נשים חרדיות בין שני עולמות
יוסף שלהב - "מפנה" 46-47, אייר תשס"ה, מאי ‏2005
לקהילה החרדית יש דימוי של חברה סגורה וקפואה המתבדלת מן העולם המודרני הסובב אותה. דימוי זה, יחד עם המעורבות הגוברת של החרדים בפוליטיקה הישראלית והשפעתם עליה, עוררו חששות ופחדים בקרב רבים, כמו גם עניין מחקרי בתחומים שונים של מדעי הרוח והחברה. אכן, הקהילה החרדית נבדלת באורח חייה משאר האוכלוסייה. אורח החיים מתבטא ביחס למשפחה, ביחס לעבודה, במעמדו של היחיד מול הקהילה, בערכי הקהילה ובהעדפות המגורים. אולם, שלא כדימוי המקובל, מתחוללים בקהילה זו שינויים במרכיבים שונים של אורחות החיים. לא כאן המקום לדון בשינויים אלה. נציין רק שלאישה החרדית יש בהם חלק. נעמוד כאן על מאפיינים תרבותיים בסיסיים של הדתיות החרדית ונראה מהם יחסי הגומלין הנובעים מהם בין האישה החרדית והקהילה.

המאפיין התרבותי הבסיסי של הקהילה החרדית, לבד ממאפייני האופי הדתי שלה, הוא דחיית המודרנה. אלא שדחייה זו אינה מלאה; היא דחייה מבדילה (דיפרנציאלית), כאשר הדתיות החרדית דוחה את הממד הערכי התרבותי של העולם המודרני ובאותה עת מקבלת את הממד האינסטרומנטלי של עולם זה. כך, החרדים החרימו את הטלוויזיה, בהיותה סוכן העברה של תכנים תרבותיים, אך לא פסלו את המחשב שנחשב בזמנו כנייטרלי מבחינה תרבותית וייחסו לו תפקיד אינסטרומנטלי בלבד. הבחנה דקה זו אפשרית תיאורטית, אבל היא כמעט בלתי אפשרית מבחינה מעשית בחיי היומיום. ויעיד המחשב, שהיה לסוכן תרבות כמו הטלוויזיה, אך משחדר אל העולם החרדי - שוב אין דרך להוציאו. אף על פי כן, מנסה הקהילה לנווט את חייה לפי עיקרון מבדיל זה בין התרבות המודרנית הדחויה לבין התועלת האינסטרומנטלית שבמודרנה, אותה אפשר - ורצוי - לקבל.

עיקרון זה נובע מן התודעה ההיסטורית של הקהילה החרדית, שהיא תודעה טראומטית: ראשיתה ב"טראומת הסחף" של תקופת ההשכלה, העיור והתיעוש - עת נשאבו המוני הצעירים היהודים אל המדע, ההשכלה והכלכלה וזנחו את עולם התורה. טראומה זו - שקבלה ביטוי בשירו של ביאליק "לבדי" - הניחה את היסוד של הרתיעה החרדית מן ההשכלה והמודרנה. המשכה בסדרת טראומות ודילמות תיאולוגיות שעוררו הציונות והצלחת ההתיישבות בארץ ישראל למרות התנגדות מרבית הרבנים, השואה שהשמידה את קהילות יהודי אירופה והקמת מדינת ישראל. כל אלה יצרו אצל החרדים תחושה של סכנה לקיום היהודי ומחויבות רבה לשיקום החיים היהודיים שחרבו. עיקרה של מחויבות זו הוא בהתמסרות מלאה ללימוד התורה, לחיים רוחניים של תורה שהם הייעוד התרבותי הערכי של היהודים. הכלכלה, הדיור ויתר תחומי החיים הפרוזאיים נועדו לאפשר את הייעוד הערכי של לימוד התורה.

דגם זה מומחש היטב במדרש הידוע כ-"מדרש יששכר וזבולון". לפי מדרש זה, שבט יששכר, עליו נאמר "חמור גרם רובץ בין המשפתיים" (בראשית מ"ט, י"ד) יושב ועוסק בתורה; ואילו זבולון - "לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות" (שם, י"ג) עוסק במסחר ומפרנס את יששכר ובכך גם הוא נוטל חלק במצוות לימוד תורה. מאז משבר הקיסרות הרומית במאה השלישית לספירה, עת ניתן פירוש זה למדרש תנאים קדום (שבמקורו עוסק ביחסים הכלכליים בין יששכר החקלאי וזבולון המשווק את תוצרתו), משמש הוא סמך לטיעון שתלמידי חכמים פטורים מכל עול חברתי וכלכלתם מוטלת על הציבור.

מודל זה הוחל גם על היחידה החברתית הקטנה ביותר - המשפחה הגרעינית. חלוקת התפקידים במשפחה מוצאת ביטוי בתפקידו של הגבר להקדיש עצמו ללימוד תורה. בכך הוא ממלא ייעוד ערכי - הוא ה'יששכר'. תפקידה של האישה להבטיח את ההיבט הלוגיסטי של המשפחה - הבסיס הכלכלי שלה וניהול משק הבית. היא ה'זבולון' שבחבורה.

מובן שמבנה כזה הוא הירארכי: התפקיד הלימודי נעלה יותר מהתפקיד הלוגיסטי. מעמדו של הגבר הוא ערכי ואילו מעמד האישה הוא אינסטרומנטלי. אולם, לא בכל מקרה נשמרת הירארכיה זו לאורך זמן. אם האישה היא עקרת הבית בעוד האיש לומד בישיבה וכל פרנסת המשפחה מתקיימת על קצבת האברכים שלו, שרויה המשפחה בעוני מרוד. כדי לסייע לקיום הכלכלי של המשפחה, יוצאות נשים חרדיות רבות לעבודה. תעסוקת הנשים נתפסת כחלק מתפקידה הלוגיסטי של האישה, הוא כורח בל יגונה והיחס אליו אינסטרומנטלי לחלוטין.
מצב של דיסוננס חריף

העיסוק המסורתי הוותיק של הנשים החרדיות הוא החינוך. מסלול הלימודים המקובל במערכת החינוך של הבת החרדית במוסדות "בית יעקב" הוא הכשרה להוראה. הכשרה זו כה בסיסית, עד כי הייתה חלק מכישורי נערה חרדית המועמדת לשידוכים. אולם, מערכת החינוך החרדית הגיעה מהר מאוד לרוויה של מורות חרדיות ורבות מבוגרות "בית יעקב" התקשו למצוא עבודה במקצוען. עם הזמן התפתחו מגמות הכשרה חדשות לנשים במגזר החרדי והן כללו חלק גדול מחתך התעסוקה הכללי - מינהל, מחשבים, תקשורת, כלכלה, מעבדות וכיוצא באלה תחומים מגוונים. משנתקבלה ההבנה שתעודת ההוראה אינה המבחן היחיד להערכת הנערה החרדית, רבו הפונות להכשרה מגוונת ולאחר מכן לתעסוקה בחתך ענפי מגוון.

משיוצאת האישה החרדית לעבודה, הרי - כמו כל אדם אחר - היא שואפת להצליח בה ולהתקדם, ולו רק כדי להגדיל את כושר ההשתכרות שלה. למשימה זו הקהילה החרדית אינה יכולה להתנגד.

אולם קידום בעבודה מותנה בהשתלמויות, בלמידה ובהפנמת נורמות התנהגותיות ומקצועיות המיוחדות לתחום העיסוק הרלבנטי. כאן מתבטא הכשל של הרעיון להבחנה מעשית בין הממד התרבותי-ערכי של המודרנה לבין הממד האינסטרומנטלי שלה. ההתייחסות לתעסוקת הנשים בקהילה החרדית אינה יכולה להכתיב את כללי ההכשרה, ההשתלמויות והקידום האימננטיים לאותם ענפים. אלה תקפים גם לגבי מועסקות חרדיות. כך הן נחשפות לתכנים וערכים שונים מן המקובל בקהילתן. 'חלחול' תכנים אלה לתודעתן של נשים חרדיות, יחד עם מחויבויות תעסוקתיות, סיגול מיומנויות מקצועיות ונהלי עבודה מתקדמים, פותחים להן חלונות מתרחבים ב"מחיצת ההפרדה" שבנתה הקהילה החרדית בינה ליתר החברה הישראלית.

כך, בתהליך אטי, מתפתח פער בין נשים וגברים בקהילה החרדית: להן הזדמנויות רבות לקידום מקצועי והשכלתי בעוד להם ההזדמנויות מצומצמות. פער זה יוצר מתח בתוך משפחות חרדיות רבות, בגלל חילופי תפקידים מסורתיים במשפחה החרדית. מחזה נפוץ למדי בשכונות החרדיות הוא הגבר העורך קניות במכולת השכונתית כשהוא חוזר מתפילת שחרית ושקית טליתו בידו, כאשר אשתו כבר מזמן בעבודה; הוא גם מביא את הילדים לגן ול'חיידר' והוא זה שלוקח אותם לקופת חולים בעת מחלתם.

האישה החרדית היא, אפוא, בעמדה חשובה בכל הנוגע לקיומה הכלכלי של הקהילה ולרווחתה. מאידך, אין דעתה נחשבת ואין לה כל מעמד בקביעת כללי ההתנהגות ובעיצוב הנורמות החברתיות בקהילה זו. יתר-על-כן, היא נדחית ומוסתרת מן הפרהסיה של הקהילה. ה'זבולון' מוצנע וסמוי מן העין בעוד ה'יששכר' הוא המייצג והמעצב הנורמטיבי. בעוד שהאישה היא אבן ראשה בבניין הקהילה והמרחב שלה, היא מודרת מחלקים חשובים ממנו והופכת למעין "נוכחת נעדרת". זהו מצב בסיסי של דיסוננס חריף.

ההדרה של האישה החרדית היא בממדי זמן, מרחב ופונקציונליות. המקום הוותיק ביותר מבחינה זו הוא בית הכנסת, בו הנשים מופרדות ב'עזרת הנשים'. אולם בעוד שבבתי כנסת רבים של האורתודוקסיה המודרנית יש נטייה להשוות את מעמדה של עזרת הנשים לזו של הגברים, הרי בבתי כנסת חרדיים עזרת הנשים נשארת לרוב דחויה ופעמים (במיוחד בבתי כנסת קטנים של חסידים) אף אינה קיימת כלל. האישה החרדית אינה אמורה לבוא אל בית הכנסת באופן סדיר. היא מגיעה לשם רק במועדים ובאירועים מיוחדים. בדרך כלל עזרת הנשים נמצאת מאחורי עזרת הגברים או במפלס גבוה יותר: העיצוב נועד להבטיח שהגברים לא יסתכלו בנשים, אבל לנשים מותר להביט אל עזרת הגברים.

האישה מודרת מן המרחב הציבורי בעת שהוא מאכלס גברים רבים; כמו רחבת בית הכנסת והמבואות אליה אחרי התפילה בשבתות ובחגים. עם סיום התפילה בשבת, הצפיפות ברחובות הראשיים ובכיכרות גבוהה ובהם גברים, נערים וילדים שסיימו תפילתם, הנשים מוזהרות - בכרוזים ובהנחיות הרבנים - להימנע מלטייל בהם.

בכל התכנסות קהילתית, ובמיוחד כאשר כלול בה טקס דתי, האישה החרדית אינה מורשה להתקרב אל עיקרו של האירוע. כך בחתונה, בר מצווה, ברית מילה ולהבדיל - לוויה. הגברים תופסים את רוב השטח, ובמרכזו האירוע שלשמו התכנסו. לנשים מוקצה שטח קטן ומרוחק ממוקד האירוע. תהליכי הקצנה - שבקוד החרדי נקראים הקפדה למהדרין על צניעות וקדושה - מובילים להרחבה הולכת וגדלה של הדרה מרחבית כזאת. כך, באוטובוס 'מהדרין', הגברים יושבים בקדמתו ואילו הנשים עולות בדלת האחורית ומתכנסות בחלקו האחורי. כך גם אין מסתפקים עוד בהפרדה מגדרית בתוך אולמות השמחה, אלא גם בדרכי הגישה אליהם.

לעומת ההדרה הזאת, רשויות חרדיות טורחות לסמן במרחב הציבורי את המיוחד לנשים, כמו אבני שפה המחברות את המדרכה למעברי החציה ועליהן מוטבע הכיתוב "לאם ולילד", או ספסלים לאימהות בגינות ובמגרשי המשחקים. באלה, העמוסים לעייפה בילדים, אין פוגשים אבות צעירים - תמיד המלוות הן אימהות או אחיות בוגרות.

הפיצול של המרחב החרדי ליחידות גיאוגרפיות קטנות, תורם גם הוא למעמדה של האישה בקהילה. יציאת משפחות חרדיות צעירות מהריכוזים הגדולים בירושלים ובבני-ברק וייסוד קהילות קטנות, ובמיוחד פרברים חרדיים חדשים, מגדילה את מרחב היוממות והפעילות התעסוקתית של נשים חרדיות. המרחק הגיאוגרפי מקהילת האם ומהמשפחה המורחבת מעמיס אחריות גדולה יותר על המשפחה הגרעינית הצעירה, שלא תמיד מוצאת את העזרה ואת ההנחיה שהורגלה אליה. האחריות הזאת מעצימה אותה, יחסית למצבה בתוך הריכוז החרדי הגדול והוותיק.

זאת ועוד, צמיחת שלטון מקומי חרדי ומעורבות של מפלגות חרדיות בפוליטיקה הישראלית, מצמיחה בקהילה אליטה פוליטית וביורוקרטית המהווה מוקד כוח חדש מול המנהיגות הרבנית התורנית. לא כאן המקום לנתח תהליך מעניין זה, אך בכל הקשור לנשוא ענייננו, יש בו הבחנה חשובה: הנשים החרדיות מודרות מכל מקום בו מתקבלות החלטות ויש בו ייצוגיות של הנהגה; אולם יש להן הצבר של ניסיון וידע בתחומים רבים העשויים להועיל לקהילה: במינהל, בחינוך, במשפטים, באדריכלות, בתקשוב ובתקשורת ועוד. תרומתן לקהילה מוכרת ומוערכת כל עוד אין הן חורגות מתחומן; כל עוד הן תחומות בגדרי 'זבולון' ואינן מנסות להיות 'יששכר', כלומר, כל עוד אין הן מנסות להכתיב נורמות וכללים.

בפני ועדת חקירה שבדקה תפקודה של רשות מקומית חרדית, הובאה עדות מעניינת על עורכת דין מבנות הקהילה. זו נוכחה לדעת כי בתוכנית בינוי שהגישו חברי קהילתה לוועדת התכנון המחוזית, יש מצג שווא של ייעוד בנייה. אפשר רק לשער איזו סערת נפש התחוללה בלבה של אותה עורכת דין: נאמנות לקהילה החרדית שהיא חלק ממנה מחד גיסא, ומחויבות לערכים שהיא הפנימה בלימודי המשפטים מאידך גיסא. היא הכריעה בעד ערכיה המקצועיים, ודיווחה לוועדה על ההטעיה. משהתגלתה זהות ה"מלשינה", גורש בעלה מהישיבה שלמד בה, ילדיה גורשו מה"חיידר" והיא ומשפחתה נאלצו לעקור מן העיר. חטא בל יכופר חטאה: היא חרגה מתחומו של 'זבולון' לתחומו של 'יששכר'. יכולותיה המקצועיות מוערכות ונחוצות כל זמן שהיא מסייעת לשרידותה ולרווחתה של הקהילה, אבל תורתה וערכיה אינם נחשבים.

אישה חרדית אחרת, בעלת תואר אקדמי בתחומי התכנון מועסקת בתחום התמחותה. כמי שמתעניינת בתכנון וסביבה, היא מרבה להרצות בחוגים שונים על סביבה ויהדות, אולם אף פעם לא בפני חרדים: השכלתה האקדמית אינה 'מכשירה' אותה להרצות על יהדות; די שהיא אישה כדי להגביל אותה בקרב קהילתה. יתר על כן, מתוך העניין שיש לה בטבע ובסביבה, היא לימדה וחינכה את ילדיה לדעת ולהעריך את הסביבה הטבעית בה הם חיים. ילדיה מכירים את הפרחים על שמותיהם, את הציפורים ואת יתר מרכיבי הטבע בהם הם נתקלים. ידע זה מוסתר מחבריהם ללימודים ב'חיידר', כדי שלא יאבדו את מעמדם בעיני החברים, שהרי ידע זה מוכיח שהקדישו זמן ללימוד 'דברים בטלים'. הרבנים, המורים וראשי הישיבה מעצבים את חינוך הבנים, אבל האימא במקרה זה מוסיפה לתודעתם גם תכנים וערכים חדשים. אין לדעת בבטחה לאן אלה יובילו.

כך גם מנהלות סמינרים ובתי ספר חרדיים, משכילות ודעתניות, מובילות חידושים בתכנים ובשיטות לימוד: מלימודי סביבה ועד היסטוריה של השואה. הן לומדות, משתלמות ומובילות שינויים חינוכיים. הן מבקשות אומנם את אישור הרבנים, אבל הן אלו היוזמות והמובילות.

דוגמאות אלו מרמזות על דרכי התמודדותן של נשים חרדיות עם הדיסוננס שבמעמדן בקהילה. הדרך הנראית מקובלת ביותר היא המידור והדרך השנייה היא מאבק. קשה לאבחן כללים להחלתן של הדרכים השונות, אך אפשר להעריך את גורמיהן. הדרך הממדרת מציבה חיץ חד וברור בין עולם התעסוקה על תכניו וערכיו והעולם המשפחתי-קהילתי. יהא מעמדה של האישה בעבודתה מבוסס וגבוה ככל שיהיה, הוא לא יקרין על תפיסתה את המבנה ההירארכי החרדי בביתה ובקהילתה. כנראה שקבלה ממדרת כזאת יכולה להתקיים כאשר לגבר יש מעמד חשוב גם הוא בקבוצת ההתייחסות שלו: אם הוא רב חשוב, ראש ישיבה, או ידוע ומקובל כעילוי בלימודו, גם אם אין לו תפקיד פורמלי. במקרה כזה, קל לאישה לקבל את חלוקת התפקידים המסורתית ואין היא מערערת על המעמד האינסטרומנטלי הלוגיסטי של תעסוקתה. אולם, אם הגבר נתפס בעיני אישתו - שהפנימה ערכים מקצועיים וחברתיים מערביים - ובעיני קהילתו הקרובה כ'בטלן' המכלה ימיו בישיבה ללא תכלית, כלומר, אין הוא רואה ברכה בלימודיו, או שערכיה המקצועיים מציבים אותה בהתנגשות עם נורמות התנהגותיות שהן פסולות גם בתפיסתה הדתית, או אז היא יוצאת למאבק. המאבק הזה יכול להתבטא בדרכים שונות: עימות חזיתי עם ערכים שונים, כמו המשפטנית ש"הלשינה" לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה כי חברי קהילתה עומדים להגיש לוועדה תוכנית בניין שבה הטעייה חמורה; או ויכוח משפחתי על חלוקת עבודה בכל נושאי עבודות הבית והטיפול בילדים. תופעות כאלה נודעות בקהילה ומעוררות דאגה עמוקה אצל מנהיגיה.

בין אם בדרך המידור ובין אם בדרך המאבק, מתפתחת העצמה (empowerment) של נשים חרדיות. בסיסה בעצמאותן הכלכלית המשחררת אותן מתלות בגבר ומאפשרת להן למלא צרכים אסתטיים, חברתיים ואף תרבותיים ממקורותיהן ולפי שאיפותיהן. מכאן קצרה הדרך להשפעה על המשפחה - על תכני לימוד ועיסוק של הילדים, על לבושו והופעתו החיצונית של הבעל ועל בילוי זמן חופשי של המשפחה. כך מתחילות נשים חרדיות להוביל שינויים חברתיים ותרבותיים בקהילה החרדית.

אולם ניסיונות של נשים חרדיות לחרוג מתחומן עשויים עדיין לגרור תגובה חריפה של ההנהגה החרדית. יתר על כן, עצם העוצמה שנשים חרדיות רוכשות עם מעמדן המקצועי עשויה להיות איום פוטנציאלי על האוטוריטה הגברית בחברה החרדית. ייתכן מאוד שאיום זה תרם גם הוא את חלקו להחלטה של מנהיגי הקהילה לאפשר גם לגברים שאינם רואים ברכה בלימודיהם בישיבה לפנות ללימודי מקצוע ולהכשיר עצמם לעבודה ולפרנסה. אם אכן כך הוא, הרי האישה החרדית היא סוכן שינוי של ממש בקהילה החרדית.