אוכלוסיות מוחלשות במדינת הרווחה הנסוגה

מפנה מס' 48 - תשרי תשס"ו, אוקטובר 2005

 

פרופ' אבנר דה-שליט, האוניברסיטה העברית בירושלים


מה בעצם הבעיה בעוני? מדוע אנשים נכים מוצאים עצמם מאחור גם בתחומים שאינם קשורים ליכולת התנועה כמו למשל המשכורת שלהם, או הסיכוי שלהם להינשא? האם הקושי של אימהות חד הורית הוא רק בטיפול בילדים, או אולי בבעיות נוספות? מדוע הסיכוי של ילדים של אימהות חד הוריות לסיים אוניברסיטה הוא קטן בהרבה מזה של מי שגדלו בבית שבו יש שני הורים? מה משותף לכל הבעיות הללו?

 

במחקר שערכתי לאחרונה עם פרופ' ג'ונתן וולף מ University College London[1], אנו מתייחסים לקבוצות החלשות ביותר בתוך הקבוצות הללו: לחסרי הדיור בקבוצה של אנשים עם בעיות בדיור; לעניים ביותר בקרב העניים; לחולים הקשים ביותר בקרב החולים; למובטלים כרונים בקרב אנשים עם בעיות של תעסוקה. לכל אלה אנו קוראים disadvantaged, ובתרגום לעברית "מוחלשים". בחרנו במונח "מוחלשים" ולא "חלשים" מתוך הנחה שהמצב שלהם אינו נובע בהכרח מתוך אחריותם, אלא בגלל שהם נולדו למצב קשה (נכות מלידה, למשל, או ילדים להורים מובטלים), או משום שהם לא הצליחו לעמוד בתחרות הקשה שכלכלת השוק מציבה בפנינו.

 

אנו סבורים שיש שתי בעיות במדיניות הרווחה בעולם המערבי היום, בהקשר לאנשים הללו. האחת היא שהמדינה רוצה כלכלה "יעילה", ולכן אינה משקיעה בפתרון הבעיות של הקבוצות המוחלשות ביותר. מדוע המדינה עושה זאת? משום שאם היא משקיעה סך מסוים של שקלים בפתרון בעיית תעסוקה של אדם צעיר, היא תצטרך להשקיע פי כמה וכמה בפתרון בעיית תעסוקה של אדם שהוא מובטל כבר שנים רבות. לעומת זאת הסיכוי של אותו אדם צעיר להיכנס למעגל העבודה גבוה, והסיכוי של המובטל הכרוני לחזור לעבודה נמוך. לכן המדינה בוחרת באפשרות הזולה יותר שמביאה לתוצאות מהירות יותר. המדינה היא בסופו של דבר הפוליטיקאים, ששבויים במנגנון של בחירות כל שלוש או ארבע שנים, ויש עליהם לחץ להוכיח הצלחה. אזי הם בוחרים באפשרות הזולה, וכך הם יכולים להציג תוצאות עוד בקדנציה שלהם.

 

אבל התוצאה מרחיקת הלכת היא נוראית: התוצאה היא שאנו רואים יותר ויותר חסרי דיור, שיכורים, אנשים עם בעיות פסיכולוגיות קשות, מובטלים כרונים, עניים שמגיעים לפת לחם, וכיוב', ואין להם פתרון. רבים מאתנו אולי תהו מדוע, אכן,  יש יותר ויותר הומלסים ושיכורים ברחובות הערים במערב, והרי התשובה: מדינה הרווחה הנסוגה נוטלת פחות ופחות אחריות לגבי הקבוצות החלשות ביותר, משום שקשה יותר להגיע להצלחה עם קבוצות אלה.

 

יותר ויותר אנשים מוצאים את עצמם מחוץ לחברה

 

יחד עם זאת החברה לומדת לקבל את המצב הזה כ"נתון", כאילו אי אפשר לשנות אותו, ואנו נעשים יותר ויותר קהי חושים לסבל האנשים הללו. התופעה הזאת מתפשטת: אם בעבר הרחוק הזדעזענו לנוכח חסרי דיור, הרי שלאט אבל בטוח  נהיינו קהי חושים. תחילה רק לסבל של המוחלשים ביותר, אבל היום החברה ככלל קהת חושים גם לסבל של מי שהוא פחות מוחלש. גם בשל כך מעגל העוני מתרחב, מעגל הרעב מתרחב, ויותר ויותר אנשים מוצאים עצמם מחוץ לחברה.

 

מה שקרה בניו-אורלינס באוגוסט 2005 לא היה אמור להפתיע את מי שמכיר את החשיבה החברתית השלטת היום בארה"ב. השלטונות ידעו על הסופה הקרבה ועל ממדיה הנוראים מספר ימים מראש. היה די והותר זמן ליידע את כל תושבי העיר על כך. הרשויות גם "הורו" לאנשים לעזוב את העיר. אבל מה לעשות, ויש כאלה שאין להם לאן לעזוב, שאין להם איך לעזוב - אין להם מכונית, או הם נכים, או חולים - ואולי גם כאלה שלא ממש הבינו את מהדורות החדשות ואת הגרפים שהראו החזאים. לכל אלה - הקבוצות המוחלשות ביותר - פשוט לא דאגו. קשה להעלות דברים כאלה על הכתב, אבל מישהו סבר שלא נורא אם הם ייפגעו. האם היה כל כך מסובך להזרים לניו אורלינס מבעוד מועד 500 אוטובוסים בכדי לפנות את כל האוכלוסייה הזאת - כן, על חשבון משלם המסים האמריקני - למקום מבטחים? לא ייתכן שהמחשבה על האפשרות הזאת לא עלתה במוחם של הפקידים והפוליטיקאים שטיפלו בהכנות לסופה הקרבה והולכת. אם כן מה קרה? מה שקרה הוא מה שקורה ביחס של העולם המערבי ושלטונותיו לחולי איידס, לנערות בנות שש עשרה שמוצאות עצמן אימהות, או ביחס האדיש של העולם השבע לרעב באפריקה. כך גם היחס למובטלים כרונים: תוכנית ויסקונסין, שמר נתניהו שש לאמץ אותה בישראל, מתנה תשלומי רווחה ביציאה לעבודה, כאילו לא קיימת לעתים בעיה אובייקטיבית של אנשים שבאמת אינם יכולים לעבוד. נכון, יש בה זרז למספר קטן של מובטלים לחזור למעגל העבודה - אם כי זאת כבר לא בדיוק עבודה, משום שעבודה היא עמל שתמורתו אדם מקבל משכורת, ולא דמי רווחה. אבל חלק גדול מאותם מובטלים, אלה שהם מובטלים כרונים, שהבעיה שלהם אמיתית וקשה - מוזנחים. מרגע שלא הצליחו לעבוד הם לא יקבלו שום דמי רווחה. הרציונאל הוא אחד: בחלשים ביותר אין מה להשקיע. אפשר להפקירם.

 

הבעיה השנייה שאנו מזהים במדינת הרווחה הוצגה עוד לפנינו על ידי חתן פרס נובל בכלכלה, פרופ' אמרטיה סן (Amartya Sen). בדרך כלל מדיניות רווחה מתייחסת אל השאלה כמה "משהו" יש לכל אדם. למשל: כמה כסף, או מה גובה המשכורת, או מה גודל הדירה שלו, או איזה מכונית יש לו, או כמה מכשירי חשמל יש לו בבית. ואכן החשיבה החברתית-כלכלית הייתה מבוססת שנים רבות על השאלה איך מצמצמים פערים בהקשר של "כמה יש לי". אבל כאשר המדינה שואלת עצמה למי לעזור היא עלולה לקבל תמונה מעוותת על ידי ההתבוננות בשאלה מה וכמה יש לכל אדם. מצד אחד אדם יכול להיות ללא בעלות על בית, מכונית, מכונת כביסה ומחשב, אבל אלה לא תהינה אינדיקציות על מצבו הכלכלי או על כך שיש לעזור לו. אולי הוא בחור כבן 22 שזה עתה החל דרכו בחיים, ועדיין אין לו שום צורך בטובין אלה. מצד שני, משפחה בת שמונה נפשות שיש לה מכונת כביסה אינה הופכת ללא נזקקת לעזרה רק בגלל הבעלות על מכונת הכביסה.

 

לפני כעשרים שנה, אבל בעיקר בעשור האחרון, הציג פרופ' אמרטיה סן  תפיסה אלטרנטיבית: ה"משהו" הזה, הוא טוען, בין שיהיה זה כסף, או משכורת, או בית, או מחשב, הוא רק אמצעי למשהו אחר. והמשהו האחר הזה הוא ה"תפקודים שלנו" (functionings). תפקודים הם כל אותם דברים שאנו רוצים לעשות או להיות: למשל לקרוא, או לעבוד עבודה מעניינת, או לדעת מתמטיקה, או לאהוב, או לבקר חברים, או להיות אנשים אוטונומיים, וכיוב'. על כן מה שצריך לדאוג הוא שלאנשים תהיה הזדמנות להגיע לתפקודים שלהם, ולא לתת להם סתם כסף, או משכורת.

 

הגישה הזאת חשובה, משום שיש בה אפשרות מעניינת לחשיבה מחודשת במדיניות רווחה. למשל, אם אדם מסוים נכה, על פי הגישה המסורתית, המדינה צריכה לתת לו יותר כסף, בכדי שיוכל לקנות רכב, או שייקח מונית, וכיוב'. אבל אם הבעיה של הנכה היא לא שיש לו פחות כסף אלא שהוא לא יכול לנוע ממקום למקום אזי יש פה פתח למדיניות חדשנית. אולי הפתרון הוא לבנות אוטובוסים שמותאמים לנכים, ולא לתת לנכים כסף. בכדי להסביר את הדרך הזאת ניתן לחשוב על מצב אבסורדי. נניח שאישה מסוימת לא מתקבלת לעבודה בגלל שהיא אישה. האם הפתרון הוא לתת לה כסף כפיצוי? דומני שמובן שהפתרון הוא שינוי הנורמות החברתיות, גם בחינוך וגם בחקיקה, כך שאישה תוכל להיות מועמדת לכל עבודה.

 

מעבר לכך, בגישה של סן יש חידוש מרענן משום שהיא מאפשרת להשוות בין מצבם החברתי והכלכלי של האנשים, תוך כדי התייחסות למרכיבים בחיינו שרבים מאתנו מוצאים אותם משמעותיים לא פחות מכסף, כמו האם יש לאדם יכולת או הזדמנות לפגוש חברים. חישבו על כך שהגישה הזאת מרחיבה מאוד את ההתייחסות לרווחה. על פיה, למשל, מצבו של תושב תל-אביב טוב יותר ממצבו של תושב ירוחם לא רק אם יש לו יותר כסף או נדל"ן, אלא גם בגלל שהוא חי קרוב למרכז ולמקומות שיש בהם שפע של הזדמנויות לחינוך ותרבות, לילדים שלו יש יותר אפשרות לממש את הפונקציה של שימוש בדמיון. הם למשל יכולים ללכת לקונצרט ולראות תערוכה, בעוד שהילדים בירוחם צריכים לשם כך להרחיק לנסוע.

 

אבל כאן אנו מחדשים ומשנים כיוון ביחס לתיאוריה של סן. הדבר קשור לטענה שמשמיע הימין הכלכלי, לפיה אם המדינה הציעה לאדם דרך להגיע לתפקוד מסוים, והוא לא עשה זאת, האחריות היא עליו. למשל אם המדינה נתנה מערכת חינוך והאדם לא למד זאת בעיה שלו. אנו טוענים שמה שהמדינה צריכה לבדוק בבואה לקבוע מדיניות חברתית ומדיניות רווחה זה לא אם רק יש לאדם הזדמנות להגיע לתפקוד אלא אם הוא מגיע לתפקוד, האם התפקוד בטוח או שהוא בסכנה. למשל, אדם שנהיה חסר דיור יכול עדיין להיות בריא, ובכך הוא עדיין בעל תפקוד של "להיות בריא", אבל הבריאות שלו בסכנה גבוהה יותר מהבריאות שלי בעצם כך שהוא הומלס. או אותו אדם יכול עדיין לעבוד, אבל אם הוא יפוטר סיכוייו לקבל עבודה אחרת אפסיים, משום שברוב מקומות העבודה מבקשים לדעת את כתובתך. או אם נבנתה ליד הבית שלך אנטנה שעלולה לסרטן, אזי התפקוד שלך הוא של בריאות בסכנה גם אם עדיין אתה בריא; ולכן הרשויות צריכות להימנע מבניית האנטנה ליד ביתך, גם אם לא הוכח שחלית בשל כך.

 

החידוש השני והיותר משמעותי במחקר שלנו הוא שאנו מסתכלים לא רק על התפקודים שנפגעים (למשל התנועה אצל הנכה) אלא גם על המחיר בתפקודים שאוכלוסיות מוחלשות משלמות בכדי להבטיח לעצמן תפקוד, או, למעשה, על הפגיעה ארוכת הטווח בתפקודים אחרים. למשל: הרבה פוליטיקאים מספרים לנו שבישראל אין רעב. זה כבר לא כל כך נכון, אבל גם אם היה נכון, זאת לא התמונה המלאה. אולי אין הרבה אנשים שהבטן שלהם נפוחה כי הם רעבים, אבל קורה משהו לא פחות רע:  אנשים עניים בישראל מוצאים שהתפקוד של "להיות שבע" עומד בסכנה, ולכן הם קונים אוכל זול ומקריבים תפקוד אחר: להיות בריא. הכיצד? הם קונים אוכל זול ומשביע: פסטה, לחם, תפוחי אדמה. אוכל זה מלא בפחמימות, שהופכות לסוכרים. לעומת זאת הם לא מקבלים ויטמינים וחלבונים. ולכן יש בקרב ילדים עניים שכיחות גבוהה פי שתיים של חולי סכרת מאשר בקרב ילדים לא עניים[2]. כלומר, נכון, בקרב אנשים אלה אין רעב, אבל המחיר שמשלמים העניים הוא הקרבת התפקוד של בריאות, לפחות לטווח ארוך. או דוגמה בולטת אחרת: בכדי להבטיח עבודה, מובטלים מוכנים לקחת עבודות מסוכנות מאוד, שאנשים אחרים לא מוכנים לקחת, כמו שמירה על סופרמרקטים בזמן האינתיפאדה, ובכך הם מסכנים את התפקוד של החיים.

 

התפקודים שהמוחלשים מוכנים להקריב

במחקר שלנו בדקנו מה הם תפקודים שאנשים מוחלשים (כמו גם אלה שמטפלים בהם) מוצאים כחשובים ביותר, ואלו תפקודים הם מוכנים להקריב. ראינו שיש תפקודים שבדרך כלל רשויות הרווחה או הפוליטיקאים לא רואים כחשובים ביותר. שתי הדוגמאות הבולטות הן: "להיות עם חברים" (חוסר בולט פחות בארץ, קיים יותר באנגליה); ו"לחיות במסגרת החוק". הבעיה השנייה היא מעניינת ביותר, לדעתי. מה שקורה הוא שאנשים עניים מוצאים עצמם נאלצים לעבור על החוק. למשל, עולות חדשות עובדות כעוזרות בית אבל לא מדווחות לרשויות המדינה, משום שאז לא יקבלו דמי אבטלה. אולם הבעיה היא שדמי האבטלה לחוד או המשכורת לחוד אינם מספיקים בכדי לכלכל בכבוד את המשפחה. ולכן אותם אנשים נאלצים לרמות את המדינה. מעניין לציין, שלא פעם פוליטיקאים מתלוננים על הרמאויות הללו, כאילו יש לנו פה עניין עם רמאים כרונים, בעוד שהמוחלשים טוענים שעברה על החוק או הונאה כזאת היא דווקא אחת החוויות הקשות להם. למשל, ג'ון בירד, מי שהיה מחוסר דיור בבריטניה, והקים את העיתון Big Issue, שנכתב, מופץ ונמכר על ידי הומלסים, אמר לנו שחוסר התפקוד הגרוע ביותר שהוא חווה כאשר היה מחוסר דיור היה הצורך כל הזמן לעבור על החוק. הוא טען שזה היה הביטוי המוחשי ביותר לניכור, או לכך שהוא "לא שייך".

 

תפקוד נוסף שמצאנו שמוקרב מהר מאוד על ידי קבוצות מוחלשות הוא העשייה וההשתתפות הפוליטית. לרוב המרואיינים בקרב הקבוצות המוחלשות הדבר נראה מובן מאליו: המעורבות הפוליטית אינה פותרת בעיות מיידיות, ולכן היא בגדר מותרות. אולם בכך נוצר מצב מסוכן, שדווקא אלה שזקוקים לייצוג ולהשמיע את קולם הולכים ונעשים מנוכרים לפוליטיקה. כידוע, בדרך כלל המערכת הפוליטית מתעלמת ממי שאינו משתתף.

 

התייעצויות עם המוחלשים 

                        

עד כאן על השלב הראשון של המחקר. אבל מה קורה כאשר מספר קבוצות של אוכלוסיות מוחלשות מתחרות על תקציב מצומצם? למי מהן "מגיע" לקבל את הסיוע? ומדוע? - בדרך כלל מה שאנו רואים זה שקבוצה שמצליחה להיות אגרסיבית יותר בקמפיין שלה, או לשדר "אומללות" גבוהה יותר, או שהסבל שלה מצטלם טוב יותר, מצליחה יותר. לדוגמה, הנכים הצליחו ליצור גלי אהדה בציבור  בעוד שהנשים החד הוריות נכשלו בכך, ולכן גם לא זכו לכל הטבה מהמדינה. אבל האם המדינה לא צריכה לקבוע סדר מסוים של דחיפויות?

 

כמובן אין תשובה "אמיתית", מבחינה מטה-פיסית, לשאלה מה יותר גרוע, להיות נכה או מובטל, או עיוור או חירש, או אנאלפבית או חסר חברים, וכיוב'. יש אולי דרכים שונות לנסות לצמצם את הבלבול, ובכל זאת לבדוק היררכיה של דחיפויות, אבל כל אלה לא מביאות אותנו רחוק. מצד שני, המצב לפיו כל דאלים גבר, או כל מי שיש לו יכולת לגייס את המדיה זוכה בתקציב ואחרים לא, אינו ראוי. לכן מה שאנו מציעים הוא מודל של התייעצות עם הציבור. אנו מפתחים מודל של התייעצות עם המוחלשים עצמם ועם האנשים שמטפלים בהם. את המודל הזה ניסינו, אבל המחקר שלנו אינו מקיף דיו בכדי להגיד באופן מובהק מדעית שיש תוצאות. ממשלות יכולות לקחת את המודל שלנו וליישם אותו. בכל אופן, אם מה שאנו מוצאים הוא נכון, הרי ששני דברים ברורים:

- בקרב ציבור המוחלשים ובקרב מי שמטפלים בהם יש תמימות דעים די רחבה לגבי תפקודים קריטיים שיש לדאוג שלא יהיו בסכנה;

- אי אפשר להצביע על קבוצה אחת שהיא מוחלשת ביותר. כלומר, הבעיה אינה בעיקר אצל הנכים, או בעיקר אצל המובטלים, או בעיקר אצל האימהות החד הוריות, וכיוב'. אדם נהיה מוחלש מאוד כאשר ישנה התלכדות, או התאגדות של אי-תפקודים אחדים, כך שהאדם המוחלש מוצא עצמו נמצא במלכוד: הוא כבר אינו יכול לצאת ממצבו, משום שכל תחום מוחלש משפיע על תחום אחר.

 

בכדי לפתור את הבעיה הזאת כל מה שנחוץ הוא לערוך מחקר על מה הם התפקודים הפוריים ביותר (כלומר מהו התפקוד שאם נפתור אותו תיפתרנה גם בעיות אחרות) ומהו אי-התפקוד ההרסני, או הממאיר ביותר (כלומר מהו אי התפקוד, שבהיעדרו נגרמים אי תפקודים אחרים). בכדי להסביר זאת אתן דוגמה:  רשויות הרווחה שמטפלות בחסרי הדיור מתלבטות: האם יש לתת להם דיור בכדי שיוכלו למצוא עבודה ויחזרו למעגל החברתי הרחב, או שיש לתת להם עבודה בכדי שתהיה להם הכנסה והם יוכלו למצוא מגורים? - השאלה הזאת קשה, ועדיין אין לנו תשובה מלאה עליה. אולם מה שברור הוא שזה נושא חשוב מאוד, שלא מסתכלים עליו מספיק במדינה המערבית המודרנית. כרגע במדיניות הרווחה המושגים מבולבלים משום שלא מבחינים בין אי-תפקוד ממאיר לבין תפקוד פורה. למשל: הרבה שנות חינוך - מעבר לממוצע -  לא בהכרח משפרות את כל התפקודים. כך למשל, ממחקרים רבים עולה, שאנשים עם 12 ויותר שנות לימוד לא בהכרח יותר מאושרים, ויש להם בהכרח יותר חברים, מאשר אנשים עם 8 שנות לימוד. כך שלהיות מאוד אינטלקטואל, הבה נאמר, הוא לא בהכרח תפקוד פורה במובן הזה (יכול להיות שהוא תפקוד פורה במובנים אחרים). אבל מה שברור לנו מכל המחקרים הוא שהיעדר חינוך (מי שלמד רק ארבע שנים, למשל) הוא אי תפקוד ממאיר: אנשים אלה יתקשו למצוא חברים, יתקשו למצוא פרנסה, יתקשו למצוא עבודה מהנה, יתקשו להיות אוטונומיים, לא ייהנו מקריאה, וכיוב.

 

 


[1]  בעזרתם של מירי בנטואיץ', נעם הופשטטר, ענת עתי, ואביה פסטרנק.

[2]  על פי מחקר של מכון ברוקדייל בירושלים

חזרה לעמוד השער של "מפנה" מס. 48,

אוקטובר 2005, תשרי תשס"ו