נשים: הקיבוץ משתנה! כמה תמרורים לדרך השינוי
אורנה שמר - "מפנה" 46-47, אייר תשס"ה, מאי ‏2005
דלק למחשבה

בדרך המלך או בדרך חתחתים, בקצב אטי או מהיר, מתאמצים כל הקיבוצים להתאים עצמם לסביבה החיצונית והפנימית המשתנה במהירות. תהליכים אלה הם תולדה של תמורות פוליטיות, כלכליות, חברתיות, דמוגראפיות ורעיוניות. למרות הסגנונות השונים, הבדלי הזמן והפתרונות המגוונים, תכני השינוי דומים ברובם, ומלמדים על העברת אחריות רב-תחומית לחברים, במקביל להפחתת האחריות הקולקטיבית. רעיונות קודמים נמסים בתוך רעיונות חדשים, ומוסדות ישנים נעלמים ובמקומם קמים אחרים: מרכז רווח במקום ענף, דירקטוריון במקום ועדה כלכלית, משאבי אנוש במקום סידור עבודה, מפרצי חניה בינות הבתים במקום סדרן רכב, מטבח פרטי מאובזר במקום חדר אוכל והסופר של העיר השכנה במקום המרכולית, הכולבולית או האספקה.

רוחות השינוי עוקרות רבות מהאמיתות, העקרונות, המנהגים והערכים שמלווים את הקיבוצים מעת היווסדם. אך בתוך תהפוכות השינוי נראה ששני עקרונות נותרים מושרשים עמוק, ב"שורשים" שנעטפו בתהליכי חיברות, טקסים ומסורות ב"אדמתם" החברתית של קיבוצים רבים. על שורשים לא-נראים אלה נסללת דרך השינוי, ומה שבבסיסה לא נראה, לא מודע וכמעט שלא מעורער.

שני עקרונות אלה הם הדמוקרטיה הקיבוצית והשוויון בין המינים. דימוי הקיבוץ כמעוז הדמוקרטיה ההשתתפותית וכקהילה שהצליחה ליצור שוויון הזדמנויות וזכויות בין המינים, מטעים ומכשילים את ציבור החברים, במיוחד את הנשים שבהן. קיומם הדואלי של שני מיתוסים אלה יחדיו בחברה אחת, מעצים את הפער בין דימוי הקיבוץ בעיני חבריו לבין חוויית החיים בו. עוצמתם של עקרונות אלה הוא בהיותם מובנים מאליהם וממוסדים. אסטרטגיה זו, של הטמעת מיתוסים, לא רק שמחלישה מיומנויות של מודעות ביקורתית, אלא אף מגבירה נאמנות ואמונה בשיטה שמייצרת אותם.

אומנם, אין ספק שביחס לרפרטואר היישובים הקיימים בארץ ובעולם הקיבוץ הוא קהילה שוויונית ודמוקרטית, אנושית וערכית. ברעיונות השיתוף, השוויון והעבודה ובמשימתיות שהציבה לעצמה מבחינה לאומית, היא ייחודית בפועלה. יחד עם זה, ההצהרות בדבר רעיונות אלה יצרו "גול עצמי" לציבור חברי הקיבוץ. בחינת יישומם של אתוסים קהילתיים לגבי רעיונות שיתופיים ושוויוניים מעלה שאלות האם החברים, ובמיוחד החברות, בוחרים בהתנהגות המחבלת באינטרסים של עצמם? ואם כן - את מי משרתת התנהגות זו?

מחקרים מלמדים כי בקיבוצים רבים, בנוסף לתהליכים הדמוקרטים בוימו גם טקסי דמוקרטיה וטקסי שוויון מגדרי. בתחום הדמוקרטיה, מאז ימיו הראשונים של הקיבוץ ועד היום, מתקיימים בו תהליכי ריבוד, שליטה ומניפולציות (פווין, 2002; שמר, 2003). בתחום המגדר, למרות ההצהרות על שוויון, רוב הנשים שובצו לעבודות נשיות והודרו מתהליכי ניהול והשפעה, כאשר רק מיעוט מביניהן תפקד כפעילות (פוגל-ביזאוי, 1992; Tiger & Shepher, 1975).

נראה כי הבסיס הערכי של שני עקרונות אלה חזק יותר מההתמודדות עם תרגומם למציאות. ערך מרכזי בדמוקרטיה הינו ערך השותפות בקבלת החלטות והיחסים המגדריים בקיבוץ מושתתים על ערך השוויון. אך הלכה למעשה - במימוש ערך השותפות חסרה לרוב השתתפות של כלל החברים בהשפעה על החלטות, ובערך השוויון חסר מימוש השוויון בתעסוקה, בחלוקת התפקידים במשפחה ובשליטה על משאבי הקיבוץ. והנשים - הן שבויות בתוך שני עקרונות "דקורטיביים" אלה. אך האם הן חשות כך?
דרך אחרת-עוקפת ומחסום לפניך
הביקורת הפמיניסטית נוקטת בשתי אסטרטגיות מרכזיות להעלאת מודעות. באחת, היא מעלה למודעות את המחסומים החברתיים המונעים את הבנת המציאות דרך עיני הנשים, לרבות הדרך בה הם מופעלים על הנשים עצמן. בשנייה, היא חושפת "קולות", "מבטים", תובנות, מושגים וחוויות נוספים הייחודיים לנשים. החיבור של שתי אסטרטגיות אלה להעלאת מודעות חזק יותר מכל אחת מהן, שכן הוא מלמד כי נשים רבות חסומות בפני ההכרה העצמית וההרשאה החברתית להתבטא בדרכן הנשית. כיוון שלנשים רבות יש את הדרך שלהן להבין את המציאות ולחוות אותה, ואת הדרך שלהן לומר, להשפיע, להתארגן וליישם, הרי שתהליכים אזרחיים צריכים לאפשר זאת (Lister, 1997). נשות הקיבוצים פוסעות כיום ברובן על מסלולי השינוי השונים לקהילותיהן. האם הן קוראות את התמרורים בדרך? האם תהליכי השינוי מזמנים פריצה מתהליכים מובְנים אלה?
סכנת החלקה

המסלול אינו כפי שהוא נראה. ניתן "להחליק" בקלות. הדימוי הפנימי הא-פוליטי של הקהילה הקיבוצית מסווה בתחכום נעים של הרגשת בית וחברות (membership) המעניקים תחושת קהילתיות, שייכות וביטחון. בו זמנית אלה גם מונעים מיחידים להתנגד ולהתמרד ולעתים גם להימנע מלשאול, לברר, להתערב או להתעמת. בכוחם של תהליכי קונפורמיות אלה, המתאמצים לשמור על תחושת "יחד", להוליד השתקה, השקטה והשתתפות רדודה. בתוך מכלול זה, העטוף לרוב בחיים נוחים ומוגנים, רוחשים תהליכי עוצמה בין יחידים וקבוצות, המתעצמים במיוחד בתקופה זו, בה מתקבלות הכרעות גורליות על נכסים משותפים ועל אורחות חיים.

והנשים? תכונות נשיות מוכללות ומשפיעות על התנהגותן של נשים יכולות לשמש מחסום או מפתח להתמודדות עם תהליכי השינוי. כך, תכונות כמו הימנעות מתהליכים פוליטיים, פסיביות במרחב הציבורי, התנהגות המבטאת דאגה ורגישות, עלולות להיות פרי הבְניה חברתית ומזון להמשך הבְניה זו. השלכותיהן הן שרוב הנשים אינן עסוקות בהבנה, ביקורת ומחאה כנגד מצב זה, ובכך הן לוקחות חלק פעיל ויוצר בתהליך שמחזק את מקומן המודר. באופן פרדוקסלי הן הופכות להיות שותפות ל"גול עצמי" נוסף, של הדרתן מתהליכי ההחלטות, מתוך אמונה מוחלטת כי הן פועלות מתוך רצונן.
כביש משובש או דרך מפותלת
בכל מקרה, הדרך לא תהיה קלה. למרות אופיו הדמוקרטי של הקיבוץ, הדרך לנשים מורכבת יותר. אחוז הנשים המופיעות לאספות ומועצות ומספרן של הפעילות האקטיביות בתהליכי השינוי, לרבות ניהול הקיבוץ והובלת תהליכי שינוי, נמוך משל גברים. למרות הרוח הדמוקרטית, נשים חשות כי תהליכי קבלת החלטות גבריים ברובם. כך למשל נושאי השינוי דורשים בקיאות כלכלית, משפטית ואסטרטגית, מיומנויות משא ומתן, עימות (לוחמני לא פעם) בין דעות, יכולת הופעה בציבור הכוללת עמידה בוטחת בפני קהל ומצלמה (שנמצאת מרתיעה בעיקר נשים). מאפיינים אלה ואחרים משפיעים על הפחתת השתתפותן של נשים והופכות מבחינתן את הדרך למורכבת. מיעוט מהן ממשיך בדרך, בעוד האחרות "יורדות לשוליים" או בוחרות בדרך אחרת.
כביש הולך וצר
הכניסה להשפעה אמיתית על קבלת ההחלטות מצטמצמת ככל שמגיעים לשלב ההכרעה. גם אם זו מוצגת להכרעה דמוקרטית של כלל הקהילה, תהליכים סמויים וחבויים הנתונים בידי קבוצות פורמליות או בלתי-פורמליות משפיעים על התוצאה הסופית. הכניסה למעוזי השפעה אלה צורכת מיומנויות פוליטיות, תכונה ממנה, בדרך כלל, נשים נוטות להימנע. אי-לכך, רבות מהן נושרות מתהליכים אלה, ומותירות את ה"הגה" בידי אחרים, לדרך שנתפסת על ידן כמאוסה ומגונה.
מקום מסוכן
מקומות דמוקרטים עלולים להתגלות כבמות לטקסי דמוקרטיה. תהליכים מניפולטיביים המסווים טכנוקרטיה, בירוקרטיה ואף דיקטטורה, מופעלים באספות, מועצות, ועדות ותהליכי בחירות. בטקסים אלה מופעלים מנגנונים הבוררים מהם הנושאים שיעלו לדיון וכיצד הם יובאו לדיון ולהכרעה ומיהם האנשים שייקחו חלק מרכזי בתהליכי החלטה אלה.

כפי שהוזכר, לא רק שנשים פחות פוקדות מקומות אלה, כאשר הן עושות כן, לא כולן מצויות ברזי מהלכים אלה ולפיכך מוצאות עצמן "משתתפות בהשתתפות" ("participated in participation"), קרי, נתונות בטקסי השתתפות (Arnstain, 1969).
ילדים

גם בקיבוץ הזירה המשפחתית נותרה מקום השליטה של האישה. כמסגרת קהילתית-חברתית, הקיבוץ הצליח ליצור באופן יחסי מבנה חברתי ייחודי המאפשר לנשים הזדמנויות רבות יותר בניהול, תעסוקה והשפעה, יחסית לדגמים קהילתיים אחרים. אך מסתבר כי המסגרת הקיבוצית לא חוללה מהפך בחלוקת התפקידים המסורתיים במשפחה ובעולם התעסוקה, ולמעשה, אף קיבעה במשך שנים את הנשים בתפקידי חינוך, שירות וסיוע, הנחשבים לתפקידים נשיים. למרות מנטרת השוויון המהדהדת בקיבוץ, חלוקה זו הותירה את הנשים רחוקות משליטה על משאבים ורחוקות עוד יותר מאפשרויות השפעה אמיתית על תהליכים מהותיים ואסטרטגיים בניהול הקיבוץ. האמור הוא במיוחד לגבי נשים צעירות ובגילאי הביניים אשר עסוקות בטיפול בילדיהן ולא נוטות לפקוד את זירות ההשפעה. חיי היומיום השואבים את האיִמהות לעיסוק בזירה הביתית, הטיפולית והתעסוקתית, מותירים מעט מוטיבציה וזמן להשתתפות בהחלטות קהילתיות.

ובכל זאת, ניתן להתעודד מצדה האחר של מסירות זו. מה מפתיע הוא שכאשר מועלות החלטות בנושאים כמו חינוך, אימהות וחברה, נשים רבות מופיעות, מתארגנות ומתמודדות באסרטיביות עם המכשולים שהוזכרו. החלטות בנושאים אלה כן מצליחות לעורר מעורבות רבה יותר של נשים אשר מתגלות בעת הצורך כבעלות יכולת ארגון והנעה, מודעות, שליטה בנתונים ומפגינות יכולת עמידה תקיפה על דעותיהן.

למרות הידיעה כי תהליכי קבלת ההחלטות הדמוקרטיים המסורתיים המנוהלים בקיבוצים מרחיקים נשים - לא חל שינוי מהותי בדרך זו. המודעות לכך היא "נורת האזהרה" המהבהבת במיוחד בתקופה זו של שינויים.
כביש ללא מוצא

אין בכוונת דברים אלה ליצור תחושת "אין מוצא" ואין אונים. במשך כל שנות קיומם של הקיבוצים נשים פעלו, נאבקו ומימשו חובות כמו גם זכויות. דוגמאות מוכרות הן חוות הלימוד המיוחדת לנשים שהקימו החלוצות בראשית המאה כדי להוכיח את יכולתן כחקלאיות, "חוק השליש" להקצאה לנשים של שליש מקומות במוסדות הנבחרים, המאבק לנשיאת נשק ומהפכת הלינה המשפחתית (פוגל-ביזאוי, 1992). הפעילויות הללו דרשו התארגנות ואמונה חזקה בצורך בשינוי. אך מה הסיכוי של נשים כיום להיפגש, ללבן את מצבן ולהתארגן יחדיו, תחת מכבש האינדיווידואליזם?

נראה כי הפתרונות שמצאו הנשים בקיבוץ מושכים לכמה כיוונים: השפעה מבחוץ והשפעה מבפנים.
השפעה מבחוץ - השפעה בדרך נוספת

בתקופה זו חלק מהנשים ממשיכות ביתר שאת את תהליך ההתכנסות הפנימית, לביתיות ולמשפחתיות, לרבות פיתוח קריירה והיבטים של מימוש עצמי. בדרך זו, הן ממשיכות בדפוס הפסיביות הציבורית, אך אומרות את דבריהן דרך עשייה עצמית. אורח החיים הקהילתי מושפע מאוד מהתנהגויות של יחידים ולא רק מהחלטות שמתקבלות ברמה ציבורית. הנשים, גם כאשר הן עושות לעצמן ולביתן, חלקן בהסכמת הקיבוץ וחלקן לא, יוצרות מציאות חדשה. כאן, ההעזה, החדשנות והיצירתיות לא נעמדים למבחן האספה, אלא למבחן ה"שיחה בשבילים", וכך נורמות הופכות לעובדות ויוצאי הדופן הופכים לשגרה. כיוון שפתרון זה נעשה לרוב מתוך מניעים אישיים, ולא מתוך מודעות ביקורתית ומבט קולקטיביסטי למצב הנשים, הוא גם אינו מחייב התארגנות נשית קבוצתית.

פתרון זה הופך את הדרך לדו-מסלולית, גם שלא במודע, כך שיכלול גם את הפן הנשי. הפתרון השני מרחיב את המסלול בכך שמעבה אותו בקול נשי.
השפעה מבפנים - הרחבת הדרך גם לנשים

פתרון אחר הוא "להתיישר" לפי הדפוס הגברי בו מנוהל הקיבוץ: שריון מקומות לנשים, פורומים נשיים ואיוש מכוון של נשים בתפקידים ציבוריים. פתרון זה מבטא התמודדות ישירה ומהירה יותר עם תהליכי ההשפעה, ההחלטה והיישום. הוא מונע מתוך מודעות קולקטיבית ורעיונית, מתוך גישה ביקורתית ומצריך מיומנויות של התארגנות. בדרך זו הנשים משפיעות מתוך המקומות בהם באופן פורמלי מתקבלות ההחלטות. שיטה זו מאפשרת להן למשל להבין את דרכי קבלת ההחלטות ולהשפיע עליהם, ללמוד מקרוב את נושאי השינוי, להכניס נושאי שינוי כמו גם לדחוק נושאים אחרים ולבקר במידת הצורך.

בין אם ההשפעה על קבלת ההחלטות היא מבפנים ובין אם היא מבחוץ, שלב ראשון ביצירתה הוא העלאת המודעות לפער בין העקרונות למציאות, בין האמירות לבין החוויה. בשלב שני, נשים צריכות להתארגן יחדיו, כדי שמודעות זו לא תיתפס כבגידה ברעיון וכדי להתמודד עם משמעותה. בדרך זו רצוי ליצור את מסלול השינויים תוך כדי ההליכה בו (Horton & Freire, 1990) ולהתאים אותו להשתתפות המושפעים והמושפעות ממנו יחדיו.
מקורות:
* פוגל-ביז'אוי, ס. (1992). נשים בקיבוץ: חברות או אימהות? יחידה 7. בתוך: א. בן-רפאל, וא. ויער, (עורכים). החברה הקיבוצית: שינוי והמשכיות. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
* שמר, א. (2003). שותפות קהילתית בתהליכי הנהגת שינויים בקיבוץ. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
* Arnstein. S. (1969). A Ladder of Citizen Participation. Journal of the American Institute of Planners, 35, 4. 216-224.
* Lister, R. (1997). Citizenship: Feminist Perspectives. Hong Kong: Macmillan Press.