אקטיביזם חלוצי ושגיאות מדיניות

מפנה מס' 48 - תשרי תשס"ו, אוקטובר 2005

 

עדיאל  אמוראי, יועץ כלכלי, לשעבר ח"כ וסגן שר האוצר

 

על ספרו של אורי יזהר, בין חזון לשלטון - מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה, יד טבנקין 2005 , 791 עמודים


שש דמויות נבחרו לעטר את מעטפת הספר. לשלוש מהן הוקדשו ביוגרפיות שהתפרסמו בשנה האחרונה (לפי סדר הופעתן): לבן אהרון, ליגאל אלון וליצחק טבנקין. זו של בר-יהודה הופיעה ב-1992 (הוצ' יד טבנקין והקבה"מ). בשנה זו הופיעה גם מהדורה  רביעית של הביוגרפיה של אנצו סרני שנכתבה ע"י רות בונדי. זו משיקה לנושא הספר. סרני, שנמנה על קבוצת תומכי ברל-כצלנסון בקבה"מ, ניסה עד רגע יציאתו לשליחות ממנה לא חזר - למנוע הפילוג במפא”י. כמוהו, כבר-יהודה שניסה לעשות זאת במהלך ועידת הפילוג. אך הפילוג קם והיה ואחה"ע הופיעה. קורא הביוגרפיות, הנזכרות, ובמיוחד זו של טבנקין, עשוי להגיע למסקנה שפרשת הופעתה והיעלמותה של אחה"ע - פוע"צ היא פועל יוצא מתבקש. אחה"ע, כמו הקבה"מ עוצבה כפרי רוחו והאנרכיזם הקרופוטקיני שלו. לעומתו, מגדיר יזהר את "אנשי הקבוצה הפוליטית המרכזית של אחה"ע, כמי שלא היו מורי דרך להגשמה, ולא מורי דרך לדור. את האידיאולוגיה הבסיסית הם קיבלו מטבנקין ונשארו נאמנים לה. אבל עיקר עניינם היה בעשייה הפוליטית שהתבססה על השימוש בכוח הפוליטי הקיים, ולא על אסטרטגיה של בניין הכוח לטווח ארוך".

 

החלק התיעודי - מקיף, קולח וקריא. הוא פותח בתיאור התקופה שמיסוד אחה"ע ההיסטורית ודרך התנועה לאחדות העבודה - פועלי ציון הקמת מפ"ם החטיבות בתוכה, משפט פראג, עלילת הרופאים במוסקבה והוא מגיע לפילוג מפ"ם.

 

החלק השני מתאר את ההצלחה הראשונית של ההופעה העצמאית של אחה"ע-פוע"צ בבחירות 1955 ומסיים בכישלון בבחירות לכנסת ב-1959.

 

החלק השלישי סוקר התקופה שעד להקמת המערך הזוגי ב-1936.

 

החלק הרביעי סוקר את ההשתתפות בשלטון באמצעות המערך, האיחוד המשולש, היריבות בין אלון לדיין, התגבשות קבוצת טבנקין למען א"י השלמה, ודרך הצטמצמות ההנהגה והתפצלותה הוא מגיע למהפך 1977 ומה שאירע אחריו.

 

יש להניח שבקרב רבים מחברי אחה"ע-פוע"צ לשעבר - עוררה הקריאה בספר סערת רוחות ואולי אף רגשות הכאה על חטא ותחושת החמצה.

 

החלק התיעודי מפורט וממצא. אעפ"כ מצאתי חלל אחד ניכר, ומעט חסכים. יזהר צודק כשהוא מציג את אחה"ע-פוע"צ כמפלגתו של הקבה"מ. למענו ולמען דרכו. אעפ"כ רוב חבריה ומניין בוחריה באו מחוץ לקבה"מ. אבל יזהר מקדיש רק 5% מדפי הספר למגזר העירוני (פעילים, נשים, עדות מזרח, צעירים - ע"ע 212-232) ולמתחים בינו, לבין הקה"מ (עמ' 343). אכן, רבים ממנהיגי סיעה ב' נטשו את אחה"ע ואף חזרו למפא”י: אבל תומכים רבים באו מבני דור הפלמ"ח שלא ידעו את סיעה ב', ומקרב עוזבי הקבה"מ. רבים מאלה נשארו קשורים בו, ואצל חלקם אף פעלו רגשות אשמה על נטישת דרך ההגשמה האישית. היו בקרב הפעילים שחשו תסכול בשל היותם בעיני ההנהגה אזרחים מדרגה שנייה. אחרים אף קבלו שהועידו להם תפקיד של "חוטבי עצים ושואבי מים".

המגזר הזה היה ראוי לתשומת לב רבה יותר. סיפורם של אלה עדיין לא סופר.

 

אביא עוד שתי דוגמאות למה שהחסיר המחבר. האחת - אין הסבר מדוע נבחר דווקא אהרון ציזלינג לשמש נציגה היחיד של אחה"ע-פוע"צ בממשלה הזמנית. השנייה היא בנושא שליטת ההנהגה על הקידום והייצוג באחה"ע-פוע"צ. יזהר מזכיר חריג אחד: לקראת הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959, ניסתה המפלגה לבחור את נציגיה בבחירות חשאיות במרכזה ולא באמצעות ועדת מינויים. אך כאשר התוצאה הצביעה על כך שפעילים מרכזיים לא נבחרו למקומות ריאליים או שהוצבו במקומות לא מכובדים, נבחרה ועדת שלוש לתיקון העיוותים בידי חברי מרכז העבודה שנבחרו ע"י אחה"ע-פוע"צ. יזהר לא מציין שתוצאות ההצבעה היו לרצונה של ההנהגה למעט חריג אחד: למשבצת הנציג הצעיר נבחר מועמד שנתמך ע"י הנציגים העירוניים וע"י נציגי דור הפלמ"ח בקבה"מ והוא גבר גם על המועמד של ישראל גלילי וגם על זה של יגאל אלון. עם חריג זה ההנהגה השלימה.

 

אבל יזהר מתעלם מכך שכאשר ב-1973, בשיטת הבחירה החשאית במרכז, התברר שחברי ההנהגה לא סווגו עפ"י ההירארכיה המקובלת, החליטה ועדת הבחירות שלא לפרסם את התוצאות. היא פנתה למי שלא נמנה על ההנהגה הקיבוצית והגיע למיקום גבוה- להסכים שהמועמדים במקומות הריאליים ימוקמו לפי הוותק שלהם בכנסת וכך היה. באותה שעה נערכה גם בחטיבת רפ"י הצבעה באותה השיטה, ואף שאחד המועמדים גבר על אחד המנהיגים - התוצאה פורסמה ברבים. באחה"ע מראית עין כן, קבלת דינו של הבוחר - לא!

 

אקטיביזם מדיני-ביטחוני ואקטיביזם חברתי

 

יזהר מנתח את הופעתה והיעלמותה של אחה"ע בכלים ובמודלים של הסוציולוגיה הפוליטית. כוחו כסוציולוג עולה על זה של ההיסטוריון שבו. הוא מבקש לאתר הסיבות לכך שאחה"ע-פוע"צ הייתה למפלגת הפועלים הראשונה שפינתה דרכה. אולם הוא מתרכז רק בגורמים האנדוגניים - בבסיס פעולת המפלגה, בתוכה ובתנועת הפועלים הישראלית בכללותה. אין הוא מתייחס לתהליכים אקסזוגנים אלה שגרמו לחידלון התנועות הראדיקליות בתנועת העבודה הבי"ל. (כישלון הקומוניזם בבריה"מ והסוציאליזם האוסטרו-הונגרי  וזה של פייטרו נני באיטליה). מפלגות הסוציאל-דמוקרטיה לא עמדו בפני נחשול הפשיזם והנאציזם. אלה הודברו ע"י הדמוקרטיות האנגלו-סכסיות וע"י בריה"מ (בעל כורחה, לאחר בגידת בן-בריתה). אולם לאורך זמן ניצחה משנתם, זו הגישה הרביזיוניסטית מבית מדרשו של אדוארדו ברנשטיין, שאחה"ע כמו מפלגות סוציאליסטיות ראדיקליות, דחתה אותה. ההולכים לאורו זכו לראות כיצד היא הניבה פרי הילולים. מטרותיה שהושגו ע"י חקיקה פרלמנטרית והאיגוד המקצועי אומצו לבסוף גם ע"י משטרים קאפיטליסטיים. בסקנדינביות הניחו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות לאחוז קטן מהאוכלוסייה להחזיק בהון ולנהל את הייצור והתרכזו במאבק על חלוקת ההכנסה הלאומית ובהבטחת תנאי עבודה וקיום הוגנים.

 

טבנקין לעומת זאת ראה את הדרך להגשמת הציוניות והסוציאליזם "בהפיכת העם היהודי כולו לעם עובד באמצעות התיישבות שיתופית רחבת היקף ומשק פועלים עצמאי" (עמ' 177). גישה זו עמדה ביסוד כל פעילותו בארץ ובמיוחד מאז הצטרף לקיבוץ עין חרוד. הוא ראה בקבה"מ את הדרך הראשונה בהתיישבות השיתופית.

 

אולם בהיותי עד לאפיזודה אחת, אינני בטוח שלא גונב בלבו החשש והספק:

טבנקין - שלא כמנהיגי פועלי אחרים בארץ ובארצות הדמוקרטיה בעולם - לא האריך ימים בחברות בכנסת, לימים הפסיק להופיע אף באסיפות בחירות. באחת מהופעותיו האחרונות, באסיפת חברים בסניף ר"ג-גבעתיים בבחירות 1961 הוא פנה לפתע למשתתפים ושאל אם לדעתם הקיבוץ הוא הוראת דור או הוראה לדורות? אחד המשתתפים התנדב להשיב: "הקיבוץ דומה לפירמה משפחתית מרובת נפשות ואפילו אין בו קרבת דם. פירמות כאלה בדרך כלל אינן שורדות את הדור השלישי. מאז ימי אואן שרדו רק הקומונות הדתיות. זאת בכוח אמונת חבריהן.

הקיבוץ נוסד ע"י אידיאליסטים. אם יצליח להנחיל לדורות הממשיכים את אמונותיו - הוא ישרוד, ולא, יהיה גורלו כגורל הקומונות האטופיות". טבנקין לא התווכח עם התשובה!

 

יזהר מציין שתהליכי ההתבססות הכלכלית של רוב ציבור הפועלים וההתמסדות של ארגוניו, הביאו להתרחקות מן האקטיביזם הכוללני ואפשרו הפרדה בין אקטיביזם מדיני וביטחוני שמומש ע"י נציגות מדינית וכוח צבאי - ומן אקטיביזם חברתי שתבע הגשמה אישית. בשנות ה-40 (שנות הופעת אחה"ע) כבר יכול היה איש תנועת הפועלים לחיות אקטיביסט מדיני, מבוסס כלכלית בעיר וקונפורמיסט פוליטי. לא עלה בידי הקבה"מ וסיעה ב' העירונית למרוד בתהליך זה.

 

טבנקין ותלמידיו נתקעו היכן שהוא במציאות שנות ה-30. בביוגרפיה טבנקין בארץ ישראל (עמ' 575) מובא הסבר של טבנקין לרצונו לנסוע לאירופה לאחר "השבת השחורה". הוא רצה לשוב ולבנות אקטיבה חדשה בגולה, להיאבק על נפש הנוער.

 

הוא עדיין האמין שאפשר באמצעות מפגשים וסמינרים לחדש ימים כקדם ולהכין קאדרים שימלאו את שורות הקיבוץ. זאת כאשר שלוש שנים קודם לכן, ב-1943, אנצו סרני כמו ברל כצלנסון מורו וחברו, היה בטוח שבתום המלחמה תעמוד א"י בפני מצב חדש. העלייה שתבוא - לא תהיה חלוצית. תהיה זו עלייה שהתנסתה בשבעת מדורי הגיהינום של אירופה הנאצית, שעברה את סבל הגולה הרוסית ועלייה מהגולה המדוכאת בארצות ערב (השליח, 5-364).

 

יזהר מונה ומצרף את הטעויות המדיניות של אחה"ע-פוע"צ אחת לאחת. התרומה הגדולה של טבנקין והקבה"מ בפתיחת יישוביו לחברי הפלמ"ח כדי להתגבר על המחסור בכסף לקיומו, כדי להתגבר על המחסור בידיים עובדות - לא קצרה פירות. זאת כנראה בשל שתי סיבות: העובדה שאחה"ע-פוע"צ יחד עם השוה"צ והרוויזיוניסטים הצביעה נגד אימוץ החלטת ועדת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת שתי מדיניות במישוריה, היא האמינה שבאמצעות מנדט בי"ל אפשר יהיה להגיע לרוב יהודי בא"י לפני הקמת מדינה. השנייה, בבחירות לכנסת הראשונה והשנייה היא הייתה חלק ממפ"ם.

 

עד כמה אמונה זו התעלמה מההתפתחות העולמית אפשר למצוא בהרהור מחדש של יעקב חזן. באחת מהישיבות המשמימות של הכנסת הוא התיישב לידי וחלק עמי אל המחשבה שחלפה בלבו: "אילו היה העם היהודי מתעורר 30 שנה קודם, ייתכן והיינו חוסכים מעצמנו צרות מרובות, אבל אם היינו מאחרים עשור או שניים, ספק אם לא היינו מחמיצים את הסיטואציה להכרזה על מדינת ישראל".

 

יזהר ממשיך ומציין שהציבוריות הישראלית לא קיבלה את התנהגות נציגי אחה"ע-פוע"צ בפרשת הנסיגה מסיני ב-1956 ואף לא בפרשת שליחות "האישיות רמת המעלה" ועסקת הנשק עם גרמניה.

 

לא אפרט כאן את מידת האגוצנטריות שמצא יזהר בהנהגת אחה"ע בחשבם שמה שעושה הקבה"מ הוא העיקר. אבל חשוב להוסיף לניתוח שלו את הקביעה של ברוך כנרי בביוגרפיה על טבנקין, לפיה, טבנקין לא ראה עצמו כאלטרנטיבה שלטונית לבן-גוריון, וחרף המחלוקת ביניהם הוסיף לראות בו את האיש שעליו להנהיג את היישוב (עמ' 574). דומה הדבר למתאבק שיוצא לזירה עם יד אחת כפותה מאחוריו.

 

צודק יזהר באומרו שהמעבר מיישוב למדינה - ממערכת פוליטית שבה הייתה לתנועות ההתיישבות מידה ניכרת של אוטונומיה, עקב שליטתם על משאבי כוח אדם וסמלים מרכזיים של ההגשמה הציונית, למערכת פוליטית ריכוזית הנשלטת ע"י ההנהגה של מפלגה פוליטית דומיננטית - שינה במידה מכרעת את תנאי היסוד לקיומה של אחה"ע-פועלי ציון. אבל העיוורון בראיית מה שמתחולל בארץ ובעולם אפיין את מנהיגותה גם בשטח הכלכלי, עדות לכך אפשר למצוא בדברים שאמר ז. צור, תלמיד מובהק של טבנקין:

לא אפשר יהיה גם לפתח את המשק וההתיישבות וגם לעלות את רמת החיים של השכבות המבוססות. תופעה זו עשויה לזרז התפתחות התהליכים שיחדשו את בכורת הדרך החליפית בבניין המשק והחברה. פנייה להתיישבות כפתרון העיקרי לביטחון ולעצמאות כלכלית, צמצום האפשרות לדה-פרולטריזציה והחרפת המאבק המעמדי… עליית ההכרה המעמדית של העלייה החדשה, חזרת הנוער להתיישבות הקיבוצית ועליית משקלה. (עמ' 161).

 

ואם בכך לא די, הרי עוד בשנות ה-90 לא הבינו מנהיגיה את עוצמת התהליכים שפוקדים את העולם. בשנים אלה עדיין יצא בן-אהרון בגנות המעבר לשירותים ובזכות הייצור. זאת כאשר בכל העולם המערבי כבר נדדו התעשיות המסורתיות למזרח ובכך שיפרו במידה מרובה את רמת חייהם של תושבי "הנמרים" וכלכלת המערב הפכה לכלכלת שירותים וכלכלת היי-טק. גם האיגוד המקצועי איבד מכוחו כאשר את חשיבות ההון תפש הידע והעובדים במשק ההיי-טק רצו בחוזים אישיים ואופציות. העבודה המאורגנת נשארה בעיקרה נחלת המשק הציבורי, שם אפשר ללחוץ על הנבחרים.

 

כפי שהיטיב לתאר ולהסביר יזהר, מאז הקמת המדינה לא היה סיכוי למקסימליזם הסוציאליסטי של אחה"ע, כמו שלדעתי, לאחר מלחמת ששת הימים והסכנה לשמירת אופייה היהודי של המדינה גם לא היה סיכוי למקסימליזם המדיני.

 

האלטרנטיבה שמציג יזהר לפיה הייתה אחה"ע-פוע"צ יכולה להפוך למפלגת אופוזיציה המייצגת את הפרולטריון החדש, המזרחי ברובו,  הוא חלום באספמיה. הקונסטרוקטוביזם שעמד בבסיסה, עברה ההתיישבותי, המדיני והאליטיסטי,  לא היו מאפשרים, לאחה"ע, גם אם הייתה רוצה להתקבל בתור שכזו.

הסיבות להופעתה, דבקותה בדרכה ובמנהגה גזרו את היעלמותה.

במציאות שלאחר מלחמת ששת הימים לא סייעה לה גם עובדת ישרת דרכה וניקיון כפיהם של חברי הנהגתה.

 

אך מה עלה בידם של יורשיה ויורשי תנועת העבודה בכללותה? אי השוויון בכלל ואי השוויון בחלוקת ההכנסות מעבודה שהיה בשנות ה-80 ביחס של 1:6 נהפך כיום ליחס של 1:13. הם מכנים את מדיניות שר האוצר "קפיטליזם חזירי" וממשיכים לשתף עמו פעולה. האיגוד המקצועי נאבק לשמור ולחזק את מעמדם של העובדים במפעלים המונופוליסטיים ומפקיר לגורלן את העובדות המנוצלות במשחטות (לרבות זו של תנובה). לא רק השאיפה לצדק חברתי ננטשה, גם החמלה היהודית-אנושית נסתלקה. אוי לעיניים שכך רואות.


חזרה לעמוד השער של "מפנה" מס. 48,

 אוקטובר 2005, תשרי תשס"ו