משנה מקום - משנה מעמד: מהגרות עבודה בישראל והשינוי במעמדן
סיגל רוזן - "מפנה" 46-47, אייר תשס"ה, מאי ‏2005
אנה, אזרחית סרי לנקה, התגוררה בבקתה בכפר יחד עם בן זוגה, אחותה, בן הזוג של אחותה וכל ילדיהם. בסרי לנקה היא עבדה רק במשק ביתה, שכן, כפי שהיא טוענת, "רק נשים מאוד עניות או אלמנות נאלצות לעבוד אצלנו". אנה טיפלה בבן זוגה ובילדיה ושירתה אותם בעוד בן הזוג היה זה שפרנס ושלט באמצעים הכלכליים של המשפחה. בשנת 1999 נודע לאנה על אפשרות לבוא לישראל ולעבוד כאן כמטפלת סיעודית. אנה השאירה את ילדיה הקטנים בידיה של אחותה ובאה לישראל. קבלת הפנים הייתה שונה לגמרי מזו שציפתה לה. מעסיקתה כלאה אותה בבית, נתנה לה אוכל מועט, לא שילמה לה כל שכר ולא אפשרה לה ליצור קשר עם משפחתה. לאחר שישה שבועות של סבל, אנה ברחה ומצאה מקלט אצל מעסיקה אחרת, מבלי לדעת כי בעשותה כן, היא הפכה באחת ל"שב"חית" ("שוהה בלתי חוקית"). מעסיקתה הראשונה הביאה למעצרה ע"י המשטרה, צו גירוש הוצא נגדה מיידית ע"י משרד הפנים, והיא נשלחה לכלא נווה-תרצה לצורך המתנה לקראת גירוש. בעזרת "מוקד סיוע לעובדים זרים", ארגון זכויות אדם שמתנדביו פגשו את אנה בכלא, בוטל צו הגירוש, אנה שוחררה, ואף קיבלה אשרה עבודה לעבוד אצל מעסיק אחר. מתנדבי המוקד אף סייעו לאנה לתבוע את מעסיקתה בבית הדין לעבודה, והושגה פשרה בה היא קיבלה את שכרה. גם מעסיקה סיעודית נוספת אליה נשלחה אנה, נהגה בה שלא כחוק, גם אם לא בהכרח באשמתה. היא אולצה לישון בסלון הבית הקטנטן שבשכונת מצוקה ולנקות ולבשל לא רק לקשישה אלא גם לילדיה הבוגרים שהתגוררו עמה בדירת חדר. משלא קיבלה את שכר עבודתה, הצליחו מתנדבי המוקד להעבירה פעם נוספת למעסיק סיעודי נוסף אצלו עובדת אנה בארבע השנים שחלפו. אנה מרוצה משכרה ותנאי עבודתה וגם המעסיק מרוצה ממנה.

זהו סיפור נדיר ביותר על עובדת סיעודית ששפר מזלה ופגשה מתנדבים של ארגון זכויות אדם סמוך להגעתה ארצה. הסיפור הופך נדיר עוד יותר בהתייחס לכך שמשרד הפנים אפשר לאנה להחליף שלושה מעסיקים על פי חוק ולא דרש שתגורש מהארץ.

עם זאת, סיפור תנאי חייה ועבודתה בבית שני המעסיקים הראשונים נדיר הרבה פחות. סיפורים מעין אלו הם מנת חלקן של רבות מקרב מהגרות העבודה המועסקות בישראל בענף הסיעוד. למרות התנאים הקשים והשכר הנמוך, רבות מהן מצליחות לשפר את מעמדן הכלכלי והחברתי וכן את ביטחונן העצמי בעקבות הגעתן ארצה.

בתחילת שנת 2005, מועסקים בענף הסיעוד בישראל כ-32,000 עובדי סיעוד בעלי אשרה - מרביתן נשים, כמעט כולן אזרחיות הפיליפינים, מקצתן, נשים ממזרח אירופה, הודו, סרי לנקה וסין. בין 5000 ל-6000 עובדות סיעוד נוספות שוהות בישראל שלא כחוק לאחר שאיבדו את מעמדן החוקי, בדרך כלל עם מות המעסיק הקשיש או עם העברתו לבית אבות.

אותן 5000 עובדות סיעוד שאיבדו את מעמדן החוקי, הצטרפו לכ-1000-2000 עובדות פיליפיניות, אפריקאיות, דרום אמריקאיות ומזרח אירופאיות שטרם גורשו מהארץ ועדיין מועסקות בתחום משק הבית בת"א וערי הלוויין סביבה. בנוסף לענפי הסיעוד ומשק הבית מועסקות מאות עובדות תאילנדיות בחקלאות. בעוד עובדות הסיעוד והחקלאות נהנות מאשרת עבודה חוקית (לפחות עד לפטירתו של המעסיק או לפיטוריהן) הרי שעובדות משק הבית, כולן "שב"חיות" - חשופות למעצר וגירוש מהארץ.

עד ספטמבר 2002, ערב הקמתה של מינהלת ההגירה, עמד קצב גירוש מהגרי עבודה מישראל על כ-5000 מגורשים בשנה. מאז הוקמה המינהלת ועד סוף שנת 2004, גורשו מעט יותר מ-40,000 מהגרי עבודה לאחר שנעצרו בידי שוטרי מנהלת ההגירה, עלייה של פי ארבע במספר המגורשים השנתי. לא ידוע כמה מהגרות עבודה גורשו מהארץ, אם כי פעילות מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" בבתי הכלא, מוסרות שמספר הנשים המגורשות גדל מאוד בשנים האחרונות. אף מינהל האוכלוסין אישר שבעוד אחוז הנשים מבין המגורשות עמד על 11% בשנת 2003, הרי שבשנת 2004 הנשים כבר היוו 41% מכלל המגורשים מהארץ.

לישראל מגיעים מהגרי עבודה משמונים ויותר מדינות אך במהלך השנים התגבשו כאן קהילות מרכזיות של אזרחי הפיליפינים, דרום אמריקה ואפריקה. למרות הנתונים המעידים על גירושם של יותר ויותר מהגרות עבודה, דווקא בקהילות אלו, ניכרת הידלדלות בקרב הגברים ונשארות מאחור יותר ויותר נשים שבני זוגן גורשו מהארץ. להלן אתמקד במהגרות עבודה מקרב קהילות אלו.

ביקור בכנסיות המועטות שעדיין פעילות בדרום ת"א, מעיד על אופיין המגדרי של הקהילות: אם בשנים קודמות היו בכנסייה ממוצעת כחמישים עד מאה מתפללים יושבים בשורות שוות בגודלן של נשים וגברים בפני המטיף בכנסייה, הרי שהיום, בשורות הנשים יושבות עשרות נשים בעוד מולן, בשורות הגברים, יושבים גברים בודדים שאת מספרם ניתן למנות על אצבעות יד אחת.

במהלך השנתיים האחרונות עזבו את הארץ מרבית משפחות מהגרי העבודה שיכלו להרשות זאת לעצמן: מי בעקבות הפחד ממינהלת ההגירה ומעצריה האלימים, מי בעקבות התעמולה האינטנסיבית של מינהלת ההגירה שגרמה למעסיקים לגלות שהעסקת מהגרי עבודה אסורה ולפטרם, ומי בעקבות המיתון שהביא אף הוא לצמצום במספר מקומות העבודה. את אלו שטרם הספיקו לצבור די כספים לעזיבה מסודרת את הארץ, לכדו שוטרי מינהלת ההגירה וגירשו מהארץ לאחר שהייה בבתי הכלא.
משטרת ההגירה מנפחת המספרים

בשנת 2005 נותרו בישראל כ-50,000 מהגרי עבודה השוהים בישראל שלא כחוק, כך על פי ראש מינהלת ההגירה היוצא, ניצב ברטי אוחיון, שסיים את תפקידו באוגוסט 2004. מחליפו בתפקיד, תנ"צ עאטף דגש, עדכן את ההערכות והוסיף עוד 30,000 למצבת השב"חים, פן יתעורר הרושם שאין עוד צורך ב-480 שוטריו. יש להניח שמספר השב"חים בישראל אף נמוך מ-50,000 ומורכב ברובו ממהגרי עבודה שזה עתה הגיעו לארץ ועקב מדיניות הכובלת מהגר עבודה למעסיקו, מצאו עצמם ללא מעסיק חוקי וכתוצאה מכך גם ללא אשרה חוקית.

כאלף נשים מתוך אותם שב"חים שעדיין מצויים בישראל, הן אימהות לכ-1700 ילדים וזו הסיבה המרכזית לכך שטרם גורשו מהארץ. למעלה מ-95% מהן, הן משמורניות יחידות לילדים, שאבותיהם גורשו זה מכבר. על פי מדיניות מינהלת ההגירה כפי שהוצהרה בוועדת הכנסת לבחינת בעית העובדים הזרים וכן על כל במה אחרת, מינהלת ההגירה אינה עוצרת ילדים וגם נמנעת ממעצר אימהות, אם משמעות המעצר היא השארת קטין ללא השגחה.

נשים אלו, ברובן אזרחיות הפיליפינים, אפריקה ודרום אמריקה, הן חלק מחברות נוצריות אדוקות, חברות פטריארכאליות בהן תפקיד האישה הוא להביא ילדים לעולם ולשרת את בן זוגה וילדיה בעוד תפקידו של הגבר הוא לפרנס את משפחתו ולדאוג לכל "יחסי החוץ" של המשפחה.

מעמדה של מהגרת העבודה משתנה מייד עם הגיעה לישראל. אנה מסרי לנקה למשל, שכזכור הייתה עקרת בית צייתנית במדינת מוצאה, נמצאת בישראל למעלה מ-4 שנים ומרוויחה שכר חודשי הגבוה פי 5 מכפי שהרוויח בן זוגה עת פרנס אותה ואת ילדיה בסרי לנקה. אומנם גם בן זוגה עזב את סרי לנקה ונסע לעבוד בחו"ל, אך משכורתו נמוכה משלה. בכספים ששלחה במהלך השנים למשפחתה, רכשה המשפחה עבורם משאית שהשימוש בה תורם לפרנסת המשפחה, הגדילה את הבית בו הם מתגוררים, זאת בנוסף לכספים ששימשו לפרנסת המשפחה המורחבת וילדיה המטופלים על ידי בני משפחתה.

סכומי העתק (במושגים מקומיים) שאנה שולחת למשפחתה, מעלים את מעמדה וחשיבותה בעיני המשפחה וזאת למרות היותה אישה. אנה חשה בכך ומתחילה לצבור ביטחון עצמי. אם בתחילה הייתה אנה שולחת כמעט את כל כספה למשפחה, עם הזמן, החלה אנה להוציא למחייתה סכומי כסף גדולים יותר והעלתה גם את רמת חייה בישראל. היא הכירה מהגרי עבודה נוספים, החלה לצאת בערבי שבת למסיבות ולא מזמן אף העזה לנהל מערכת יחסים רומנטית עם מהגר עבודה מאפריקה. אומנם יחסים מעין אלו אסורים על ידי משרד הפנים הישראלי, אך כל עוד אנה לא תיכנס להיריון ואף אחד לא ילשין עליה, היא תוכל לשמור על מעמדה כעובדת בעלת אשרה חוקית בישראל.

אנה, אישה אינטליגנטית, למדה גם לנצל את היכרותה עם ארגוני זכויות האדם הפועלים בישראל וטרחה ללמוד את הפעילות של כל ארגון וארגון. כתוצאה מכך, מספר הטלפון שלה נפוץ בין בני הקהילות והיא הפכה למעין אשת קשר בין מהגרי עבודה לארגונים. מהגרי העבודה, חלקם גברים, שזוכים בסיוע ללא תשלום של הארגונים, אסירי תודה לאנה ותורמים עוד יותר לביסוס מעמדה החברתי בישראל ולביטחונה העצמי. שנות השהייה בישראל הביאו את אנה לזנוח לחלוטין את מקומה המסורתי. היא אומנם תומכת במשפחתה שבסרי לנקה, אבל למעשה בנתה לעצמה חיים משלה בישראל והיא כבר בודקת את האפשרויות להגר מכאן לקנדה או אנגליה. נראה, שאם תינתן לה האפשרות, אנה תבחר שלא לחזור עוד לסרי לנקה למרות הגעגועים העזים לילדיה הקטנים.

סיפורה של אנה הוא אומנם סיפור על מהגרת עבודה ששמחה על כך שהגיעה לישראל, והצליחה לחסוך את סכומי הכסף עליהם חלמה טרם בואה ארצה, אך הוא מייצג במידה רבה מהגרות עבודה רבות שגם אם לא הצליחו כלכלית כמו אנה, הרי שעבודתן בישראל הביאה לעלייה מיידית במעמדן במשפחה ובחברה ממנה הגיעו. ייתכן שאותן נשים, גם לאחר שובן למדינות מוצאן, תהיינה אסרטיביות יותר ומעיזות לדרוש מהגבר שלצדן הכרה במעמדן החדש.

במקביל לעלייה במעמדה של מהגרת העבודה בישראל, דועך מעמדו של בן זוגה ככל שהוא קיים. ג'וזף ושרה הגיעו לישראל מגאנה כזוג נשוי. טרם בואם, היה ג'וזף פקיד בכיר בבנק ואילו שרה הייתה עקרת בית. בישראל, בעוד שרה המשיכה לעסוק באותה עבודת בית בה עסקה במדינת מוצאה, הרי שג'וזף, מצא עצמו נאלץ ללמוד מאישתו כיצד לנקות חדרי שירותים ורצפות. כמו ג'וזף, רבים ממהגרי העבודה האפריקאים הם אקדמאים שעזבו מקומות עבודה מכובדים, בייחוד משום שאף במקומות עבודה אלו לא הצליחו להשתכר שכר המאפשר יותר מקיום מינימאלי. בישראל, בני הזוג מרוויחים סכומים שווים על עבודה זהה - ניקיון, ומעמדה של האישה עולה. מדיניות הגירוש של ממשלת ישראל הביאה כאמור לכך שמרבית הגברים מקהילות מהגרי העבודה כבר גורשו מהארץ, מותירים אחריהם נשים וילדים. הרשויות בישראל סברו שגירוש הגברים יביא לעזיבתן של הנשים והילדים בעקבותיהם, בהנחה שהחיים בישראל כאם חד הורית ללא תמיכת רשויות הרווחה הם קשים מנשוא. אלא שהרשויות לא לקחו בחשבון את קשיי החיים במדינות המוצא של מהגרי העבודה בעלי המשפחות בארץ. כך אירע שבשנים האחרונות עובדות בישראל יותר ויותר מהגרות עבודה המפרנסות בישראל ילד אחד או שניים ובנוסף שולחות מידי חודש עשרות ולעתים מאות דולרים לפרנסת בן הזוג שגורש והילדים שהותירו מאחור, באפריקה או בפיליפינים.

המתירנות בישראל בשילוב עם קשיי הפרנסה מביאים לכך שחלק מנשים אלו מוצאות עצמן יוצרות תא משפחתי חדש בישראל גם ללא ילדים. אומנם הכנסייה אוסרת על ניאוף והפסטורים (הכמרים) מרבים לגנותו ולדבר בחשיבות התא המשפחתי, אך כזוג קל יותר לשאת בתשלומי דמי שכירות, הארנונה והחשבונות. נוסף להקלה על הקשיים הכלכליים, חלוקת החיים עם גבר מקלה גם על הקשיים הפיזיים: תיקונים בבית, הבאת קניות כבדות ממרכז הקניות וכו' וכן על הקשיים הנפשיים משום שישנה האפשרות לחלוק את טרדות היום עם שותף לחיים. לעתים, נשים נשואות מחליטות לחלוק חייהן בישראל עם גברים רק עקב הפחד משוטרי מינהלת ההגירה השוברים את דלתות הדירות בלילות ולעתים אף תוקפים באלימות את דייריהן. בשנים האחרונות התרבו גם השודדים המתחזים לשוטרי מינהלת ההגירה, הפורצים לדירות בלילות, תוקפים את דייריהן וגוזלים את כספם ורכושם. עם זאת, הקהילה דוחה מתוכה את אותן נשים שבגלוי אינן שומרות נאמנות לבני זוגן. וכך, גם אותן מהגרות עבודה היוצרות מערכות יחסים בלתי ממוסדות, למרות האיסורים המוסריים והדתיים, נכנעות לתכתיבי הקהילה. מרבית מערכות היחסים שהן מנהלות נשמרות בסוד על מנת שהקהילה לא תקיא אותן מתוכה.
פיחות במעמד הגבר

בשנים האחרונות נתקלתי במספר משפחות שעל מנת לנסות ולהימנע מגירושו של אב המשפחה, החליטו בני הזוג כי אב המשפחה יפסיק את עבודתו מחוץ לבית. עם זאת, יש להניח שלא מדובר בתופעה שכן מספר הגברים הזרים מקרב הקהילות שטרם גורשו מהארץ, הוא מזערי. הסיבה להחלטה מעין זו היא שאישה המציגה מסמכים המוכיחים שהיא אם לילדים בישראל, בדרך כלל מונעת בכך את גירושה. אבות מגורשים מהארץ בהנחה שנשותיהם יטפלו בילדים. באחדות מהמשפחות, נותר האב בבית לטפל בילדים ואילו האישה היא המפרנסת היחידה, עורכת הקניות וכל הסידורים אותם יש לעשות מחוץ לכותלי הדירה. זוגות אחרים, פתחו, עם היוולד ילדם הראשון או השני, גן ילדים לילדי מהגרי עבודה. האישה אוספת את הילדים מביתם או מבתי הספר בצוהריים ואילו בן זוגה נותר תמיד בדירה לשמור על הילדים האחרים ונמנע ממפגשים עם המשטרה.

מצב זה מביא לכך שכל המקורות הכלכליים נמצאים בידיה של האישה. ברצונה, תיתן מרווחיה לבן זוגה, ברצונה תסתיר מעמו את הכספים או תימנע מלשלוח לו באם גורש כבר.

מרי הגיעה לישראל מגאנה עם בן זוגה לפני כשש שנים, כשהם משאירים את ארבעת ילדיהם הקטנים מאחור בידיה האמונות של הסבתא. בניגוד למרבית מהגרי העבודה האפריקאים בישראל, מרי לא למדה באוניברסיטה ואף לא סיימה את לימודיה בבית ספר תיכון: "היינו 7 ילדים בבית, חמישה בנים ושתי בנות. אני הייתי הכי קטנה ונורא רציתי ללמוד באוניברסיטה. אבא עבד מאוד קשה כדי שכל אחיי יוכלו ללמוד כמו שצריך אבל לי ולאחותי הוא אמר: 'בשביל מה להשקיע כל כך הרבה כסף בלימודים? הרי ממילא עוד מעט תינשאנה, תלדנה ילדים ולא תוכלנה לסייע בפרנסת המשפחה'. בגאנה עבדתי כזבנית בחנות והרווחתי בחודשים הטובים סכום השווה ל-75$ לחודש. האחים שלי, אלו שאבי השקיע כל כך בלימודיהם, מצליחים להרוויח פי שניים ואילו אחד מאחיי, מרצה באוניברסיטה, משתכר סכום השווה לכ-250$ לחודש. כשהגענו לישראל, לקח זמן עד שמצאתי מספר עבודות ניקיון והתחלתי להתפרנס. כשגורש בעלי, התחלתי לעבוד גם בבתים שהוא ניקה וכמעט בכל יום היו לי שני בתים לנקות. מאז אני שולחת לו ולילדים לפחות 500$ לחודש ולעתים אף יותר. לעתים אני שולחת סכומים נאים גם לאחיי ואחיותיי. מאוד מצער אותי שאבי נפטר ולא יודע שבתו הקטנה חוסכת כל חודש יותר מפי שניים ממה שמשתכר בנו הדוקטור שכה טרח על לימודיו. אומנם לא למדתי באוניברסיטה, אבל לחשב את זה אני יודעת... למרות הפחד מהגירוש, אני שואבת הרבה סיפוק מכך שמשפחתי תלויה עכשיו רק בי לפרנסתה. אני יודעת שכל משפחתי המורחבת מלאת הערכה כלפי על סכומי הכסף שאני מצליחה לשלוח למרות שאני מתגוררת לבד בארץ זרה ".

אף התפוררות הרשתות הקהילתיות של מהגרי העבודה נותנת אותותיה במעמדה של מהגרת העבודה בישראל. "מוקד סיוע לעובדים זרים" פועל מאז 1998 לשיפור מעמדם של מהגרי עבודה בישראל והתמקד במהלך השנים, בין השאר, בשחרורם ממעצר של מהגרי עבודה הסובלים מבעיות המונעות את גירושם המיידי. בשנים הראשונות לפעילות המוקד, מרבית העצורים היו גברים ואילו נשים הפונות לסיוע, כדוגמת אנה, היו מחזה נדיר. מרבית הפונים לעזרת המוקד היו חבריהם של העצורים או הכמרים של הכנסיות אליהם השתייכו העצורים. עם השנים, הלכו והתרבו הנשים העצורות אך במקביל, חלה עלייה משמעותית במספר הנשים הפונות לעזרת המוקד בבקשת סיוע לבני זוגן העצורים. נראה שאף הפנייה לארגוני זכויות אדם הייתה נחלתם של הגברים בקהילה ורק עם התפוררותה של הקהילה, גירוש רובם המכריע של הגברים וגירושם האינטנסיבי של הכמרים, רק אז החלו הנשים להעיז ולפנות לארגוני זכויות האדם בכוחות עצמן. מדיניות הגירוש הביאה מהגרות עבודה ללמוד להתמודד לא רק עם פנייה לארגוני הסיוע אלא גם עם פניית הרשויות אליהן.
בזכות הילדים

סיפורה של רוזמרי מהפיליפינים מלמד על התפתחות "יחסיה" עם שוטרי מינהלת ההגירה: רוזמרי הגיעה לארץ עם אשרת עבודה לסיעוד. המעסיק שלה נפטר אחרי חודש, חברת כ"א שלחה אותה ממעסיק זמני אחד לשני עד שהבינה שאיבדה את אשרתה. היא מצאה עבודות ניקיון במשק בית, פגשה בחור נחמד, אזרח הפיליפינים ונולדה להם ילדה שהיום היא כבר בת 10. בן זוגה של רוזמרי גורש זה מכבר, הקשר אתו ניתק והיום היא כבר לא שולחת לו אפילו כסף.

מספרת רוזמרי: "הילדה שלי קוראת עיתונים ויודעת הכל. היא זו שסיפרה לי ששר הפנים החליט לתת אזרחות לילדים שנולדו בארץ לעובדים זרים. לא ממש האמנתי לה אבל מצאתי כתבה גם בעיתון באנגלית שאישרה את זה. כבר כמה פעמים השוטרים עצרו אותי. בפעם הראשונה לא היו עלי כל מסמכים וזה היה נורא. חשבתי שבאמת הולכים לגרש אותי מהארץ והילדה שלי תישאר כאן לבד. הייתי בהלם. המורה של הילדה יצרה קשר עם איזה ארגון זכויות אדם שפנה לשוטרים ושחרר אותי. שם גם אמרו לי לא ללכת בחוץ ללא מסמכים. מאז - לכל מקום אני הולכת עם הדרכון, צילום הדרכון של הילדה שלי ומכתב מהמורה שלה בבית ספר. בהתחלה די היה בצילומים. בחודשים האחרונים כבר לא. כל פעם שהשוטרים פוגשים אותי, הם מבקשים שאכוון אותם לבית הספר של הילדה... ואכן - כשהגענו לבית הספר של הילדה שלי, שני שוטרים יצאו מהרכב לאחר שלקחו ממני את הפרטים של הילדה. הם חזרו לאחר כחצי שעה ושחררו אותי".

רוזמרי מספרת שהפעם הראשונה בה נאספה על ידי שוטרי מינהלת ההגירה, הייתה אירוע טראומטי ביותר עבורה. היא התקשתה להירגע ואף לחזור לעבודה סדירה. עם זאת, ככל שרבו פגישותיה עם השוטרים, רמת החרדה ירדה. היא הבינה שאם תראה במהירות את ניירותיה ולא תתחצף, לא יאונה לה כל רע ובמקרה הגרוע, תיאלץ לשהות בחברת השוטרים מספר שעות ותפסיד עוד יום עבודה. ביטחונה העצמי עלה והיא מלאת גאווה על האופן בו היא מנהלת את מפגשיה התכופים עם שוטרי מינהלת ההגירה. סיפורים דומים גם בפי נשים רבות מבין מהגרות העבודה.

מבדיקת התלונות למח"ש שהוגשו בסיוע "מוקד סיוע לעובדים זרים" עולה שישנה עלייה ניכרת בהפעלת אלימות כלפי נשים על ידי שוטרי מינהלת ההגירה, אך יותר מכל, מעידה רשימת התלונות על נכונותן של נשים לפנות לארגוני זכויות אדם ואף להגיש תלונות רשמיות נגד השוטרים שפגעו בהן. אם בשנת 1999 התלוננו רק מהגרי עבודה גברים על אלימות שוטרים נגדם, הרי שבשנת 2003, היוו המהגרות העבודה 17% מכלל המתלוננים למח"ש בסיוע המוקד ואילו בשנת 2004, חלקן עלה ל-33% מכלל המתלוננים למח"ש.
המעצרים התכופים של אימהות לילדים על ידי שוטרי מינהלת ההגירה פוגעים ביכולת פרנסתן של אותן נשים, אם משום שכל מעצר פירושו אובדן יום עבודה ואם משום שמעסיקים ישראלים נוטים לפטר עובדת לאחר שלא הגיעה לעבודה.

נראה איפה שבמרבית המקרים, למרות שחלה עלייה במעמדה של מהגרת העבודה מייד עם הגיעה לישראל ותחילת משלוח הכספים למשפחתה, כל עוד נשמר בישראל התא המשפחתי בו הגיעה ממדינת מוצאה, הפער בין מעמדה המסורתי והחדש אינו כה חד. יש להניח שלו ניתן היה למהגרות העבודה לשמור על מעמדן החוקי בישראל ולחיות כאן במסגרת משפחתית נורמטיבית, יחסי הכוחות בתא המשפחתי היו נשמרים. לאחר גירושו של בן הזוג מהארץ, חלה עלייה חדה במעמדה של האישה שתורמת לביטחונה העצמי וליתר עצמאות ותעוזה בהתנהגותה כלפי משפחתה בפרט ואף כלפי רשויות מדינת ישראל או כל גורם אתו היא באה במגע בכלל.