למגזר הביטחוני. הוא היה ראש עיר ויושב ראש ההסתדרות, זה מסלול אזרחי מובהק. השאלה באמת אם זה מסלול שיוביל אותו לראשות הממשלה. פשוט זו פעם ראשונה, איני יודע אם זה יימשך, אני מקווה שזה יימשך, שמסלול אזרחי מוביל לנקודת זינוק לעמדת ראש ממשלה.

 

כמובן שיש כבר כאלה שטוענים שזה יהיה המכשול העיקרי שלו,  שהממסד הביטחוני לא יקבל אותו כסמכות לענייני ביטחון כי הוא מעולם לא עסק בזה באופן אינטנסיבי.

 

מפנה: אתה מרמז למה שהיה עם שרת?

ליסק: עם שרת זה היה בוטה יותר. אני חושב שעכשיו זה יעשה בצורה יותר עדינה. על שרת אי אפשר לומר שלא היה לו ידע בעניינים ביטחוניים. נכון שהוא הדגיש את הצד הדיפלומטי אבל הוא היה מעורה בענייני הביטחון. פה מדובר במקרה אפילו יותר קלאסי מאשר שרת מבחינת "בורוּת" בענייני ביטחון. יכול להיות שהניתוק שלו מענייני ביטחון יעורר שאלות של סמכות או אחריות, באיזו מידה בכלל אפשר למסור לו את כל הסודות, אפשר לשתף אותו בכל הדברים. פורמלית הוא חייב לדעת את הכל ברגע שהוא מגיע לראשות הממשלה. אני עדיין לא בטוח שיספרו לו את הכל.

 

מפנה:  יחרקו שיניים ויקבלו את מרותו, או שהם יעשו מה שהם רוצים.

ליסק: אני אומר כל השנים שאני סומך על הקצונה אפילו של היום, על הזרם המרכזי.

 

מפנה: על המטען הערכי דמוקרטי שלהם.

ליסק: בהחלט. אתם גם רואים שחלק מהם הרבה יותר רגישים לבעיות חברתיות, הרבה יותר מאשר פוליטיקאים. הם מבינים בזה יותר. למרבית ההפתעה בהיותם אלופים הם הרבה יותר רגישים לדברים האלה, כמו איילון, כמו עוזי דיין, ואלה רק הדוגמאות האחרונות. כך שאני לא חושב שתיווצר בעיה. אבל בכל זאת המצב הסימטרי הזה שהיה בעצם בתקופת שרון לטובתו כי הוא היה מעין מפקד-על, לא יהיה קיים במקרה זה. יש פה חשש שהמצב הבלתי סימטרי הזה לטובת הביטחון לא יעבוד לטובת ראש הממשלה.  נכון שיעמדו לרשותו יועצים צבאיים כמו עמי איילון. אבל זה לא די.

 

מפנה: אלא אם הוא ימנה שר ביטחון...

ליסק: שר ביטחון שהוא מקובל עליו והוא מקובל גם על הצבא.  אי אפשר שלא להביא בחשבון את העובדות האלה. ראש ממשלה שלא תהיה לו קונספציה משולבת וסינתזה בין שיקולים ביטחוניים לשיקולים אזרחיים לא יכול עדיין לכהן במדינת ישראל. אגב, באותה מידה גם הרמטכ"ל לא יכול להצליח בלי שיבין את השיקולים החברתיים. גם אם הוא מופקד על עניינים ביטחוניים הוא חייב להבין ולהיות רגיש לשיקולים חברתיים. היו מבחינה זו רמטכ"לים שהיו יותר אטומים והיו רמטכ"לים שבהחלט הבינו את העניין.

 

אם תהייה רגיעה חלקית סדר היום הציבורי, האזרחי יהפוך יותר ויותר דומיננטי. אני לא מאמין ברגיעה מוחלטת. אבל אם זו תהיה רגיעה חלקית יוכל ראש הממשלה האזרחי לעבוד בצורה הרבה יותר תקינה. אם לא תהיה רגיעה לראש הממשלה שבא מהמסלול האזרחי, תהיה  בעיה מתמדת עם שיקולים ביטחוניים שהציבור לא בטוח שהוא מבין אותם עד הסוף.  יכול להיות שהוא אכן מבין אבל הציבור לא יאמין בו.

 

איש הפריפריה והמשנה האידיאולוגית

 

כמובן שישנה עוד משמעות סימבולית, הקשורה לנקודה הראשונה: הוא איש פריפריה (לא תמיד יש חפיפה בין פריפריה וישראל השנייה). לכך משמעויות סימבוליות שאם לא  מדובר באפיזודה חולפת אני חושב שתהיה לכך השפעה מרחיקת לכת.

 

באשר למשנה האידיאולוגית של פרץ. מדובר בנושא מאוד חיוני - מדיניות כלכלית-חברתית. אף פעם לא היה אדם שהניף את דגל הסוציאל דמוקרטיה בצורה כל כך בולטת כמו עמיר פרץ. מזה הרבה מאוד שנים הוא המועמד האידיאולוגי ביותר.

 

במפלגת העבודה שילמו מס שפתיים והפריחו כל מיני סיסמאות, אבל הוא כנראה לא יסתפק בכך. אין לי ספק שהוא יתעמת עם מה שמכונה האלפיון העליון ואילי ההון, ועם נתניהו וחסידיו באוצר ומחוצה לו. פה יהיה פעם ראשונה עימות חריף מאוד אם הוא ייבחר לראשות ממשלה ואפילו כראש אופוזיציה. הוא יצטרך להתעמת עם איזו חומה בצורה של גישות ניאו-ליברליות, בסגנון של נתניהו. מעבר לבעיה המעשית של המאבקים על תקציב וכדומה, מדובר גם במישור סימבולי רב משמעות. 

 

מפנה: באיזו מידה הראשוניות שבבחירתו תשפיע על החוגים הרחבים, בעיקר על הפריפריה ועדות המזרח, שחשו עצמם קצת ממודרים מהחברה הישראלית. האם די בסמל הזה כדי למשוך אותם מהמחנה המסורתי שלהם או לפחות להשפיע על תחושתם הפנימית?

ליסק: זה אולי אחד הדברים הנסתרים. זה אחד המבחנים הגדולים של פרץ. כי אחת ההבטחות הגדולות שלו שהוא הבטיח או שהאמינו שהוא יעשה, שהוא יעביר גוש גדול מתומכי הליכוד וש"ס למפלגת העבודה. כיוון שבייחוד יוצאי צפון אפריקה ובייחוד העדה המרוקאית תראה שפעם ראשונה לא מדברים בשמה אלא יש לה דובר ברור מתוכה שהגיע לבכורה כזאת.

 

מפנה: אנחנו שואלים יותר מזה. לאו דווקא ההשלכה האלקטורלית, אלא בתחושה הפנימית שלהם שהם יהיו פחות מנוכרים. כי במידה רבה הם מנוכרים מישראל של מרכז הארץ. 

ליסק: קודם כל אני לא בטוח שמידת הניכור גדולה כמו שהייתה פעם. אני לא מדבר על השניים שלושה עשירונים התחתונים שמבחינה כלכלית הם בכלל מנותקים {יש תהליך מאוד מעניין בעדות המזרח, תהליך של התברגנות, של יצירת מעמד בינוני. הם לחלוטין לא אחידים כיום. אתה יכול למצוא אותם מהאלפיון העליון ועד העשירון התחתון. יש מעמד מאוד מבוסס מבחינה כלכלית והם לא מנוכרים. הם בהחלט משולבים בתוך המערכות והם מכירים אותן היטב}. רובם התבססו מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית. מספר  הסטודנטים מעדות המזרח עולה בייחוד בזכות אוניברסיטת באר-שבע, והמכללות שסביב באר-שבע ואשקלון ודומותיהן. אך יש קבוצה שהיא מנותקת לחלוטין מחוץ למערכות הכלכליות של ישראל. היא חיה מקצבת זקנה או קצבת ילדים, חד הוריות וכדומה. אני מניח שעמיר פרץ ידבר פחות אל השכבות הנמוכות ביותר. הן לא מצביעות או שאפשר לעשות אתן מניפולציות, הוא בייחוד ידבר אל המעמד הבינוני הנמוך של עדות המזרח. הוא יכול להעביר את הלויאליות שלהם, מפני שהם פחות מיליטנטים, הם לא אנשי ההתנחלויות. אני מניח שהוא מסוגל יותר לדבר עם המעמד הבינוני הנמוך, השכירים המבוססים באופן יחסי, כי הם תמיד חששו מירידה, מנפילה פתאומית  כלפי מטה, בחזרה למקום המוצא שלהם, למקום הזינוק שלהם. אבל אני לא כל כך חוזה מהפכות ומפצים גדולים ומעברים דרמטיים של נתחים גדולים של אוכלוסיות שלמות ממפלגה אחת למפלגה שנייה. זה עוד לא קרה אף פעם. זה קרה באופן הדרגתי אבל לא באופן דרמטי. אפילו לליכוד זה לקח עשר, חמש עשרה שנה, אפילו יותר, עד שהתרחש המהפך. אז זה לא היה מעבר דרמטי ולכן גם כיום אני מניח שלא יהיה מעבר כזה.

 

האליטות הישנות פינו מקום

 

מפנה: ציינו שלפחות בשכבה אחת או מחנה אחד באוכלוסייה יפחת הניכור מהמערכות המרכזיות של המדינה. האם יש סכנה שיגדל ניכורם של שני מחנות אחרים? אחד, נפגעי שלטונו של פרץ, אם להתבטא בבוטות - קבוצות אשכנזיות שטומי לפיד מתיימר לייצג. והשני, ללא קשר לבחירתו של פרץ, המגזר החרדי והחרד"לי. באיזה מידה הם עלולים להיות מנוכרים?

ליסק: ערב ההתנתקות, גם במהלכה, הרבה מאוד דיברו על משבר קשה ביותר בקרב מה שמכונה המתנחלים או האגף הדתי לאומי. קודם כל דיברו על משבר תיאולוגי. עד כדי כך שהם יתחילו לפקפק בחוכמתם וביכולתם של הרבנים להנהיג אותם, כי הרי הרבנים הוליכו את המאבק באמירה ש"זה לא יהיה", הם מדברים בשם האל ופסקי הלכה. דובר על משבר תיאולוגי חריף ביותר במובן של משבר אמונתי, משבר שמחייב דין וחשבון מעמיק וחסר פשרות. למען האמת המשבר התיאולוגי הזה נמשך מאז יום כיפור. כי ביום כיפור הייתה נסיגה ממה שהם קוראים 'תהליך הגאולה', 'פעמי המשיח'. בסופו של דבר  המחנה האמוני מצא פתרונות תיאולוגיים. כך יקרה גם הפעם, אם כי הפצעים לא יגלידו במהרה.

 

מפנה: לא התכוונו לשבר אמוני אלא לניכור מהמדינה.

ליסק: יש הלך רוח, יש מגמות בקרב 'נוער הגבעות' שלא להתגייס. אבל אני לא רואה זאת אצל הגרעין האמוני המרכזי, לאמור, בקרב ההנהגה של המתנחלים. אני לא רואה התנתקות של גרעין זה ולו  משום שהם עדיין נמצאים במצב של תלות מוחלטת בממסד בעצם היכולת לחיות שם כאזרחיים, לקבל כסף ותקציבים. אבל בפריפריה של הגרעין המרכזי יש סממני התנתקות שהם כנראה הרבה יותר אינטנסיביים מאשר בקרב החרדים. יתר על כן בקרב החרדים מתרחש תהליך הפוך. הם מחפשים את הדרך לחיים משותפים עם החברה הישראלית. בעניינים המעשיים הם חלק אינטגרלי מהמדינה. כאן נפרצו החומות ואילו בפריפריה של המתנחלים בונים חומות חדשות וזה הרבה יותר מוחשי מאשר המשבר התיאולוגי.

 

מפנה: נעבור לאגף השני - אשכנזים או ותיקים, מה שקוראים האליטות הישנות, גם מצביעי 'העבודה'. האם פה יש תהליך, לא של התנתקות מהמדינה, אבל נניח ויתור על הפעילות הפוליטית והליכה לתחומים אחרים, ובכלל זה גם בתחום הצבאי. לא רק שבני עדות המזרח 'מתפרצים לרשת' אלא שהוותיקים יותר זזים הצדה. האם יש תופעה כזאת ומה המשמעות שלה גם מבחינה חברתית וגם מבחינה פוליטית?

ליסק: בני הוותיקים הולכים בצבא יותר ויותר ליחידות שמזניקות אותם לעמדות מפתח בהיי-טק האזרחי. את מקומם, תופס מצד אחד הגוש הדתי לאומי, שמתוך כוונה תחילה, מתוך תוכנית ותכנון והכוונה ניתבו את אנשיהם למכללות הצבאיות. ומצד שני, ללא הכוונה מיוחדת, אבל בצורה די ספונטנית ומתוך בחירה אישית, חלק גדול מבני עדות המזרח שראו בצבא גם מסלול של רכישת השכלה. זה היה בעצם מסלול עוקף השכלה, אבל הם קיבלו גם השכלה מסוימת במסגרת הצבאית ששלחה אותם ללמוד. אנשים מאלוף משנה ומעלה ניתנה האופציה ללמוד באוניברסיטאות. ברור שהאליטות הישנות פינו מקום. הן בחרו מסלולים חדשים. 

 

מפנה: הם הופכים לאליטות בתחומים אחרים.

ליסק: הם בחרו עמדות אליטיסטיות בתחום אחר לגמרי.

 

מפנה: האם זה מוכיח על ירידת חשיבותם של  התחומים שהם פינו, או על ירידה בסטטוס שלהם

ליסק: במידה מסוימת כן. אני חושב שעצם העובדה שהם פינו את המקום, בוודאי במעגלים שהם חיים בהם, מעיד על שינוי סדר חשיבותם ויוקרתם של תחומים שונים.

 

מפנה: אתה יכול לפתח את זה? כי לדעתנו זהו, אולי תהליך משמעותי ביותר. כלומר, הנקודה של שינוי דגשים בחברה הישראלית, מה פחות חשוב ומה יותר חשוב.

ליסק: ההיי-טק הפך למעשה לענף הכלכלי החשוב ביותר של מדינת ישראל. ההיי-טק הישראלי יחד עם הלימודים האקדמיים באוניברסיטאות ישראל וח"ול עומדים בחזית ההתפתחות בעולם, גם בתחום המדעי הטהור של הלימוד והמחקר וגם בתחום הפרגמטי. זה ללא ספק מגמד חלק גדול מהיוקרה של התחום הצבאי.

 

מפנה: אלה אולי התהליכים החשובים ביותר המתרחשים בחברה הישראלית, אך התפתחות זו גורמת לכך שנתח מכובד מהאליטה הכלכלית, המדעית וההיי-טקית זורמת החוצה. אנחנו מפסידים לטובת אמריקה את המוכשרים.

ליסק: זה קשור כמובן לכל תהליכי הגלובליזציה. התחום הזה לא יכול לעבוד במסגרת של מדינות קטנות וסגורות אלא רק במסגרת של עולם שלם. וזו הסיבה ללא ספק, לריקון או להגירת מוחות. מה גם שתקציבי המחקר ותקציבי הפיתוח המדעיים הולכים ופוחתים כל השנים. גם זה מביא כמובן לכך שמספר המרצים הישראלים בחו"ל, בייחוד במדעי הטבע והחיים והמדעים בכלל, הוא כמעט כמו מספר המרצים בארץ. אנשים נוסעים לעשות דוקטורט, ונשארים שם. לא כולם רוצים לחזור אבל חלק גדול רוצה לחזור ואין לו מקום, הוא נשאר שם, וההזדמנויות שם הן בלתי רגילות. גם מבחינה כלכלית, גם מבחינת הציוד וכיוצא בזה. חלק חוזר. אני חושב שעדיין חוזרים יותר בהשוואה לעמים אחרים. פעם חזרו יותר אחרי חמש, עשר שנים. היום אני לא בטוח בכך, מפני שיש פחות ופחות אפשרויות להיקלט בתחומים אלה בארץ. בשנות השישים והשבעים, כשהאוניברסיטאות היו במגמת עלייה והתפתחות, אפשר היה לקלוט יותר ויותר אנשים גם מחו"ל. נוסף על כך שלחו אנשים ללמוד והם חזרו ארצה. אני חושב שהיום חוזרים הרבה פחות. זה  מצב שאי אפשר כמעט להיאבק בו. אלא אם אתה משקיע השקעות אדירות במחקר ובתעשיית ההיי-טק ואתה מאפשר לפחות לחמישים אחוז מאלה שנוסעים לחו"ל לחזור ארצה. דרך אגב, הדבר נכון לא רק במדעי הטבע, מספר הישראלים במדעי החברה והרוח באוניברסיטאות בארה"ב הולך וגדל בצורה מדהימה. כך שיש בהחלט הגירת מוחות מהארץ. זה ללא ספק משפיע על איכות כוח האדם בארץ.

 

בעיות נוספות הדורשות פתרון

 

יש עוד תחום בחברה שמאיים עליה והוא עקיפת החוק. החוק הוא רק הצעה כיצד להתנהג. לא בכל הסקטורים אבל במידה רבה וכמעט בכל תחום אתה יכול לעקוף את החוק, אתה יכול לעשות קומבינות. אם אי אפשר יהיה לעקור תופעה זו, אני פסימי ביותר לגבי פרצופה  הייחודי והאנושי של החברה הישראלית. לא משנה אם יהיה ביטחון או לא יהיה ביטחון, תהיה או לא תהיה צמיחה כלכלית וכיו"ב. שום דבר לא יוכל לפגוע כל כך קשה באיכות החיים של האוכלוסייה כמו השחיתות והאלימות והנלווה אליהן. אם חבורות פשע וארגוני פשע ודומיהם יהיו הגורמים הדומיננטיים, אזי כל החברה מאוימת.

 

מפנה: המבקר החדש הציב זאת כמטרה ראשונה במעלה. אולם אם אכן זה תהליך רחב היקף, מתעורר הספק האם פעילותו יכולה להשפיע ולמנוע התפתחותו שלמצב חמור מעין זה שתיארת.

ליסק: הדבר תלוי, קודם כל ב"שיניים" שיהיו לו וביכולתו להשתלט על העניין, ידוע כי אי אפשר לחסל לחלוטין את הפשיעה. אבל אם נגיע למצב סביר כך יהיה שאפשר לשלוט על זה - אני חושב שתיתכנה תחזיות  אופטימיות יותר לחברה הישראלית. בסך הכל ההון האנושי שכולל השכלה וכולל תושייה ומכלל התכונות שמאפיינות במידה רבה את היהודים הם נתונים שמאפשרים לדבר באופטימיות על העתיד.

 

אבל עדיין נשארו בעיות בלתי פתורות. אני לא מתכוון לבעיית דת ומדינה דווקא, או הבעיה העדתית שגם היא לא תיעלם ומדי פעם תצוץ בכל מיני צורות ובכל מיני אופנים. אבל זה לא מהווה איום על החברה. למרות שיש כל מיני קבוצות שבעצם שוקעות בה ומדי פעם מופיעות כמו 'הקשת המזרחית', או החבר'ה הפוסט-ציוניים וכל אלה שמדברים על יהודים-ערבים וכד'. אלה דברים שתופסים בחוג מסוים, בסקטור בוהמי בתל-אביב או בקרב סטודנטים באוניברסיטאות מסוימות.  אבל הם לא מהווה סכנה של ממש לחברה הישראלית,  אולי אפילו במידה פחותה בהרבה מאשר השחיתות והאלימות.

 

אני לא מודאג מהשסעים העדתיים, אני לא מודאג מהשסעים הדתיים. יהיו התנגשויות, יהיו בעיות, יהיו קשיים מדי פעם. למשל לגבי חוקה, לא חוקה בהסכמה ולא חוקה בלי הסכמה. יהיו צרות צרורות ואני לא רואה את הפתרון בתחום הזה. אך בעיקר איני רואה כרגע פתרון לשאלה היהודית-ערבית בישראל, למעמד האזרחים הפלשתינאים הישראלים ו זו שאלה קשה ביותר. אני יודע שיש כל מיני אינדיקטורים של ישראליזציה והשתלבות בתחום הכלכלי אבל זה רק קצף על פני המים. זה בסדר, זה טוב שיהיה. אבל המשקעים של חמישים שנה והקונפליקט וכל התחושות שלהם, ואופי המנהיגות שלהם כיום, ונטייתם החזקה כל כך לאוטונומיה תרבותית מוחלטת, בכל אלה אני חושש שיווצר מתח. כל שאיפה ליתר אוטונומיה תרבותית, פירושה גם דרישה לאוטונומיה פסבדו-פוליטית של פרלמנט משלהם, איזה שהוא מוסד עליון שיהווה מעין שלב ביניים בין הכנסת לבין האזרחים הערבים  ושם יפלו ההחלטות. קשה לי לראות איך אפשר  למנוע אוטונומיה תרבותית ממיעוט כה גדול, זה דבר כמעט בלתי נמנע. יהיו קשרים כלכליים, יהיו שותפויות עם יהודים ויהיו יזמים כלכליים. כבר כיום מצויים יזמים כלכליים פלשתינאים-ישראלים שעושים שותפויות עם יהודים. אבל לשאיפה לאוטונומיה תרבותית והתבדלות חברתית - אני מתקשה להציע פתרון.  תראו מה קורה בצרפת היום. אומנם זו לא בדיוק תמונת ראי של מה שקרה פה, אבל אפשר ללמוד לקחים מסוימים.

 

מכל השסעים הקלאסיים של החברה הישראלית החמור ביותר הוא השסע בין הישראלים והפלשתינאים, והוא הכי פחות פתיר. כל השאר, לא שהם פתירים לחלוטין, אבל יש לגביהם תקווה למודוס ויוונדי. כבר נמצאו - ויימצאו עוד בעתיד - דרכים להתמודד עם הבעיות הנובעות מהם.

 

מפנה: כל השסעים האחרים נעשו פחות עמוקים ופחות תלולים.

ליסק: יש טכניקות של התמודדות. לפעמים זה מצליח פחות, לפעמים זה מצליח יותר, אבל הדברים איכשהו פועלים. בקשר עם האוכלוסייה הערבית, אפילו ההשתלבות במישור ההשכלתי האקדמי אינה פותרת את כל הבעיות, לפעמים  אף מחריפה אותן. על כל פנים, זו הבעיה הקשה ביותר במדינה, יותר מכל הבעיות הכרוכות בשסעים האחרים. 


חזרה לעמוד השער של "מפנה" מס. 49,

דצמבר 2005, כסלו תשס"ה