הזנות, סוחריה וסרסוריה   ומערכת המשפט

מפנה מס' 48 - תשרי תשס"ו, אוקטובר 2005

 

ענת חולתא, פרקליטה בפרקליטות המדינה

                                                                                                    המאמר הבא מכיל תכנים למבוגרים בלבד 


המבקר ב'פיצוציות' השונות ברחבי העיר תל-אביב (אך גם בערים אחרות), ייתקל, קרוב לוודאי,  בחוברות צבעוניות, הנושאות את השם 'כחול' או 'בננה', ומחולקות חינם לכל דורש. על שער החוברות מתנוססת אזהרה, כי בעצם נטילתה, מעיד על עצמו הנוטל, כי הוא בגיר וכי הוא מודע לכך שהחוברת מכילה תכנים 'למבוגרים בלבד'. עיקר החוברות פרסומות לשירותי מין בתשלום, מכל הסוגים והמינים (וגם, פה ושם, שירותים נלווים כמו קלטות פורנוגרפיות ואביזרי מין). להלן מספר דוגמאות מייצגות בהחלט: בחורה חשופת שדיים וקוקיות בתמונה בגדול A4 וכיתוב: "אני ישראלית מפונקת ומחכה רק לך"; קולאג' של מספר נשים חשופות שדיים וישבן בתנוחות שונות, הפנים מטושטשים וכיתוב: "מבחר אירופאיות מדהימות + צ'כיות + מולטיות + כושית מג'מייקה מ-M.T.V." תוך הדגשה, כי "התמונות אמיתיות"; צילומים מטושטשי פנים של שתי נשים ערומות, פרט למגפיים או תחתוני חוטיני בתנוחות התעלסות שונות (המודעה בגודל שני עמודים) והכיתוב: "כל התמונות אמיתיות, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל... ועוד!".

 

בגיליון 29 של "בננה", המכנה עצמו "מגזין", גם כמה "כתבות". כך, למשל, מהכתבה "דברים שתלמדו מצפייה בסרטי פורנו" נלמד, כי "אין אישה בעולם שתסרב למין אנאלי", "נשים תמיד יחייכו כשגבר גומר להן על הפרצוף" ו"שתי בנות טיפש עשרה על המיטה תמיד יתחילו להתעסק זו עם זו". וב"דבר העורך": "...לפחות מכם, קוראים נאמנים, אנו מצפים לקחת יוזמה וליצור מדינה מתקדמת יותר, חופשייה יותר וליברלית, לפחות בסביבה שלכם... אז חברים, לא לוותר ואפילו לא לרגע, על החופש ליהנות מכל רגע, ולא לשכוח את החיים תוך כדי מירוץ החיים".

 

שיחות שקיימתי בנושא זה עם אנשים שונים עוררו תגובות מנוגדות: היו שלא הבינו כלל מדוע החוברות הללו כל כך מפריעות לי. חלקם אף האשימו אותי במוסרנות ושמרנות. אחרים לא הבינו איך ייתכן, שחוברות אלה הן 'חוקיות' ושאין מונעים את הפצתן. אחרים הגיבו באדישות מנומנמת. במאמר זה אבקש להסביר "מה כל כך מפריע לי", תוך התייחסות לתופעה בהקשרה המשפטי והחברתי. לבסוף אטען, כי יש "לנקות את הרחובות" מחוברות שכאלה וכי משימה זו, היא משימה של כולנו.

 

המצב המשפטי הקיים

 

הגבלת פרסום שירותי זנות:

 

הזנות, כשלעצמה, איננה אסורה על פי חוק בישראל, אולם אסורה הסרסרות לזנות, על פניה השונות (כגון החזקת מקום לשם עיסוק בזנות) ואסור, כמובן, הסחר בבני אדם למטרות זנות, הכולל כל סוג של 'עשיית עסקה' באדם.

 

ברור, כי הפרסומים בחוברות המתוארות לעיל, אינם מהווים עבירה ישירה על האיסורים הללו. לכל היותר, הם יכולים לשמש לעתים כראיה, בצירוף ראיות נוספות, להוכחתן של עבירות אחרות.

 

בשנת תשנ"ח הוסף לחוק העונשין סעיף 205ג שעניינו הגבלת פרסום שירותי זנות של מבוגרים. הסעיף קובע כעבירה פלילית פרסום שירותי זנות של בגירים שאינם מקיימים את התנאים הבאים: עניינו של הפרסום הוא רק מתן שירותי זנות; הוא התפרסם בנפרד מדברי פרסום אחרים; הוא נמסר לאדם רק על פי בקשתו; סומן בו, בצורה בולטת, כי מטרתו לפרסם שירותי זנות. מקורו של סעיף זה בהצעת חוק פרטית של ח"כ חנן פורת ומטרתו הגנה על הציבור מפני חשיפה לא מבוקרת לפרסום שירותי מין (הכוונה בעיקר לקטינים ולמי שפרסומים כאלה פוגעים ברגשותיהם). סעיף זה לא נועד, הן על פי תוכנו והן על פי מטרתו, לטפל בהיבטים חברתיים אחרים של פרסום שירותי הזנות ושל תעשיית המין הממוסחרת בישראל בכלל.

 

בסעיף זה נעשה שימוש בישראל במקרה אחד בלבד עד כה: לפני כשנה הורשעו שלושת העיתונים הגדולים בישראל ובעלי תפקידים שונים בעיתונים אלה בעבירה לפי סעיף 205ג לחוק העונשין, בגין הפרות חוזרות של סעיף זה בפרסום שירותי זנות בעיתונים היומיים ובמקומונים. פסק הדין הוא מסמך מעניין בפני עצמו ומעורר שאלות חשובות בתחומים שונים, החורגים ממסגרתה של רשימה זו. לענייננו יודגש, כי בית המשפט דחה את טענת העיתונים, כי הגבלת הפרסומים בחוק פוגעת בחופש הביטוי, בזכות הקניין ובחופש העיסוק (של העיתונים ושל העוסקים בזנות). נקבע, כי אף שהזנות כשלעצמה אינה אסורה על פי חוק, אין מדובר בעיסוק "רגיל" ועל כן הטלת מגבלות מסוימות על פרסום הזנות היא לגיטימית, כמו גם השאיפה להגן על קטינים ובגירים שאינם חפצים בכך מפני חשיפה לפרסומים אלה. נקבע, כי החוק מאזן באופן סביר בין מכלול התכליות.

 

בנוסף, התייחס בית המשפט לשימוש שנעשה במודעות במונחים כגון "ליווי", "אירוח" או "עיסוי" לתיאור שירותי זנות. בית המשפט קבע, כי מדובר ב"מכבסת מילים"  שאינה פוטרת את העיתונים מאחריות: תכליתן האמיתית של המודעות ברורה גם אם אין מוזכרת המילה "זנות" או "סקס".

 

מכל מקום, מבלי להיכנס לדקויות ניתן לקבוע, כי מבחינה משפטית פורמאלית, החוברות לפרסום שירותי זנות המופצות בקיוסקים עומדות בדרישות הסעיף, או, לכל הפחות, יוכלו לבצע בקלות רבה את אותם השינויים הנדרשים כדי לעמוד בו.

 

איסור פרסומי תועבה

 

סעיף 214 לחוק העונשין, אוסר על פרסום והצגת "תועבה". הסעיף אינו מגדיר "תועבה" מהי, ומזה שנים שאין מצליחים לגבש במשרד המשפטים ובבית המחוקקים הגדרה ממצה ל"תועבה" אשר תאפשר לתקן את החוק ולהבהירו. יחד עם זאת, בית המשפט העליון נדרש במספר מקרים בעבר למושג זה.  עיון בפסיקה מלמד, כי נטיית בית המשפט בישראל (כמו גם במדינות אחרות בעולם) היא להעניק לביטוי פירוש מצמצם ביותר.

 

כך, למשל, בבג"צ 4804/94. פסק הדין עוסק בהגבלות המוטלות על הקרנתם של סרטים. בשל ההקשר האמנותי של הדיון בפסק הדין והעובדה, שהוא נדרש לדון במעמדם של קטעים מתוך סרט, לגביהם נטען, כי הם מהווים "תועבה" בתוך מכלול היצירה, אין פסק הדין נוגע ישירות לענייננו. יחד עם זאת, נקבעו בפסק הדין מספר קביעות מנחות: נקבע, כי ניתן להטיל מגבלות על חופש הביטוי בכל הנוגע לביטויי תועבה וכי החברה רשאית להגן על עצמה מפני פגיעה רצינית וחמורה בשלום הציבור כתוצאה מאותם ביטויים. להשקפתו של נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, ניתן להצדיק הגבלה של חופש הביטוי במקרה של פגיעה שהיא "מעל לסטנדרט הסובלנות החברתית" ויש בה כדי "לזעזע את אמות הספים של הסובלנות ההדדית". כן נקבע, כי הגבלה מוצדקת יכולה להיות מקום בו הביטוי הפורנוגרפי משפיל את האישה ומדמה אותה ל'שפחת מין', דבר הפוגע - במישרין ובעקיפין - במעמד השוויוני של האישה בחברה שלנו ומעודד אלימות בכלל ואלימות כלפי נשים בפרט.

 

פסיקתו של בית המשפט העליון בשאלת חוקיות שידורי ערוץ הפלייבוי בכבלים (בג"צ 5432/03) מהווה מקרה מבחן טוב, לדעתי, ליישום הקונקרטי של הנוסחאות המשפטיות אשר הוצגו לעיל.  בפסק הדין נקבע, כי שידורי ערוץ פלייבוי אינם מצויים ברף הגבוה של מדרג התכנים הפורנוגרפיים ואינם עולים כדי "תועבה". יחד עם זאת, נכתב בפסק הדין:

"שאלת היקף ההגנה שיש להעניק לביטוי הפורנוגרפי היא שאלה מורכבת... מידת הלגיטימיות, או ההגנה שיש ליתן לביטוי הפורנוגרפי, והשאלה מהו ביטוי פורנוגרפי, העסיקה את בתי המשפט ששיטותיהן קרובות לשלנו, ושימשה נושא לכתיבה אקדמית ענפה... יש להניח כי שאלה זו עוד תשוב ותעסיק אותנו בעתיד והיא תוכרע בכל מקרה בהקשר לנסיבות הקונקרטיות".

 

ובכן, האם חוברות דוגמת 'כחול' ו'בננה', בהן מוצגות נשים מעורטלות בנוסח: "רק תבחר ואני שלך" או "שלך להגשמת פנטזיות" הן פרסומי תועבה? האם הן מצויות ברף הגבוה של הפורנוגרפיה? טענה זו בהחלט ראויה להישמע. אלא שלאור הפסיקה המשפטית הקיימת ולשונו העמומה של החוק, לא קל יהיה להוכיח אותה בבית המשפט.

 

ההיבטים החברתיים

 

משום המציאות המשפטית האמביוולנטית אותה תיארתי ברור, כי בטרם נוכל לטעון כי הפצת החוברות הללו מהווה עבירה פלילית, יש לגבש מדיניות חברתית ועמדה ערכית ביחס לזנות ולתעשיית המין וביחס להפצה מסחרית של פורנוגרפיה. בשיקולים החברתיים הללו אבקש להתמקד כעת.

 

מעמדה הנורמטיבי של הזנות

 

העובדה, שהזנות כשלעצמה אינה אסורה על פי חוק, אין משמעה שמדובר בעיסוק ככל עיסוק אחר, שיש לעודד ולטפח אותו. נהפוך הוא: קיימת כיום תובנה המעוגנת במחקרים רבים, כי יש קורלציה גבוהה מאוד בין מצוקה אישית על רקע כלכלי או אחר לבין עיסוק בזנות. כך, למשל, מראים המחקרים, כי למעלה מ-90% מן העוסקות בזנות היו קורבן בעברן, לרוב בילדותן, להתעללות. כמו כן, קיים מתאם גבוה בין עיסוק בזנות ובין התמכרות לסמים ולאלכוהול. העוסקות בזנות מצויות בשוליה של החברה מבחינה חברתית וכלכלית. ככאלה, הן מהוות טרף קל למי שמבקש לנצלן ולהפיק רווחים על חשבונן. על כן בחר המחוקק הישראלי להפליל את הסרסורים למיניהם ולא את הזונות עצמן, הראויות להיתפס כקורבנות יותר מאשר כעברייניות  (אכן, פה ושם נוכל למצוא אישה שבחרה לעסוק בזנות שלא מתוך מצוקה קשה ושלא 'התדרדרה' לעיסוק זה. למקרים אלה יש להתייחס בעליל כאל יוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל, וברור הוא, שאין המקרים הללו צריכים להכתיב את המדיניות החברתית הכוללת ביחס לתעשיית המין). כפועל יוצא מתפיסה זו, מן הראוי הוא שהממסד הישראלי, על כל חלקיו, יציב לנגד עיניו את המטרה למגר את הזנות ולא לטפחה בדרך של העלמת עין או הסדרתו של שוק הפרסום.

 

תעשיית הסחר בבני אדם למטרות זנות

 

לא ניתן לנתק את הדיון בחוברות פרסומיות מעין אלה,  מן התופעה הקשה של סחר בבני אדם למטרות זנות, תופעה המוכרת כיום כבר לכולנו ואינה זקוקה עוד לתיאור מפורט. המדובר בנשים המובאות לישראל בדרך לא חוקית והמשועבדות בה למתן שירותי זנות בתשלום. לעתים מוחזקות הנשים בתנאי כליאה ומחסור, במשטר הכולל ענישה פיסית וכלכלית העולה כדי התעללות ממש. לעתים 'מסתפקים' הסוחרים בכבילת הנשים הנסחרות בדרך של שיעבוד חובות וניצול מצוקתן הנובעת מהיותן זרות חסרות מעמד בישראל ומהזדקקותן הנואשת לכסף. בכל המקרים, נעשקות הנשים הנסחרות מבחינה כלכלית, כאשר הסוחרים ועוזריהם גורפים את מרבית כספי האתנן. ברוב המקרים, מאיים מעל ראשן של הנשים האיום לפגיעה בבני משפחתן בארץ המוצא, שכן את העסקים הללו מנהלים ארגוני פשיעה בין-לאומיים. מרבית העוסקות בזנות בישראל כיום הן קורבנות סחר בנשים. קל לזהות גם במודעות המפורסמות ב"כחול" וב"בננה", כי מאחורי המודעות הסקסיות והמבטיחות עומדים מכוני מין ובתי בושת בהם מוחזקות נשים זרות. בדיקה אקראית שערכתי העלתה, כי במרבית מספרי הטלפון המפורסמים בחוברות הללו עונה מן העבר השני קול גבר (גם אם במודעה המתפרסמת החוברת פונה האישה בגוף ראשון לכאורה, ו"מציעה" את עצמה).

 

פרסום שירותי זנות ותעשיית המין בישראל

 

ההפצה החופשית והקלה של החוברות הפורנוגרפיות הללו, מסייעת בידי בעלי האינטרסים הכלכליים המנהלים את תעשיית המין בישראל להטמיע את קיומה של תעשיית המין כחלק נורמטיבי מהנוף, מהחברה ומהתרבות.

 

ברור הוא, כי פרסום מודעות המין הוא מנוף כלכלי לעסקי הסחר בנשים, תופעה עבריינית לכל דבר ועניין, ולתעשייה המבוססת רובה ככולה על ניצול מצוקתן של נשים. מפיקי החוברות הללו מסייעים באופן ישיר לשגשוגה של תעשייה מפוקפקת זו ומתפרנסים באופן ישיר מרווחיה. לא ניתן שלא להתרשם מגודל המודעות ואיכות הנייר בעיון בחוברות. אלה (כמו גם הזדעקותם של העיתונים הגדולים נוכח פסק הדין המרשיע, על ההפסדים הכלכליים הכבירים שייגרמו להם עקב הגבלת הפרסומים), מעידים על כמות הכסף ש'מגלגל' שוק זה. 

 

בנוסף לכך, מסייעות החוברות הללו בגיוסן של נשים לתעשיית המין, תוך יצירת דימוי יוקרתי ונוצץ - דימוי שקרי בעליל. ההקשר היוקרתי מבטיח הכנסה נאה ואיכות חיים גבוהה.  למותר לציין, כי היבטים אחרים של העיסוק בזנות - האלימות, ההשפלה, הקשר ההדוק לסמים ולאלכוהול, הסיכון הבריאותי - אינם באים כלל לידי ביטוי במודעות הללו. החוברות הללו יוצרת זמינות גבוהה של שירותי הזנות והופכת את צריכתן לעניין נורמטיבי.

 

אבל עיקר תפקידן של החוברות הללו הוא, כמובן, הגדלת הביקושים: ללקוחות הפוטנציאליים מוצגת האפשרות לרכוש אישה יפה לשעה כחלק אינטגראלי מהחיים והנשים העוסקות בזנות מוצגות כמי שנהנות מעבודתן ומרוצות בחלקן. אין עוד צורך לחפש זונה המוכרת את גופה בפינת רחוב או בכביש חשוך ולהתבייש בכך. ללקוח הפוטנציאלי קל מאוד שלא לעצור ולחשוב מהי המשמעות האמיתית של המעשה, במה הוא שונה מרכישת בקבוק משקה בקיוסק, מהם הסיכונים הכרוכים בכך, מיהי האישה העומדת לספק לו שירותי מין ומה הביא אותה לכך.

 

הדימויים והמציאות

 

לבסוף, אנו מגיעים לנקודה שהיא, למעשה, בסיס העניין: את הפרסומים הללו יש לראות בהקשר הרחב יותר של המסחור המשחית של היחסים בין המינים ושל היחס החפצי והמנוכר לנשים באשר הן, כמו גם לגברים באשר הם, למין ולגוף, המשתלט והולך על התרבות שלנו.

 

על פי החוברות האלה, נשים הם לא הרבה יותר מאשר בובות מין, וכל מהותן בטיפוח גופן, בהצגתו ובהעמדתו לסיפוק צורכיהם של גברים; התעניינותם של גברים בנשים מסתכמת בתגובה יצרית למראה החיצוני שלהן ובשימוש בו לצורך ריגוש ופורקן מיני; המוטיבציה המניעה נשים היא הצורך לשרת ולספק גברים. את הגברים מניע יצר הכיבוש והשליטה בצורתם הראשונית והפרימיטיבית ביותר; אין לצפות מנשים אלא להתמסרות מוחלטת. אין לצפות מגברים אלא להחצנת דחפים ולרדיפה אחר מימושם המהיר; אין לצפות ממפגש בין גבר לאישה שיכיל תקשורת אמיתית ומעמיקה, זולת זו המכוונת ישירות להקשרים סקסואליים; ואין לצפות ממין שיחרוג מגדר מפגש של חיכוך גופים, ריגוש הורמונאלי וסיפוק יצרים.

 

המסרים הללו משתלטים על המרחב הציבורי, חודרים לבתים ולחדרי השינה ומעצבים ומבנים את תפיסתנו העצמית ותפיסתנו את הזולת. מדוע צריכה החברה לאפשר הפצה חופשית של חוברות פרסומיות כמו "כחול" או "בננה" בכל קיוסק או פיצוציה? בשיח הציבורי והמשפטי הנוהג, די באזכור המונחים 'חופש הביטוי', 'חופש העיסוק' ו'קדושת הקניין' כדי לשכוח שמדובר בפורנוגרפיה וולגרית מושחתת ומשחיתה ועל ארגוני פשיעה המתפרנסים מניצול ומשיעבוד. הנה נכנסנו בשערי המקדש החוקתי. הבה נקבל, לצורך הדיון, את מעמד-העל של הערכים המקודשים הללו. האם אכן נגזר מכך, כי עלינו להשלים עם קיומן של חוברות אלה ברחובותינו? או שמא מתבקשת המסקנה ההפוכה?

 

אשר ל'חופש הביטוי' -  חופש הביטוי בהקשרו הפוליטי, הדתי או המוסרי אינה החירות הנדונה כאן. המדובר במקרה זה, אך ורק בחופש הביטוי המסחרי - חירותו של המוכר להציע את מרכולתו. הביטוי המסחרי זכה להגנת בתי המשפט בישראל כאינטרס חוקתי. פסיקה זו מעוררת מחלוקת כשלעצמה, אך ברור גם ממנה, כי ככל שמועלית ביחס לפרסום שירותי זנות הטענה אודות חופש הביטוי, יש לדון בה רק בהקשר של שני הערכים האחרים שהוזכרו לעיל: 'חופש העיסוק' ו'קדושת הקניין'.

 

אשר ל'חופש העיסוק' - הניסיון לחסות תחת כנפיו של עיקרון זה מפוקפק מאוד, לאור הקשר ההדוק אשר הוצג לעיל בין תעשיית המין ובין שלילת חירותן של נשים וניצולן. דברים דומים יש להשיב למתגדרים בערך "קדושת הקניין". החוברות הפרסומיות והמודעות שבתוכן הן אולי קניינם הקדוש של בעליהן, אולם הם מפרסמות כקניין המוצע למכירה (או להשכרה) את הדבר האחד שהחברה המודרנית הליבראלית פסקה אודותיו שאיננו קניין ואיננו יכול להיעשות קניין - הן מפרסמות ומוכרות בני אדם.

 

ואחרון - החירויות המקודשות של הדמוקרטיה הליבראלית נובעות מתוך הערך העליון של "כבוד האדם". "כבוד האדם" הוא אכן מושג עמום הפתוח לפרשנויות רבות. אולם, נדמה לי ששום פרשנות אינה יכולה לטעון בכנות שהשמירה על כבוד האדם מתיישבת עם מסחורו של המין, עם הצגתן של נשים כאובייקטים לצריכה, ועם הצגתם של גברים כצרכני-מין ותו לא. אחת מן השתיים - או שהערכים המקודשים של הדמוקרטיה הליבראלית הם רק עלה תאנה לאינטרסים מסחריים, או שעלינו ללמוד מן הערכים הללו את הציווי לסלק מן הרחובות את החוברות המפרסמות שירותי מין.

 

2 הערות למערכת:

1. ראו גם מאמרו של אורי שדה: אימפוטנציה ממסדית נוכח סחר בנשים, מפנה 46-47 

2. הדעות המובעות במאמרה של חולתא הן על דעתה ואינן משקפות עמדת הפרקליטות


חזרה לעמוד השער של "מפנה" מס. 48,

אוקטובר 2005, תשרי תשס"ו