מאת המערכת

מפנה מס' 48 - תשרי תשס"ו, אוקטובר 2005

 

פרשנים לא מעטים טענו לאחרונה כי הציונות הדתית נקלעה, לאחר פינוי חבל עזה, למשבר אמוני. ואם לא כולה, הרי לפחות החלק המשיחי שבקרבה, אותו חלק שקיבל כפשוטם את דברי הרב שפירא ועמיתיו שטענו בתוקף כי "היה לא תהייה" התנתקות, כי "רבש"ע לא יאפשר זאת". אולם להכרתנו המשבר אינו מוגבל לחוגים מפד"ליים לשעבר המכונים כיום חרד"ליים (חרדים לאומיים), אלא מקיף גם חוגים מתונים פוליטית המחשיבים עצמם לזרם המרכזי בציונות הדתית. ההתחרדות שפשטה בקרב צעירים שחונכו על ערכי הציונית הדתית, בוגרי בני עקיבא וחניכי הישיבות, והגוון הלאומני-משיחי המאפיין את התנהגותם, הם רק ביטוי חלקי למתרחש בציבור הדתי הציוני. בציבור זה ניתן לאבחן בתהליכים של התבדלות והסתגרות בתוך מערכות חינוך ושכונות מגורים מחד גיסא, ומאידך גיסא, בעיקר בקרב צעירים, בפתיחות להלכי רוח של התחדשות חברתית ושחרור הפרט מכפיפות ל"כלי קודש" למיניהם, ואפילו נטיות של הוצאת אמונתו של אדם מהתחום הציבורי ומיקודה בפרט והתנהגותו בביתו.

 

אף בתחום הפוליטי לא הכל, אם כי עודם מיעוט קטן, משלימים עם ההתייצבות במחנה הימין וחוגים אלה מבקשים למשוך חזרה את הרוב הדתי לאומי לפחות אל המרכז הפוליטי. עד כמה תהליכים אלה הם ביטוי למשבר או רק לתמורות, מהן מפליגות, ימים יגידו.

 

כפי שהדברים נראים כיום למשקיף מהצד, עדיין רחוקה הדרך לחידוש הברית החברתית והפוליטית של הציונות הדתית עם תנועת העבודה, הנתונה אף היא בלבטים זהותיים משלה.

 

 את הגיליון הנוכחי תכננו עוד בטרם ההתנתקות ובטרם נתגלה גודל השבר במחנה החרד"לי. רק הראיון עם יהודה בן מאיר נעשה לאחר תום ההתנתקות בעודנו נתונים לרושם הקשה של האירועים, כאשר נחרדנו מגילויי העוינות, שלא לומר השנאה, כלפי הדמוקרטיה כפי שהיא מתגלמת במערכת השלטונית; בעודנו המומים מדברי השטנה והגידופים הטמאים שהוטחו בחיילים ובשוטרים שביצעו את המדיניות עליה החליטו המוסדות הריבוניים - הממשלה והכנסת. הדיון האקדמי קמעא שערכנו בגיליון זה על משברה של הציונות הדתית אינו פוטר אותנו, כאת הציבור כולו, מדיון ומבחינת מה שהתרחש בחבל עזה ובעקבותיו. מן הסתם עוד נידרש לסוגיה זו, אך כבר עתה נכון להבהיר כי לדעתנו המערכה הציבורית, האלימה בחלקה, שניהלו מנהיגי יש"ע והרבנים לא הייתה על המשך ההתנחלות אלא על עצם דמותה העתידה של המדינה ואורח החיים בה. מעבר לרצון להמשיך בהתנחלות בכל ארץ-ישראל, מבקשים חוגים מתחרדים אלה ורבניהם לאכוף על הכל את אורח חייהם הנשען על ההלכה בפרשנותה המחמירה ולהפוך את המדינה לתיאוקרטיה במודל אירן החומיינית. וגם על כך, ואולי בעיקר על כך, נסוב הוויכוח.

 

את הגיליון פותח מאמרו של אבנר דה-שליט המציג גישה חדשה לסיוע לנזקקים, "המוחלשים" כהגדרתו, המחייבת שינוי במדיניות הרווחה חברתית. בשנים האחרונות, ולא רק בשנות נתניהו כשר אוצר, לא חסכה מדיניות זו פגיעות במוחלשים שרק הוסיפו ושקעו בעוניים. לקראת השנה החדשה נתבשרנו ששמעון פרס ויצחק הרצוג גיבשו תוכנית לצמצום ממדי העוני. תוכנית זו מכוונת לפצות על כמה מפגיעות השנים האחרונות, דבר חיובי כשלעצמו, אך דומה שאין בה פריצה לריענון מערכות הסיעוד והרווחה למען הנזקקים, המוחלשים. עד כמה אכן תעמוד "העבודה" על הכנסת תיקונים אלה לתקציב השנה הבאה ניווכח במרוצת החודשים הבאים.

 

במאמרים נוספים מבין המובאים בגיליון הנוכחי, בוחנות בעין ביקורתית  במדור 'יעד' אביבית אגם-דאלי פרסומות המעודדות צרכנות מיותרת וענת חולתא פרסומות לזנות. ביקורת על גילויים גזעניים, כלפי יהודי אתיופיה, אגב הצגת השאלה אם היהדות היא גזענית והיהודים עצמם מהווים גזע, מציגה באותו מדור מיכל פיק-חמו. תחום לא מוכר בפעילותו הציבורית של מאיר דיזינגוף נחשף במאמרו של דן גלעדי במדור 'אלה תולדות', ובו מביא אהרון יפה את סיפורו של תל עמל, ראשון יישובי חומה ומגדל, וכן מובאות עדות ותעודה על חבורת גימנזיסטים בחיפה של אמצע שנות הארבעים אשר ביקשו לכונן קומונה לקראת צאתם להכשרה. במדור 'סימן קריאה' בוחן עדיאל אמוראי את דרכה של אחדות העבודה אגב דיון בספרו של אורי יזהר על תולדות מפלגה זו, ויעקב גורן דן בכרך הרביעי בביוגרפיה המקפת של בן גוריון פרי עטו של שבתי טבת.

 

 שנה טובה וקריאה מעניינת - העורכים

חזרה לעמוד השער של "מפנה" מס. 48,

אוקטובר 2005, תשרי תשס"ו