הנשים במערכת הפנסיה
דב פלג - "מפנה" 46-47, אייר תשס"ה, מאי ‏2005
מערכת חברתית נבחנת לפי המטרות הכלליות שהחברה הציגה לה. לגבי מערכת הפנסיה אלו הן המטרות:
1. לאפשר לעובד ולמשפחתו להמשיך ברמת החיים שהשיגו אותה בעת עבודתם גם לאחר הפרישה מהעבודה;
2. כל עובד יהיה מכוסה במערכת פנסיונית.

הפנסיה עוסקת בנושא לטווח ארוך מאוד ולכן עליה להשיג יציבות לטווח כזה. כל הצעה לשינוי במערכת חייבת לכלול צעדים שיבטיחו את היציבות לטווח ארוך. מאחר והשוק איננו פותר בדרך כלל בעיות לטווח-ארוך הרי דרושה בפנסיה התערבות המדינה והכוחות החברתיים, לכן מוגדר שלגבי הפנסיה יש 'כשל שוק' שיש לטפל בו במסגרת מדינת-הרווחה. מבחן היציבות צריך לכלול פתרון בעיות שהצטברו מהעבר, בפנסיה - גירעון אקטוארי, והתייחסות ללחצים שיווצרו בעתיד - זו התארכות תוחלת החיים, שינויים במבנה המשפחה, ירידת הילודה והזדקנות האוכלוסייה, לחץ פיסקלי כבד עקב מעורבות גדולה של המדינה בנושא.

לנשים בעיות ייחודיות בנושאים אלה ולכן דרושה התייחסות מיוחדת לבעיותיהן הפנסיוניות. למרות השיפור העצום במעמדן של הנשים בארצות המפותחות עדיין הן מופלות לרעה בתחומים רבים המשפיעים גם על הפנסיה שלהן - לכן נצטרך לטפל בנושאים אלה במיוחד. התלות היתרה של הנשים בהתערבות המדינה יוצרת עבורן סיכון גבוה יותר משל כלל החברה כי אנו נמצאים בתקופה של היחלשות הסולידריות החברתית ומדינת הרווחה בכלל ובישראל בפרט. יש לבחון חולשות אלו במפורט ולנסות למצוא להן תיקון ע"י שינויים בחוקי ותקנות הפנסיה. על כל אלה נדון להלן.

כניסה מוגברת של הנשים לשוק העבודה (עד כדי שוויון בהשתתפות בשוק העבודה לגברים בסקנדינביה) יצרה כמה בעיות ייחודיות לגביהן במערכת הפנסיה: בעת הלידה היולדת מפסיקה לעבוד זמנית וכך נוצר 'חור' בפרנסת המשפחה. כמעט כל הארצות המפותחות הנהיגו לשם כך 'דמי-לידה' המחליפים את השכר לתקופה מוגדרת (בישראל התקופה היא 12 שבועות, מוחלפים 100% של השכר, בארצות רבות התקופה ארוכה יותר אך בחלקן לא מוחלף כל השכר). סתימת 'החור' הזה יכולה ליצור גם רציפות בצבירת זכויות הפנסיה; כאשר האישה עובדת מחוץ למשק הבית יש צורך להמשיך ולטפל בילדים ולעתים גם בהורים קשישים, טיפול זה מוטל לרוב על האישה וזה גורר הפסקה בעבודתה או מעבר לעבודה חלקית - בשני המקרים יש פגיעה ברציפות צבירת זכויות הפנסיה ובגודלן; במשק מודרני יש תקופות ארוכות של אבטלה - נגע זה פוגע גם בנשים עובדות, בעת האבטלה אין הפרשה למערכת פנסיונית ונוצרת הפסקה בבניית הפנסיה. בדרך כלל שכר הנשים נמוך משכר הגברים ולכן גם הצבירה הפנסיונית שלהן נמוכה יותר. אם כל אחד יישאר עם הצבירה שלו - מצב הנשים אחרי הפרישה, במידה ויש היפרדות או אלמנות, יהיה נחות ולגביהן לא תושג המטרה הראשונה כנ'ל של המשך רמת-החיים אחרי הפרישה. מאחר ונחיתות האישה בפנסיה נובעת במידה רבה מחובותיה המשפחתיים הרי יש כאן אי-צדק משווע שיש למצוא לו פתרון.
הפתרונות הפנסיוניים

הפתרון הפשוט ביותר הוא רישום שוטף של צבירת זכויות הפנסיה של שני בני הזוג בחשבון משותף כך שבעת הצורך אפשר יהיה לחלקן בצורה שווה לשניהם. כאשר שיטת מערכת הפנסיה היא 'זכויות לפי הפרשות' (DC) הנהוגה היום בקרנות החדשות בישראל ובחלק ממערכות הפנסיה בארצות המפותחות, הרי שיטה פשוטה זו יכולה לפעול בלי בעיות מיוחדות. כאשר שיטת הפנסיה היא 'זכויות ידועות מראש' (DB כפי שנהוג בישראל בקרנות הוותיקות ובפנסיה תקציבית) הרי הבעיה סבוכה יותר מבחינה טכנית אך ניתנת לפתרון. שיטה זו מתעלמת מההבדל בתוחלת החיים בין המינים שהיא ארוכה יותר לנשים - במאמץ טכני מסוים אפשר להכניס לחשבון גם את הפתרון לבעיה זו. שיטה זו מאפשרת ליצור חשבון פנסיוני נפרד לכל בן זוג בכל עת שהדבר יידרש. כמו כן מאפשרת שיטה זו לבטל כמעט לגמרי את שיטת 'השארים' (אלמן/אלמנה מקבלים חלק מהפנסיה של בן-זוג שנפטר) ולהשתמש במקורות האקטואריים של 'השארים' להגדלת הפנסיה של שני בני הזוג וכך להתקרב למטרה הפנסיונית של שמירה על רמת החיים. אכן בשבדיה, שבה ההשתתפות של שני המינים כמעט שווה בשוק העבודה ומכאן ביצירת הפנסיה, בוטלה ברובה זכות 'השארים'. שיטה זו פשוטה אך מהפכנית מבחינת המחשבה החברתית-ציבורית ולכן ספק רב אם תיכנס לפעולה בשנים הקרובות, לפיכך יש לחפש תיקונים מתאימים בתקנות בכדי לאפשר את השגת המטרות ופתרון הבעיות שהצגנו.
גיל הפרישה מעבודה

במערכת הפנסיה הוותיקה בישראל, וכך גם ברוב הארצות בעלות המסורת האנגלו-סכסית, התקנה הייתה שהאישה יכולה לפרוש עם פנסיה מלאה, או עם הזכויות שצברה, בגיל 60 והגבר בגיל 65. הבדל זה נומק בצורות שונות, בין היתר: עבודת האישה קשה יותר ובעיקר בגיל מתקדם, בזוג הנשוי האישה לרוב צעירה יותר ורצוי ששני בני-הזוג יפרשו ביחד, וכדו'. זכות זו לפרישה בגיל שונה התעלמה לגמרי מהבעיה האקטוארית הכללית של היווצרות גירעון אקטוארי ומהבעיה של תוחלת חיים ארוכה יותר של הנשים. הצורך לפתור את בעית הגירעון האקטוארי שהצטבר מהעבר ולמנוע גידולו בעתיד הביא למהלכים של השוואת גיל הפרישה ביו המינים לרף הגבוה של הגבר, ולדחיית גיל הפרישה לשניהם (ועדת נתניהו, 2000, המלצות וניתוח).

ברוב הארצות המפותחות הושווה בשנות ה-90 למאה שעברה גיל הפרישה לשני המינים ל-65. בכמה ארצות, דנמרק לדוגמה, הועלה גיל זה לשני המינים ל-67, ומתקיימים דיונים בכמה ארצות לביטולו בכלל או לדחייתו לגיל 70 (ארה'ב). הדחייה התאפשרה כי העובדים בגילאים אלה בריאים היום יותר מבעבר, העבודות ברובן קלות יותר פיזית ולכן העובד/ת יכול/ה לעמוד בשינוי זה. בישראל היו מספר ניסיונות לדחות את גיל הפרישה לנשים בשנות ה-90 למאה שעברה אך התנגדות נמרצת של ארגוני הנשים וחוסר רצון פוליטי 'לריב' אתן מנע את השלמת המהלך. הגורם הקובע בתחום תקנות הפנסיה הוא הממשלה שהיא המפקח לפי חוק על המערכת, אך גם להסתדרות יש חלק באשמה של הצטברות גדולה יותר של גירעון אקטוארי עקב אי דחיית גיל הפרישה.

דחייתו משיגה שתי מטרות מיידיות: פחות שנים לשלם את הפנסיה, יותר שנים לקבל דמי-ביטוח לקרן. בישראל הדחייה לגיל 67 לשני המינים תביא פתרון לכ-40% מהגירעון האקטוארי של המערכת הוותיקה (חישובי ועדת-נתניהו, 2000). המלצות הוועדה לא בוצעו והוא נדחה ל-2003 במסגרת תוכניות-החירום הכלכליות. האוצר הציע, ובצדק, לדחות בהדרגה (לנשים במשך 21 שנים) את גיל הפרישה ל-67. ההסתדרות התנגדה מאוד, אף איימה בשביתה, (ולדעתי זו טעות), ובסופו של דבר התקבלה פשרה שגיל הפרישה לנשים נידחה ל-64 במשך 12 שנים (הסולם לפי ועדת-נתניהו) ומבלי שזה נאמר יהיה המשך עד 21 שנים לפי המלצות הוועדה. תהליך דחית גיל הפרישה החל למעשה ויתרום רבות להשגת המטרה של יציבות אקטוארית למערכת הפנסיה. קידום ההשתתפות בשוק העבודה של נשים בגיל מתקדם הוא בעל חשיבות. נושא זה נכלל בהרחבה בדו'ח ועדת-נתניהו. ההשתתפות של הנשים בשוק העבודה מחייבת הכשרה כללית ומקצועית בגילאים אלה, עזרה למעסיקים לקלוט עובדים מסוג זה ויצירת התנאים לעבודה חלקית. הנושא חשוב לכל העובדים אך לנשים יש בו בעיות ייחודיות כי חלק גדול מהן (יותר אשר בקרב הגברים) עובד בעבודות פשוטות שקשה להמשיך בהן לאורך זמן ובגיל מתקדם.
דמי-הביטוח לפנסיה

(דמי-הגמולין בלשון התקנות): בדרך כלל שיעור דמי-הביטוח שווה לשני המינים למרות תוחלת החיים הארוכה יותר לנשים (יש כאן סבסוד סמוי שלהן בקרנות הוותיקות ובתקציבית, בקרנות החדשות יש ביטוי בקצב צבירת מנות הפנסיה לעובדה של תוחלת חיים ארוכה יותר לנשים). דמי-הביטוח היו 16% מהשכר (עובד ומעסיק) עד 1988, מאז הועלו ל-17.5% בכדי להקל על הלחץ האקטוארי. לכשהתברר בשנות ה-90 שהגירעון האקטוארי גדל צריך היה להעלותם ל-20 % לפחות, בעניין זה ההסתדרות הייתה היוזמת אך האוצר מנע את המהלך מתוך נאמנות למדיניותו למנוע בכל מחיר לחץ על המעסיקים.

רק במסגרת תוכנית החירום הכלכלית ב-2003 הועלו דמי הביטוח ל20.5% ורק בקרנות הוותיקות הגירעוניות. מהלך זה יקטין את הגירעון בעוד 25% בערך. הגדלת דמי-הביטוח נעשתה אף היא באיחור רב והפעם באחריות האוצר בלבד. דמי הביטוח לא הועלו בקרנות ותיקות מאוזנות (בהן אחוז קטן של המבוטחים) ובקרנות החדשות. לכאורה זהו צעד נוח למבוטחים אך הוא מסכן אותם מאוד: בתקנות החדשות שהכתיב האוצר נכלל סיכון גבוה למבוטחים כי כל לחץ אקטוארי עקב עליית תוחלת החיים יגרור הקטנת זכויות הפנסיה שתפגע קשה בהשגת המטרה הבסיסית של המערכת. כלומר: גם לנשים בקרנות הוותיקות הגירעוניות הועלו דמי-הביטוח ב-3%, לדעתי - בצדק רב.
קצבת הזקנה בביטוח הלאומי

זו כידוע איננה תלויה בעבר התעסוקתי של הזכאי לקצבה אלא זו זכות 'אזרחית' (לכל תושב ישראל שמילא תנאים מסוימים). לפי המודל הקלאסי של המשפחה שבה הבעל היה המפרנס לא קיבלה עקרת הבית קצבת זקנה כלל כי לא שילמה דמי-ביטוח וכביכול איננה זקוקה לקצבה. מ-1996 חל שינוי בחוק הביטוח הלאומי וגם עקרת הבית שהגיעה לגיל המתאים, גיל 65, מקבלת קצבה בסיסית. הקצבה הבסיסית היא 16 % מהשכר הממוצע במשק, עובד ששילם 35 שנה דמי-ביטוח יכול להגיע לקצבה של 24% מהשכר הממוצע.

ההכנסה לאחר הפרישה מעבודה מורכבת בעיקרון משניים: קצבת הזקנה והפנסיה 'התעסוקתית' (היחסית לשכר/הכנסה). מאחר שלנשים בדרך כלל שכר נמוך יותר, חלקן עדיין לא משתתף בשוק העבודה או משתתף חלקית הרי גם כאשר ההכנסה הממוצעת לאחר הפרישה הינה ביחס קבוע לזו שלפניה (נניח שיעור-תחלופה של 80%) הרי לנשים כדאי שהחלק של קצבת הזקנה יהיה גדול יותר מאשר הפנסיה. כלומר לנשים כדאי להגדיל את קצבת הזקנה ולהקטין את הפנסיה כי עקרת הבית מקבלת רק את הקצבה, והנשים העובדות בחוץ גם-כן יקבלו הכנסה גבוהה יותר אם הקצבה תגדל על חשבון הפנסיה. לכן לא מקרה הוא שבאירופה הקצבה הבסיסית היא 25-30% מהשכר הממוצע וזה מיטיב עם הנשים. המסקנה - על ארגוני הנשים ונציגותן בכנסת ובממשלה לחתור להגדלת קצבת הזקנה גם על-חשבון הפנסיה.
חוק ביטוח-חובה לפנסיה

ביחס להתקשרות העובד למערכת פנסיונית קיים 'כשל שוק', היינו: בתנאי השוק הרגילים ההחלטות הן לרוב לטווח קצר ועובדים צעירים לא יתקשרו בזמן למערכת פנסיה כי להם בעיות בוערות יותר, ובעלי הכנסה/שכר נמוך לא יפרישו לפנסיה כי קשה להם. בכדי שכל העובדים יגיעו לפנסיה מסודרת יש להכריח אותם לכך באמצעות חוק מתאים.

לגבי נשים צעירות חל כשל-השוק כנ'ל, לאחר כמה שנים רובן יולדות ואז יש הפסקה מלאה ו/או חלקית בעבודה וצבירת זכויות הפנסיה נפסקת, ובשלב הבא הן חוזרות להשתתף בשוק העבודה אך הכנסתן נמוכה יותר. לכן הצורך בחוק ביטוח-חובה לפנסיה חזק יותר לגבי הנשים ועליהן לחתור שגם בישראל הוא יחוקק.
הפסקות בעבודה

הפסקת העבודה לתקופות ארוכות עקב לידה, טיפול בילדים וטיפול בבני-משפחה אחרים (בעיקר זקנים) שלעתים קרובות מתלווה בניתוק מהמעסיק גורמת להפסקת צבירת הזכויות לפנסיה. העובדת יכולה, אומנם, לשלם מיוזמתה את דמי-הביטוח ולהבטיח את רציפות הצבירה אך מחוסר מקורות הכנסה ו/או חוסר ידע הדבר לרוב לא נעשה. מצב דומה חל גם על הפסקת העבודה עקב אבטלה. הפתרון המוצע: מי שמשלם קצבה מחליפת שכר, וזה לרוב הביטוח הלאומי, ישלם גם באופן אוטומטי דמי-ביטוח לפנסיה בהתאם. סידור כזה קיים היום בחלק ניכר מארצות אירופה.

יש לחזור ולהדגיש - תיווצר הוצאה חדשה גבוהה במערכת הביטחון הסוציאלי שהמקור שלה הוא ביטול חלקי של זכות 'השארים' ודחייה פורמלית ובפועל של גיל הפרישה. נחזור ונזכיר שצפויה הארכת משך הפסקות העבודה בגין לידות בכדי לעודד את הילודה.

חלק ניכר מן ההפסקות בעבודה של האישה הן בגיל צעיר יחסית (חוץ מהפסקות עקב אבטלה שיכולות להיגרם בכל גיל) ולכן דרושה חקיקה בנושא ומקור חיצוני שיספק את דמי-הביטוח. זו דוגמה נוספת ל'כשל השוק' בתחומי הפנסיה שפתרונו מחייב ביטוח-חובה בחוק.
גירושין או היפרדות

העיקרון המנחה הוא שכל ערך כלכלי המושג על-ידי הזוג בעת חיי המשפחה שייך לשניהם ובעת ההיפרדות יש לחלקו ביניהם בשוויון. זכויות הפנסיה הן אחד הערכים הכלכליים הגדולים ביותר המצטברים בידי המשפחה בעת חייה המשותפים. לבתי-הדין המטפלים בנושא זה יש נטייה לסכם את כל הנושאים בבת אחת בעת הגירושין הפורמליים ולרוב לפתור הכל בקביעת העברה כספית חד-פעמית (חוץ מ'מזונות'). חלוקת זכויות הפנסיה שהצטברו בעת הנישואין סבוכה בהרבה: לעתים קשה מאוד לכמת אותן ולבטח קשה להופכן לערך כספי מהוון (למשל בפנסיה 'תקציבית'); הזכויות רשומות לרוב ע'ש המפרנס הראשי (לרוב הבעל) ואי-אפשר להעבירן כזכויות ע'ש מישהו אחר, גם כאשר האישה עובדת אך זכויותיה הפנסיוניות נחותות קשה מאוד להעביר מהבעל זכויות עתידיות על-שמה. לאישה תוחלת חיים ארוכה יותר ולכן מתעוררת השאלה: האם מוצדק להבטיח לעתיד פנסיה חודשית בגודל שווה לכל בן-זוג מהזכויות שהצטברו ע'י שניהם, כלומר - סה'כ הערך המהוון של הפנסיה יהיה גדול יותר בידי האישה, או לחלק את הזכויות שהצטברו באופן שווה, וזה קל יותר לביצוע, ואז הפנסיה החודשית של האישה תהיה קטנה יותר.

כאמור לעיל יש נטייה לחסל את התלות ההדדית בין בני-זוג שנפרדו ע'י העברות כספיות מתאימות. בתחום הפנסיה הפתרון הקל ביותר מבחינה ניהולית הוא להשאיר את החלוקה לעת המימוש, בעת קבלת הפנסיה בפועל, כי אז הזכויות הופכות לכסף שוטף וזמין הניתן להעברה. לפיכך יש להכריע בין היתרון הפסיכולוגי והמעשי של הניתוק המרבי בין הנפרדים לבין הבטחת זכויות הפנסיה בצורה הצודקת ביותר ובדרך הניתנת לביצוע מעשי.

כל הנאמר עד כה מביא למסקנה שיש לחלק בין הנפרדים זכויות ולא כסף. מאגר הזכויות המשותף יכלול את כל הזכויות הפנסיוניות ובביטוח הלאומי שהצטברו עבור שני בני-הזוג. ניהול הזכויות בנפרד לכל בן-זוג יהיה בקרן הפנסיה שבה הצטברו רוב הזכויות שלו, זכויות בן הזוג השני יועברו מקרן אחרת, אם זה דרוש, דרך מנגנון רציפות הזכויות. זו תוספת משמעותית להוצאות הניהול בקרן הפנסיה שנושאים בה כל המבוטחים מתוך ההדדיות הכללית שבמערכת (יש ארצות שתוספת ההוצאות מוטלת על הזכויות של הנפרדים ומקטינה אותן). לאחר החלוקה יתנהל בקרן תיק נפרד לכל אחד וזה ימשיך את צבירתו לפי תנאי חייו.

כרבע מאירועי 'הפנסיה המקיפה' הם בתחום הנכות. כאשר אחד מבני הזוג הנפרדים הוא נכה יש להבטיח עבורו את כל הזכויות הפנסיוניות המגיעות לו עקב מצבו המיוחד וזאת עד גיל הפרישה. בעת הפרישה משתוות הזכויות בגין הנכות לאלו שבגין הגיל ואז אפשר להפעיל את מנגנון החלוקה כמוצע לעיל.

קיימת בישראל מבחינה משפטית 'הלכת השיתוף' שיכולה להוות תשתית משפטית מספקת להצעות הנ'ל. בכדי להבטיח את חלוקת זכויות הפנסיה בצורה מסודרת, בעיקר מבחינת האישה, דרושה תשתית משפטית מפורטת ונפרדת מכל חוק אחר (למסקנה זו הגיע, למשל, גם הפרלמנט בבריטניה). אם וכאשר יהיה חוק ביטוח-חובה לפנסיה גם בישראל הרי ניתן לשלב נושא זה בתוך נוסח החוק.
חד-הוריות

התמיכה בהן היא בעיקר בעיה של הביטוח הלאומי, אך יש כמה היבטים הנוגעים למערכת הפנסיה. נושא מרכזי בתחום זה היא הדרך כיצד להביאן מוקדם ככל האפשר לעבודה חלקית ואח"כ מלאה {נוסף ליתרונות רבים הנובעים מכניסה לשוק העבודה יש לעורר אצל נשים את האינטרס לבנות לעצמן זכויות פנסיוניות כי צבירתן תלויה בפעילות בשוק העבודה וכך יווצר אצלן תמריץ נוסף להשתתף בשוק זה}.

יש להבדיל בין כמה קבוצות עיקריות של חד-הוריות: גרושות (או נפרדות) שהיו בשוק העבודה ונאלצו להפסיק לעבוד עקב הצורך לטפל בילדים, גרושות שקיבלו זכויות פנסיה מסוימות לפי הסכם הגרושין; חד-הוריות (צעירות מאוד לרוב) שילדו ילדים ללא קשר עם בעל ידוע ושלרוב לא עבדו או עבדו בצורה לא מסודרת ולא החלו להפריש לפנסיה.

הסדר ההפרשה של דמי-הביטוח בעת הפסקות בעבודה יכול לתרום רבות לגבי שתי הקבוצות הראשונות שיש להן זכויות פנסיה מוקפאות (זכויות שהצטברו לפני הפסקת העבודה עקב הגירושין). הבעיה - מאין יילקחו המקורות להפרשה רציפה של דמי-ביטוח. הקצבה לחד-הוריות מכוונת לצורכי קיום האם והילדים ולכן אפשר לגרוע ממנה סכום קטן מאוד לצורך תשלום דמי-ביטוח לקרן פנסיה (חלק העובד), בכדי להגיע לדמי-ביטוח מינימליים יש להוסיף למטרה סכום נוסף מהביטוח הלאומי (במקום חלק המעסיק).

לקבוצה השלישית, חד-הוריות 'מקוריות', יש לבנות את זכותן בקרן מהתחלה. מוצע לבחון את האפשרות שגם לגבי קבוצה זו יופרש לפנסיה סכום סמלי מתוך הקצבה המיוחדת עבורן ולהוסיף סכום נוסף מהתקציב של הביטוח הלאומי שיוקדש להבטחת זכויות פנסיה בעת הפסקות בעבודה.
הפנסיה לנשים ומדינת הרווחה

מערכת פנסיה הוקמה בעבר הרחוק יחסית כנושא לעצמו (לדוגמה ביסמרק ב-1889) בלי קשר לנושאי רווחה אחרים. מערכת הפנסיה קיבלה תנופה עצומה אחרי מלחמת העולם השנייה עם התבססותה של מדינת-הרווחה בארצות המפותחות בכלל ובאירופה בפרט, עם עומק ורוחב מיוחדים בסקנדינביה. מערכת פנסיה 'ציבורית' מושתתת על ניהול קולקטיבי של הסיכונים הגלומים בפנסיה (תוחלת החיים, התפתחות ההכנסה, התשואה בשוק ההון, תוחלת נכות ותמותה בגיל העבודה ועוד). הנכונות לניהול משותף של הסיכונים הוא חלק בלתי נפרד ממדינת הרווחה, כאשר יש סולידריות יותר עמוקה בחברה יש יתר נכונות לניהול משותף של הסיכונים. לכן לא מקרה הוא שעם היחלשות מדינת הרווחה בישראל ובארצות מפותחות אחרות נוצר תהליך של מעבר ממערכת 'מבטיחת זכויות'.(DB), למערכת הבנויה על ההפרשות האישיות (DC), ומכאן לחשבונות פנסיה אישיים. בתהליך זה יש נחיתות לאישה כי יש לה פחות הפרשות לפנסיה, קשה לה יותר לנהל חשבון-פנסיה-אישי כי זה מחייב יותר הפרשות וכן ידע פיננסי.

ראינו לעיל שכל הבעיות הייחודיות של הנשים בפנסיה מחייבות פתרונות בעזרת מדינת הרווחה בכלל והביטוח-הלאומי בפרט. בתקופה שהמדיניות העיקרית היא צמצום הקצבאות, וזהו המצב עתה בישראל, הרי קשה להניח שהממשלה תיתן יד, וכסף, לייצוב זה של מעמד הנשים במערכת הפנסיה.

על האישה העובדת ליצור פשרה בין 3 מרכיבים: עבודה, אחריות למשפחה ולרווחתה שלה. המתח בין מרכיבים אלה גדול במיוחד בגילאי הילודה העיקריים 20-40. ההקלה על המתח בין המרכיבים האלה בחיי האישה העובדת נעשית בעיקר בעזרת מדינת הרווחה. מדינת הרווחה הסקנדינבית נתנה את הפתרון העמוק ביותר ע'י הוצאת כמה מטלות משפחתיות מחוץ למשק הבית ע'ח המדינה, בעיקר - טיפול בילדים מגיל צעיר מאוד במשך רוב שעות היום בפעוטונים וגנים בתשלום זעיר של הפרט ויום לימוד ארוך במערכת החינוך, טיפול מקיף בקשישים במוסדות בקהילה. מיסוד זה אפשר לרוב הנשים להשתתף בשוק העבודה ולרוב באופן מלא, רמת ההשתתפות הגיעה למצב זהה לשל הגברים. השתתפות גבוהה זו של הנשים בשוק העבודה הביאה לפערים קטנים בשכר בין המינים ורמה מינימלית של עוני בקרב הנשים והילדים.

ביבשת אירופה תרמו לפתרון הדילמה בין עבודה-משפחה ורווחה ע"י הגדלת הקצבאות למשפחה לפי ההשתתפות בשוק העבודה ומספר הילדים. גם כאן הגיעו לרמות גבוהות של השתתפות הנשים בעבודה אך ברמה פחותה מהגברים באופן מובהק ולכן נותרו פערי שכר גדולים יותר ביניהם. גם בארצות יבשת אירופה הגיעו לרמה נמוכה למדי של עוני בכלל וילדים בפרט. בארצות האנגלו-סכסיות, ובעיקר בארה'ב, תרומת מדינת הרווחה למשפחה ולנשים היא הנמוכה ביותר והתוצאות בהתאם מבחינת העוני והפערים, (מסיבות אחרות השתתפות הנשים בעבודה גבוהה גם בארה"ב).
לסיכום

רמה גבוהה של פעילות מדינת הרווחה תורמת לקידום פתרון נאות לבעיות האישה בכלל ולבעיותיה הפנסיוניות בפרט. יש לקרוא לארגוני הנשים ולנשים עצמן להיאבק על הישגי מדינת הרווחה ואף לקדמם על-אף המדיניות של 'ממשל קטן' המונהגת היום בישראל ובכמה ארצות נוספות.

· רשימת מקורות ניתן לקבל בפנייה למערכת.