אימפוטנציה ממסדית נוכח סחר בנשים בישראל
אורי שדה - "מפנה" 46-47, אייר תשס"ה, מאי ‏2005
תופעת הסחר בנשים התפתחה בישראל כבר במהלך שנות ה-90 אולם משך זמן רב התעלמו ממנה הרשויות ולכל היותר ראו בה עניין של הסתננות, לו שותפים הן הסוחרים והן קורבנותיהם העושים יד אחת על מנת להערים על הרשויות ולהיכנס ארצה בדרכים בלתי חוקיות. על פי תפיסה זו העבירה העיקרית בעיני המדינה הייתה הכניסה לישראל שלא כדין ולא הסחר בנשים, ובהתאם, הפתרון היה גירוש והידוק החגורה במעברי הגבול השונים, ולא העמדתם של הסוחרים לדין.

סחר בבני אדם נאסר במישרין או בעקיפין, במספר רב של אמנות בינלאומיות עליהן חתומה ישראל(1), אולם בחוק הישראלי לא נאסר הסחר בבני אדם ולא נקבע כעבירה, אלא לפני שנים בודדות. רק בשנת 2000, לאור הזעזוע מפרסומים בתקשורת ומפרסום דו"ח ארגון אמנסטי אודות סחר נשים בישראל, הקימה הכנסת את ועדת החקירה הפרלמנטארית בראשות ח"כ זהבה גלאון לנושא הסחר בנשים, ובהמשך חוקקה תיקון לחוק העונשין אשר הפך את הסחר בנשים על מנת להעסיקן בזנות, לעבירה שלצדה עונש מקסימאלי של 16 שנות מאסר.

יחד עם זאת, את התמורה המשמעותית ביותר ביחס הרשויות אל הסחר בנשים ובהכרתן בצורך להיאבק בו, הביא פרסום דו"ח מחלקת המדינה האמריקאית בשנת 2001, אודות הסחר בבני אדם. הדו"ח כלל את ישראל בקבוצת המדינות אשר אינן עומדות באמות מידה מינימאליות של הכרה ומאבק בסחר בנשים בתחומן. יחד עם ישראל נכללו בקבוצה זו 22 מדינות נוספות כגון בחריין, גבון, קונגו, קזחסטאן, פקיסטאן, קטאר, רוסיה וסודן. ככל הנראה פחות בגין "החברה הטובה", ויותר בגין האיום המוחשי בסנקציות כלכליות על ידי ארה"ב, נאלצה ממשלת ישראל להפסיק למלמל ולהתחיל לדבר ברור אודות הסחר בנשים והמאבק בו.

מהות הסחר בנשים לצורך העסקתן בזנות לא השתנתה באופן משמעותי במהלך שנות קיומה של התופעה בישראל, השינויים המורגשים הם בעיקר בדרכי הברחת הנשים לישראל, המתעדכנות על מנת להערים על ניסיון הרשויות למנוע את כניסתן.
קורבנות הסחר

על פי אומדן המשטרה כפי שנמסר בוועדת החקירה הפרלמנטארית, בשנת 2002 נמצאו בישראל 3000 נשים נסחרות. מכיוון ומרבית הנשים מוברחות לישראל, לא ניתן להשוות בין מספר הנכנסות לישראל למספר היוצאות או מגורשות ממנה, ועל כן קשה להעריך את מספר הקורבנות הנמצאות בישראל כיום.

מרבית הנשים הן בקבוצת הגילאים 18-25 אולם ישנן קורבנות מבוגרות יותר וכן קורבנות המובאות לישראל כאשר הן קטינות(2). כ-10% מהנשים הן בעלות השכלה אקדמאית, 15% הן סטודנטיות ו-15% בוגרות בתי ספר מקצועיים. מרבית הנשים רווקות וכ-20% הינן נשואות, גרושות או אלמנות. ל-30% מהנשים יש ילדים במולדתן.

רבות מהנשים מספרות על כך שגדלו במשפחות מפורקות בהן אחד מן ההורים נטש את הבית או שחוו אלימות במשפחה וגילוי עריות. להבדיל מהדעה הרווחת, רק כעשירית מהנשים סיפרו כי הועסקו בזנות לפני שנסחרו לישראל. כל הנשים מספרות על מצוקה ועוני, על אבטלה או על משכורות חודשיות של עשרות דולרים בודדים. רבות מספרות על היעדר יכולת לרכוש טיפול רפואי עבור בני משפחה חולים, היעדר מזון להאכיל בו ילדים או אחים קטנים או על הפסקת לימודים מתקדמים עקב היעדר יכולת לממנם.

גיוס הנשים על ידי הסוחרים נעשה בדרכים שונות. לעתים על ידי מודעה בעיתון המציעה עבודה, לעתים מודעה על לוח המודעות באוניברסיטה, רבות שומעות על האפשרות ממכרים או מכרות המציעים לקשרן עם מישהו שיוכל לארגן להן עבודה בחו"ל. המשותף לכל דרכי הגיוס הוא סכומי הכסף הגדולים המובטחים לנשים. על פי רוב מבטיחים המגייסים שכר של כמה אלפי דולרים לחודש, סכום שהינו אסטרונומי בקנה מידה של ארצות מוצאן. במקרים רבים מובטח לנשים כי יעסקו בעבודות כגון מטפלת, מלצרית, בר-מנית או פקידה, פעמים אחרות נאמר להן כי תעסוקנה בזנות ומובטחים להם חיי נוחות והתעשרות מהירה. עבור נשים המצויות בעוני מחפיר ואינן רואות מוצא, האפשרות להרוויח תוך מספר חודשים הון עתק אשר יאפשר להן להיחלץ מהמצוקה אחת ולתמיד, לרכוש דירה או לתמוך במשפחתן, הה אפשרות מתקבלת על הדעת אף אם תיאלצנה לעבוד בזנות בתקופה זו.

מדינות המוצא העיקריות של קורבנות הסחר הן רוסיה, אוקראינה ומולדובה, אליהן הצטרפה בשנתיים האחרונות גם אוזבקיסטאן. בתחילה הובאו מרבית הנשים לישראל כתיירות דרך נמל התעופה בן-גוריון או דרך נמל חיפה, אך לאחר הגברת הבדיקות והמגבלות במעברי גבול אלה, הפך הגבול עם מצרים לנתיב שוקק חיים דרכו מוברחות מדי שבוע קבוצות שונות ומגוונות של נשים נסחרות, מהגרי עבודה, מבקשי מקלט ואחרים. הסחר דרך נתב"ג ממשיך להתקיים בממדים מצומצמים יותר תוך שימוש באשרות מזויפות או תוך שאילת זהותן של נשים הזכאיות לעלות לישראל מכוח חוק השבות. הסוחרים בנשים באופן זה נמצאים נשכרים פעמיים; פעם בגין מכירת האישה לעיסוק בזנות ופעם נוספת כאשר הם נוטלים לעצמם את סל הקליטה שמעניקה המדינה לאישה מתוקף היותה עולה חדשה.
שרשרת הסחר

לאחר גיוסן מועברות מרבית הנשים למוסקבה, חלקן ברכבת, אחרות בטיסה ממולדתן. במוסקבה הן מרוכזות בדירות עד כינוס הקבוצה כולה או עד מועד הנסיעה. לרוב כבר בדירות אלו נשללת מהנשים חירותן, הן נכלאות ונציג של הסוחרים שומר עליהן. לעתים נוסעות הנשים עם דרכונן, לעתים נמסרים לידיהן דרכונים מזויפים או בזהות שאולה אותה הן נדרשות לשנן. ממוסקבה הן מוטסות למצרים ומועברות למלונות בסיני בהם הן שוהות מספר ימים, עד כינוס קבוצה גדולה מספיק להברחת הגבול לישראל. לעתים ישנן בקבוצה נשים בלבד, לעתים מצורפים לקבוצה גם גברים, מהגרי עבודה או פליטים המבקשים להגיע לישראל. בסיני מועברות הנשים לידי מבריחים בדואים האמונים על העברתן אל גבול ישראל. ברוב המקרים ניטלים מהנשים דרכוניהם ומוחזקים בידי מבריחיהן או נותרים במלון. ההברחה דרך מדבר סיני יכולה לארוך מספר ימים או מספר שבועות בהתאם לנתיב, למידת נוכחות המשטרה המצרית או למאבקים בין קבוצות מבריחים מתחרות. הנשים מוסעות בתאי המטען של טנדרים, מוצעדות רגלית, וישנות במכלאות מאולתרות. נשים רבות מדווחות כי נאנסו בידי המבריחים או כי אחרות בקבוצה נאנסו לעיניהן. רבות מגלות רק בשלב זה כי יוברחו לישראל שלא כדין. חלק מן הנשים מספרות כי בגבול נאלצו לזחול מתחת לגדר או לטפס מעליה, אחרות מציינות כי לא נתקלו במכשול כלשהו. בצד הישראלי ממתינים רכבים האוספים את הנשים ולוקחים אותן למקומות שונים בארץ. חלק מן הנשים נלקחות ישירות לידי מי שהזמין את "הסחורה" וקנה אותן, אחרות נלקחות לדירות, אליהן מגיעים קונים פוטנציאלים או מועברות כמרכולת בין מכונים ודירות בהם הן מוצגות לקונים. לעתים נלקחות הנשים לבית קפה או פאב אשר נסגרים לקהל לצורך העניין ושם הן מוצגות במעין מכירה פומבית. הנשים נדרשות להתפשט ונבחנות במישוש, חלק מהקונים דורשים לבדוק את הסחורה בעצמם או על ידי מי מטעמם בטרם יקנו אותה וכופים על הנשים יחסי מין. מחירה של אישה נע לרוב בין אלפים בודדים לבין 10,000 דולר ונקבע על פי מראה, גיל, "פגמים" כגון צלקות וכד'.

בבתי הזונות ובדירות מוחזקות הנשים, על פי רוב, בתנאי כליאה נאסר עליהן לצאת החוצה ללא ליווי או בכלל. הדלתות נעולות או נשמרות על ידי שומר. כאשר הנשים משוכנות בדירה, הן נעולות בה ומוצאות בידי הסרסור או הנהג על מנת להסיען ללקוח או למכון.

הנשים מספרות על משמרות של עד 20 שעות ברציפות, במהלכן עליהן להיות מוכנות לקראת כל לקוח הנשלח אליהן או בוחר בהן. ברוב המקרים מדובר בכ-5 עד 20 לקוחות ביום, אולם ישנם גם חריגים של 30 ואף 40 לקוחות ביום, הכול לפי מידת פופולאריות המקום, או האישה בעיני לקוחות בית הזונות. רובן המכריע של הנשים עוסקות בזנות 30 ימים בחודש, כולל, וביתר שאת, בסופי שבוע. הנשים מאולצות לקבל לקוחות גם במהלך ימי המחזור החודשי ולצורך כך מצוידות בספוגיות אותן הן נדרשות לתחוב לאיבר מינן על מנת שהלקוחות לא יחושו בדימום. בחשבון פשוט יוצא שאל גופה של קורבן סחר הנמצאת בישראל כשנה חודרים בממוצע בין 1700 ל-7000 גברים.

התשלום הממוצע הנגבה מלקוח הינו 150 ₪ עבור חצי שעה. מתוך סכום זה נותרים בידי האישה אם בכלל, בין 10 ל-30 ₪. על פי רוב נדרשות הנשים לרכוש מכספן זה את מלבושיהן, מזונן, סיגריות ואף קונדומים. רבות מקורבנות הסחר המגורשות בחזרה לארצן לאחר חודשים או שנים של "עיסוק" בזנות, מגורשות כשהן חסרות כל.

לטיפול רפואי זוכות הנשים רק כאשר מדובר בעניין חמור אשר לא מותיר לסרסור ברירה. גם כאשר זוכה אישה לטיפול, נעשה הדבר לרוב בחדרי חדרים במרפאות פרטיות ולעתים בתנאים ירודים למדי. בהיות האישה שוהה שלא כדין לא ניתן לרושמה בקופת חולים או בית חולים כלשהו, וממילא שהותה במוסד שכזה עלולה להביא למעצרה, ולהפסד כספי לסרסור. לעתים תכופות נדבקות הנשים במחלות מין ואחדות זוכות לסיים את שהותה בישראל כשהן חולות איידס. חלק מהנשים נזקקות לניתוחים גניקולוגיים בגין כמות הלקוחות אותם הן נאלצות לספק או בגין יחסי מין אלימים.

כבר בדרך לישראל, וביתר שאת משלב המכירה ואילך, מבהירים הסוחרים והסרסורים לנשים כי הן בבעלותם ומוטב כי יצייתו להם. בעלי "מכונים", או "דירות דיסקרטיות" מאיימים על הנשים כי זהות משפחתן ידועה להם וכי אם תברח אישה יפגעו בהוריה/אחיה/ילדיה. עוד מאיימים על הנשים כי אם תעשנה "בעיות", ימכרו אותן לידי סרסורים גרועים או לבתי זונות בשטחי הרשות הפלסטינית. הסוחרים מבהירים לנשים כי שהותן בישראל בלתי חוקית ומזהירים אותן כי אם ינסו לברוח או לפנות למשטרה, ייעצרו וייכלאו בבית הסוהר לתקופה ממושכת. סרסורים וסוחרים רבים אף מתרברבים בקשריהם הענפים עם המשטרה. אם נתפסות נשים אשר ברחו או ניסו לברוח, הן מוכות בפני הנשים האחרות, ופעמים רבות נמכרות לסרסור אחר.

עם קנייתן מבהיר הסרסור לרכושו החדש כי עליה לעבוד תחילה ללא שכר כלל על מנת לכסות את השקעתו ברכישתה. לאחר מכן תצטרך לעבוד תקופת מינימום שיקבע, בטרם תפדה את חירותה ותורשה לעזוב; תקופת פדיון הנקבעת ומוארכת על פי שיקול דעתו של הסרסור.

פעמים רבות, לאחר שהעביד את האישה בזנות משך מספר חודשים מוכר אותה הסרסור לסרסור אחר, אשר בתורו, דורש מהאישה להחזיר את הוצאתו על רכישתה, וקובע תוך כמה זמן, חודשים או שנה, תוכל לפדות עצמה, וחוזר חלילה. בין הנשים בהן פגשתי בבתי הכלא, ממתינות לגירושן, היו נשים ששהו בישראל כשנה בטרם נעצרו, הספיקו לעבור ארבע חמש "ידיים", לספק את תאוותם של אלפי גברים בערים שונות ברחבי הארץ, ולהיוותר חסרות כל כפי שהגיעו. התחלופה אף משרתת את העסק באשר פעמים רבות הלקוחות רוצים "בשר טרי". מי שישוטט בפרסומים מודפסים או באתרי האינטרנט של "שירותי הליווי" יתקל בהודעות מאירות עיניים המבשרות כי "הגיעו בנות חדשות" או על "משלוח חדש".

בבתי הזונות ובדירות הדיסקרטיות מונהג פעמים רבות משטר אימה ואלימות, נשים אשר אינן מצייתות ל"בעליהן" זוכות לעונשים ולקנסות כיד הדמיון הטובה עליהם. לקוח בלתי מרוצה, בכי, ויכוח, איחור, עלולים לגרור קנס של 100$, או של 1000$. חלק מן הנשים מסיימות חודשי "עבודה" ארוכים בישראל כשהן עדיין חבות כסף לסרסוריהן.
לקוחות

לא אחת נשמעות טענות המנסות ליחס את צריכת הזנות לאוכלוסיית העובדים הזרים או התיירים ולרחוץ בניקיון כפנו אנו, אזרחי ישראל. מנגד נראה, כי ככל שהזמן נוקף ובתי הזונות פורחים בראש חוצות, גוברת תחושת הלגיטימציה של צרכני הזנות וחלקם אף מתגאים במנהגם.

מהשיחות עם הנשים עולה בבירור כי מרבית הלקוחות הם ישראלים. יהודים, ערבים, דתיים, חיילים וכו' - כל שכבות האוכלוסייה מיוצגות. בלקוחות אף קטינים הבאים עם אביהם, חבריהם או כמתנת בר-מצווה. מקצת הלקוחות הם עובדים זרים ותיירים.

נשים רבות מדווחות כי בין לקוחותיהן היו גם שוטרים. חלקן מספרות כי הלקוחות התרברבו והראו להן תעודה או תמונה, חלקן מוזמנות לדירת המגורים של הלקוח ורואות את מדיו. כאמור, סרסורים רבים מציינים בפני הנשים שבבעלותם כי להם קשרים במשטרה, וחלק מן הנשים אף מדווחות כי שוטרים היו באים לבקר את הסרסור. לא אחת מציינות נשים כי אירע שהסרסור קיבל הודעה טלפונית על פשיטת משטרה שעתידה להתרחש, ובעקבותיה סגר את המכון למשך מספר שעות או אף ימים.

הופעת שוטרים כלקוחות או כידידיו של הסרסור משגרת לקורבנות הסחר מסר ברור ולפיו מתקבל הסחר בהן כלגיטימי. לא אחת נתקלנו בקורבנות אשר טענו כי אין כל טעם שיעידו משום שסוחריהן קשורים למשטרה, או בקורבנות שחששו להעיד, מאותו הטעם.
סרסורים

מרבית הסרסורים הם ישראלים שאינם ילידי הארץ ומוצאם בארצות חבר המדינות. ניתן לשער שהיותם דוברי רוסית, קשריהם במולדתם ובקהילה מסייעים להם בניהול "עסקם". החלק האחר הם ישראלים משכבות שונות. מרביתם גברים אולם יש ביניהם גם נשים. לעתים בני זוג מנהלים את בית הזונות ולעתים מדובר בעסק משפחתי רחב יותר. במקרים רבים מנהלים הסרסורים עסקים "רגילים" חוקיים במקביל לניהול עסקי הזנות, דבר אשר אף מסייע בהלבנת הונם השחור.
חקיקה

כאמור, בשנת 2000 נחקק תיקון לחוק העונשין אשר הוסיף בו את סעיף 203א' האוסר על קניית או מכירת אדם להעסקתו בזנות או על תיווך לאחד מאלה. הסעיף נחקק בחופזה ומבלי שלווה בדברי הסבר. משך תקופה ארוכה התקשו בתי המשפט לפרש עבירה חדשה זו. בתי המשפט דבקו בלשונו של הסעיף ודרשו מן התביעה להוכיח קנייה, מכירה ומעבר כספים מיד ליד. בכמה מקרים נמנעו מלהרשיע נאשמים כיוון שלא היה ידוע בכמה כסף בדיוק נקנתה הקורבן או שלא היה מי שראה את הכסף מחליף ידיים. רק בהמשך הדרך, נדרש לעניין בית המשפט העליון ופסק כי יש לפרש "קנה או מכר" באופן רחב וכי התמורה אינה חייבת להיות בכסף ולא נדרשת ראייה אודות הסכום והעברתו. בית המשפט קבע כי יסודה של העבירה הוא הבעלות על חירותו וגופו של אדם, המועברת מיד ליד.

לאחרונה הרחיב בית המשפט העליון, בפסיקה מפרי עטו של השופט חשין, הרחבה נוספת, וקבע כי המתווך בעסקת סחר הינו חוליה מחוליות השרשרת ויכול שיואשם כעובר את עבירת הסחר עצמה.

אף לאחר הרחבות אלו, נותר ספר החוקים מוגבל וחסר בכל הקשור בעבירת הסחר. כך למשל נעדרת ממנו התייחסות כלשהי אל קורבנות העבירה. נוסף על הבעיות הנובעות בניסוחו, היקפו המוגבל והיעדר דברי הסבר נלווים, אוסר הסעיף על סוג סחר אחד - הסחר לשם עיסוק בזנות, בעוד כיום ידוע על סחר בבני אדם למטרות נוספות כגון לשם עבדות, לשם הוצאת אברים, לשם הולדת ילדים ולשם נישואין.

ועדת החקירה הפרלמנטארית בראשות ח"כ גלאון ניסחה מספר הצעות חוק לעניין הסחר בנשים, ולאחרונה הביאה בפני ועדת חוקה חוק ומשפט הצעת חוק כוללת לאיסור סחר בבני אדם על סוגיו השונים. לזכותה של ועדת כנסת זו יש לזקוף חלק ניכר מן התמורות שחלו בשנים האחרונות ביחס לתופעת הסחר, באשר היא מעמתת באופן אפקטיבי את הגורמים הממשלתיים עם הנתונים בשטח, מעניקה פתחון פה לארגונים חוץ ממשלתיים העוסקים בתחום הסחר ומכירים אותו היטב, ואינה מניחה לנושא לשקוע ולרדת מסדר היום.
אכיפה

פעילות האכיפה בתחום הסחר בנשים נעשית בידי הימ"רים (יחידות מרכזיות) במחוזות המשטרה השונים, ובידי יחידת אתג"ר המנהלת חקירות בנוגע לסחר בנשים בפרספקטיבה ארצית. פעילות זו מניחה את התשתית להגשת כמה עשרות כתבי אישום בשנה בגין עבירת הסחר בבני אדם. ברבים מן התיקים נעשה שימוש בעדותן של קורבנות סחר הנכונות לשתף פעולה עם הרשויות ולהעיד כנגד סוחריהם וסרסוריהם. בהיעדר חקיקה אשר תסדיר זאת, נאלצה המשטרה משך תקופה ארוכה לשכן עדות אלו באכסניות במהלך המתנתן לעדות. בהיעדר מסגרת, נמצאו נשים אלו שוהות משך חודשים ללא שירותים רפואיים, נפשיים וסוציאליים, וללא הכוונה. מתנדבי מוקד סיוע לעובדים זרים נהג לבקר עדות אלו בקביעות וניסה לסייע בפתרון מצוקותיהן וצורכיהן. לפני כשנה, לאחר מאבק ממושך, בין היתר בלחץ ובמימון חלקי של הממשל האמריקאי, הוקם מקלט לקורבנות סחר בנשים ועדות תביעה. מאז הקמתו שימש המקלט מעל מאה נשים, מרביתן עדות. במסגרת המקלט מקבלות הנשים שירותים רפואיים, סוציאליים ומשפטיים, וזוכות לתחילתו של הליך שיקום. חרף ייעודו לקורבנות סחר בכלל ולעדות בפרט, מאוכלס המקלט ברובו בעדות תביעה וקורבנות סחר אחרות כמעט ואינן נכנסות בשעריו.

חרף הצהרות רשויות האכיפה אודות העדיפות המוענקת למלחמה בסחר בנשים וחרף הקונצנזוס הניכר במסדרונות הכנסת, בבתי המשפט ובתקשורת בנוגע לחיוניות מאבק זה, רובן המכריע של קורבנות הסחר בישראל אינן מטופלות בידי יחידות החקירה של המשטרה אלא בידי זרוע אחרת שלה - מינהלת ההגירה.

מרבית הפשיטות על בתי זונות ודירות דיסקרטיות כיום, אינן מבוצעות על ידי הימ"רים אלא על ידי מינהלת ההגירה (הלוא היא משטרת ההגירה) התרה אחר שוהים שלא כדין על מנת לגרשם מן הארץ. בשעה שהיחידות המרכזיות סובלות ממחסור כרוני בכוח אדם וקורסות מעומס חקירות, הוקצו תקציבי עתק להקמת ותפעול מינהלת ההגירה המונה קרוב ל-500 שוטרים. להבדיל מפשיטות הימ"רים, בפשיטות משטרת ההגירה על בתי הזונות נעצרות קורבנות הסחר ולא מחולליו, היות וייעוד הפשיטות אינו מלחמה בעבירת הסחר או הסרסרות אלא בתופעת העובדים הזרים. במידה מסוימת ניתן לומר, כי מינהלת ההגירה, בפשיטותיה, לא רק שאינה פוגעת בשרשרת הסחר אלא אף מזינה אותה, באשר היא יוצרת ביקוש לנשים חדשות תחת אלו שנעצרו, מבלי לפגוע באופן ממשי בסוחרים ובסרסורים. אל חלק מפשיטות מינהלת ההגירה מתלווים נציגי רשויות המס המבקשים לגבות מעסקים בלתי חוקיים אלה את חלקם ברווחים. ניתן אך לשער מה עובר בראשה של קורבן סחר אשר לאחר חודשי כליאה, אונס, התעללות ועושק, רואה את רשויות המדינה פושטות על המקום, כאשר כל מעייניהם נתונים לאשרות השהייה של הנשים הכלואות בו, ולחלקם ברווחי הסרסור.

מבחינת מינהלת ההגירה, קורבנות הסחר אינן נבדלות במאום מכל מהגר עבודה אחר. עם מעצרן עוברות הנשים שימוע בפני ממונה ביקורת גבולות ובעת שהותן במתקני הכליאה הן עוברות שימוע נוסף בפני בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין. אף כאשר משימועים אלו עולה בבירור כי המדובר בקורבן סחר אשר הוברחה לישראל ונמכרה לעיסוק בזנות, איש אינו טורח לידע את היחידות החוקרות הרלוונטיות בדבר, והנשים "מתגלגלות" הלאה בשרשרת, הפעם בשרשרת הגירוש.

מדי שבוע פוגשים מתנדבי מוקד סיוע לעובדים זרים במתקני הכליאה קורבנות סחר הממתינות לגירושן. עבור רובן המכריע מהווה פגישה זו את הפעם הראשונה בה מישהו מתעניין במצבן ובנסיבות הסחר שלן לישראל.

חלק מן הקורבנות מתארות כיצד פנו מיוזמתן בבקשה למסור עדות כנגד סוחריהן, אולם נדחו פעם אחר פעם בהבטחות כי מאוחר יותר יוכלו למסור עדותן, כאשר בפועל הועברו למעצר לקראת גירושן. כמעט מדי שבוע מוצא עצמו מוקד סיוע לעובדים זרים מנסה "לשדך" בין קורבנות סחר המבקשות למסור עדותן לבין יחידות החקירה השונות. לעתים עולה "השידוך" יפה והאישה מועברת למקלט לעדות תביעה, אך ישנם מקרים בהם האישה מגורשת מבלי שאיש ישמע את שבפיה.

חרף התביעה המתמשכת, כי במתקני המשמורת יוצב חוקר משטרה באופן קבוע או אחת למספר ימים ויתחקר באופן שיטתי כל קורבן סחר העצורה בהם, ממשיך הנטל לרבוץ על ארגוני זכויות אדם בלתי ממשלתיים, וקורבנות סחר רבות מגורשות מבלי שנחקרו ולעתים קרובות אף מבלי שזוהו כקורבנות סחר כלל. למרבה האירוניה, כאשר בשימוע בפני בית הדין לביקורת משמורת עולה פרשיית סחר חמורה ובית הדין סבור כי הקורבן הניצבת בפניו זקוקה לסיוע או כי על המשטרה לשמוע עדותה, מפנה בית הדין את המקרה אל מוקד סיוע לעובדים זרים על מנת שיטפל בכך ויקשר בין זרועותיה השונים של הרשות.

לצד הפעילות הדלה מדי בתחום הסחר, נמנעות המשטרה והפרקליטות אף מפעילות יזומה כנגד בתי הזונות הרבים הפועלים בניגוד לחוק, בריש גלי, לאור השמש ביום ולאור שלטי הניאון בלילה, מתחת לאפה של המשטרה. כל פעילות אכיפה אשר אינה כוללת סגירת מקומות אסורים אלו והעמדת בעליהם לדין, מותירה את הפרצה על כנה ומבטיחה את המשך הביקוש לקורבנות סחר.
הפרקליטות ובתי המשפט

בחינת תיקי הסחר המוגשים לבית המשפט, ופסיקת בית המשפט בהם מעלה תמונה עגומה. כבעבר, גם כיום, מרבית תיקי הסחר המגיעים אל בתי המשפט מסתיימים במסגרת הסדר טיעון בין הפרקליטות לסוחרי האדם. מבחינת הפסיקה של בתי המשפט בשנת 2004, עולה, כי מתוך 36 תיקים שנבחנו ועסקו בעבירות סחר, 30 נסתיימו במסגרת עסקאות טיעון. בחינה דומה אשר נערכה בתחילת שנת 2003 העלתה כי קרוב ל-90% מתיקי הסחר אשר הוכרעו עד אותה עת, הסתיימו בהסדרי טיעון. אחוז גבוה זה של הסדרי טיעון הוא חריג בהשוואה לעבירות חמורות אחרות כגון אונס או סחר בסמים.

חרף הרטוריקה הנחרצת עליה חוזר בית המשפט כמעט בכל תיק סחר בבני אדם ונוכח הסדרי הטיעון הרבים, העונשים הנגזרים בסופם של הליכים אלו רחוקים מרחק רב מעונש המקסימום המותר - 16 שנים. בשנת 2004 נעו העונשים בין מספר חודשי מאסר בפועל לבין 12 שנה במקרים החמורים ביותר, ובממוצע עמדו על כ-4 שנים לערך.

העובדה כי מרבית קורבנות הסחר "מטופלות" כיום בידי משטרת ההגירה, לרוב מבלי שאיש טרח לזהותן כקורבנות סחר ולסייע להן, מעידה היטב על תפיסה ממסדית מעוותת זו.

הגיעה העת שהרשויות יכירו בנשים אלו כקורבנות עבירה, הזכאיות כי המדינה אשר בשטחה נכלאו, נאנסו ונעשקו, תישיר מבט בעיניהן ותיקח אחריות על מחדליה, ולא, כפי שקורה כיום, תטאטא אותן אל מחוץ לשטחה.