מן המערכת: הזמנה לפגישה עתידית בין הפמיניזם לסוציאל-דמוקרטיה
סילביה פוגל-בזאוי - "מפנה" מס. 46-47, אייר תשס"ה, מאי ‏2005
חוברת זו מוקדשת לנשים בחברה הישראלית כיום. במסגרתה, אנחנו מנסים להבין מה קורה לנשים בישראל לאחר יותר משלושה עשורים של עשייה פמיניסטית, קרי - עשייה ארגונית ופוליטית ששמה לה למטרה לקדם את השוויון המגדרי בחברה. בהתאם לכך, אנו שואלים במה "הגל השני" של הפמיניזם, אשר גאה בשנות ה-70 המוקדמות, שינה את מעמדן של הנשים ויצר עבורן אופקים ואפיקים חדשים.

כדי להשיב לשאלה, אנו מציגים כמה רעיונות בסיסיים כרקע למאמרים הרבים והמגוונים המוצגים כאן. סדר הצגת המאמרים והחלוקה ביניהם משקפים את אותם רעיונות בסיסיים המובאים בהמשך. ברור שאין בכוונתנו לטעון שמאמרים אלה הם ראי של המציאות כולה; למעשה חסרים כאן נושאים רבים, למרות הקף הנושאים הנדונים כאן. למשל, חסרה התייחסות לנשים עולות מאתיופיה או מברית המועצות לשעבר; אין דיון בנשים ב"גיל השלישי", אין מאמר הדן בעשייה המשפטית הענפה שנעשתה למען קידום השוויון המגדרי; אין התייחסות לפוליטיקה של הגוף וכו'. יחד עם זאת, מתוך התבוננות במרחבים החדשים שנוצרו והקשבה לקולות פמיניסטיים הנשמעים כאן, ניתן לחוש את דופק השינוי החברתי. לכן, לאחר הצגת הרעיונות המקדימים ולאחר הצגת המאמרים, אנו מציעים כמסקנה מסגרת חשיבתית לעשייה פמיניסטית בישראל בעידן הגלובליזציה הניאו-ליברלית. מסגרת חשיבתית זו בהחלט מהווה הזמנה לפגישה עתידית בין הפמינזים לסוציאל-דמוקרטיה.

1. משנות ה-70 ועד היום, נשאר הקונפליקט הישראלי-ערבי ה"עיקרון המארגן" של החברה.
בזמנים של "הפוגה" (הסכמי אוסלו) כמו בזמנים של מלחמה ("מלחמת יום כיפור", "מלחמת לבנון", "האינתיפאדה הראשונה", "האינתיפאדה השנייה"). הקונפליקט הכתיב את סדר-היום הלאומי ואת הערכים הדומיננטיים בחברה: בשם הביטחון הוגדרה "טובת הכלל" כקודמת לטובת הפרט וסוגיות זכויות האזרח וזכויות האדם נעשו לא פעם משניות ואף לא רלוונטיות.

למרות זאת, במשך כל אותן השנים עברה החברה הישראלית תהליך של ליברליזציה כלכלית ופוליטית ביחד עם תהליכי דמוקרטיזציה. תהליכים אלו, אותם ניתן לכנות תהליכי האינדיווידואליזציה הכלכלית, התרבותית והמוסדית של החברה הישראלית, יצרו עבור הפרט מעגלים נרחבים של אוטונומיה ושל "הגדרה עצמית", המאפשרים לו, לפרט, להחליט על גורלו, תוך העמדת צרכיו ורצונותיו במרכז הסדר החברתי. תהליכים אלו גם העצימו קבוצות רבות (הומוסקסואליים, מזרחיים, דתיים, חרדים, נכים ואף במידה מסוימת, ערבים אזרחי מדינת ישראל), וקירבו אותם - במידה כזו או אחרת- למוקדי הכוח של המדינה ושל החברה. תהליכי הליברליזציה והדמוקרטיזציה שעברו על החברה הישראלית מוצאים היום את ביטויים בהתחזקותה של החברה האזרחית מול מוסדות המדינה ובחשיבות הגוברת של הארגונים הלא ממשלתיים (ה-S'NGO) ושל התקשורת (המיינסטרימית והאלטרנטיבית) בזירה הפוליטית.

2. הפמיניזם – אותו רעיון פילוסופי ופוליטי ששם לו למטרה לקדם את השוויון המגדרי בחברה - ניזון מתהליכים אלה וגם האיץ אותם. על רקע אותם תהליכי ליברליזציה ודמוקרטיזציה, דרשו הנשים להשתלב בחברה על בסיס שוויוני יותר, אם ברמת הפרט ואם ברמה הקבוצתית (לסביות, ערביות, מזרחיות, דתיות). מאבקן של הפמיניסטיות פרץ את גבולות ההגמוניה, הרחיב את השיח הליברלי-דמוקרטי ותרם לכינון מוסדות המקדמים את זכויות האדם של הנשים. בכך, יצר המאבק הפמיניסטי שיניו תרבותי משמעותי. במסגרת תהליכי שינוי תרבותי זה, השתנו הנחות יסוד מסוימות לגבי הסדר המגדרי הראוי בחברה: מיקומן של הנשים בספירה הציבורית הפך למובן מאליו, חל שינוי בשיח המתייחס לספירה הפרטית והגבולות המפרידות בין הספירה הציבורית לספירה הפרטית נעשו גמישים ודינמיים יותר ביחס לעבר. תרמו לכך, ובמידה לא מבוטלת, העלייה המרשימה בהשכלתן של הנשים והשתלבותן המסיבית בשוק העבודה, אם בתחומים "נשיים" מסורתיים (חינוך, עבודה סוציאלית, פקידות) ואם בתחומים "גברים" יותר, (פיננסים, ניהול, תקשורת, משטרה, ספורט). לכך התלווה "חקיקה פמיניסטית" ענפה, אשר החלה כבר בשנות ה-70, אך הועצמה בעיקר בשנות ה-90, כשנשבה רוח ה"מהפכה החוקתית". על רקע זה, גם התאפשר לנשים (יהודיות בלבד, כמובן) לפרוץ כמה מחסומים מגדריים בצבא ולהשתלב בתפקידים מקצועיים ויוקרתיים יותר בו בזמן שפמיניסטיות דתיות החלו לאתגר את שיח הממסד הדתי תוך כינון פרקטיקות חדשות: בקרב היהודיות, למשל, הוקמו מסגרות רבות ללימוד תורה ביחד עם מספר ניכר של קבוצות תפילה לנשים. התפתחויות אלה גם לוו בפריצת 'גדר הביטחון המגדרית' ונשים החלו להשתתף גם בקביעת סדר היום הביטחוני כנשים ("נשים בירוק"), כאימהות ("ארבע אימהות", "שובי"), כפמיניסטיות ("נשים בשחור" וכאימהות פמיניסטיות, ("מחסום ווטש"). על רקע זה, גם התמסד בישראל "הפמיניזם המדינתי" כאשר המדינה הקימה מסגרות האמורות לקדם את השוויון המגדרי כפרויקט לאומי ( יועצת ראש הממשלה למעמד האישה והרשות למעמד האישה, הוועדה למעמד האישה בכנסת, יועצות למעמד האישה ליד ראשי ערים וכ"ו). אין פלא בכן, שאנו מוצאים במחקרים שונים שהתפרסמו החל מסוף שנות ה-90, שחלק גדול בציבור הישראלי, היהודי והערבי, מוכן לראות נשים בתפקידים בעלי עוצמה וסמכות ותומך בהשתלבות משמעותית יותר של הנשים בלב הספרה הציבורית, ז"א בספרה הפוליטית. כפי שציינו לעיל, השינוי התרבותי התבטא גם בכך שהשתנה אותו שיח המתייחס לספרה הפרטית ולגבולות המפרידים בינה לבין הציבורית. בעיקר, נעשתה סוגיית האלימות כלפי נשים (אונס, זנות וסחר בנשים, חילול כבוד המשפחה, הכאת נשים, פורנוגרפיה, פוליגמיה, הטרדה מינית, נישואי ילדות וכ"ו), לסוגייה חברתית, קרי לסוגייה בה מוסדות החברה אמורים לטפל על מנת למסד את זכויות האדם של הנשים. במקביל, החל תהליך ערעור הגבריות הפטריארכלית כגבריות הנורמטיבית הבלעדית ו"הגבר החדש" החל להופיע על הבמה התרבותית, תוך דרישה לזכות "בהגדרה עצמית" ע"י מסמוס הגבולות המגדריים, אשר במשך אלפי שנים כפו עליו להתאים את עצמו לסטריאוטיפ הגברי (כוח, אלימות, שליטה, איפוק וכ"ו). על רקע זה, החלו ה"אבות החדשים" להשתלב כחלק נורמטיבי מהנוף החברתי בישראל. כל זה קרה למרות - ואולי בגלל? - שמוסד המשפחה נשאר יציב יחסית ולמרות שהמשפחתיות המשיכה להיות סימן ההיכר של החברה הישראלית.

3. יחד עם זאת, במרוצת השנים, השתנה החיבור בין תהליכי הליברליזציה לבין תהליכי הדמוקרטיזציה בחברה הישראלית. עם שילובה של ישראל בכלכלה הגלובלית הניאו-ליברלית, ככל שגברה מה שנהוג לכנות "מהפכת ההפרטה" ללא בלמים מוסדיים ופוליטיים, כך הפך הליברליזם הישראלי לאנטי-דמוקרטי. תהליכי הליברליזציה אומנם העמידו את הפרט במרכז הסדר החברתי, (כזכור עד גבול מסוים בגלל הקונפליקט); אולם במסגרתם לא נוצרו מנגנוני הכלה חברתיים (ארגונים חדשים למשל), מנגנוני הכלה כלכליים (המבטיחים חלוקה צודקת יותר של המשאבים), מנגנוני הכלה פוליטיים (חלופה פוליטית מגובשת), האמורים לאפשר לכל אחד ואחת לממש מרכזיות זו ואת האוטונומיה שלו. כיום, הניאו-ליברליזם ותומכיו (הרבים) דוחפים לשולי החברה מספר הולך וגדל של אנשים: בשלהי המאה ה-21, כשליש ממשקי הבית בישראל מוגדרים כעניים החיים מתחת לקו העוני, ובסוגייה זו צועדת ישראל בראש המדינות המפותחות. אם נזכיר עוד שבישראל, דחיקה כלכלית זו משתלבת עם הדרה על בסיס לאומי, דתי ועדתי, יתברר לנו עד כמה מצב זה נוגד את היסודות הרעועים של הדמוקרטיה הישראלית (הקונפליקט, יחסי דת ומדינה), ומאיימת עליהם.

4. הפמיניזם שגאה מחדש על רקע תהליכי הדמוקרטיזציה והליברליזציה שתוארו לעיל, נעשה, עם הזמן, יותר ויותר ליברלי, אם בגרסה הקלאסית של הליברליזם ואם בגרסתו הרב-תרבותית. אמנם בשנת 1977, מפלגת הנשים הסוציאליסטיות, נ"ס, רצה לכנסת ה-9 (ללא הצלחה) תוך הצגת חזון פמיניסטי-חברתי; אולם, במשך השנים ממד חברתי זה נעשה פחות משמעותי, וזאת למרות שזרמים פמיניסטיים פוסט-קולוניאליים, כמו הפמיניזם המזרחי למשל, ביקרו את ההגמוניה האתנו-מעמדית של "הפמיניזם הלבן", האשכנזי-בורגני. כך, ולמרות הצלחות ברורות בכל הקשור להכרה תרבותית, נשארה לאורך השנים סוגיית השוויון החברתי סוגייה משנית בפמיניזם הישראלי. משניותה באה אף לידי ביטוי בחוסר היכולת של המנהיגות הפמיניסטית (חכ"יות, אינטלקטואליות, נשות תקשורת, ראשי ארגונים) לגייס את ציבור הפמיניסטיות ואת ציבור הנשים והגברים, כשהן ניסו לעמוד לצדה של ויקי קנפו בזמן מאבקה. הציבור, כולל הציבור המגדיר את עצמו כפמיניסט, לא הגיב ולאחר היסוסים התחלתיים, אימץ את גרסת האוצר מול מחאתן של האימהות החד-הוריות.

5. המאמרים המוצגים כאן משקפים את התהליכים המתוארים לעיל על מורכבותם.

· בשער הראשון, אתגור השיח ההגמוני והרחבת גבולות השיח הפמיניסטי, מובאים שבעה מאמרים המתארים היבטים שונים של השינוי תרבותי-פוליטי שחל בארץ בעשורים האחרונים. ניצה קרן, רותי סופר, ג'יג'י פינקל, הנריאט דהן-כלב, תגריד ז'השאן, סראב אבורביעה-קוידר, ליאורה מינקה - כל אחת בתחומה, מציגה את פריצת גבולות ההגמוניה תוך התקדמות פחות או יותר אטית מהשוליים אל המרכז. בתהליך זה, רוכשות נשים מקבוצות שונות 'יכולת הגדרה עצמית' ברמה האישית וברמה הקולקטיבית. שער זה נסגר בביקורת על הספר של הפמיניסטית האנרכיסטית, אמה גולדמן (1869-1940): "חמישה מאמרים פמיניסטיים", אותו ערכה ותרגמה דפנה רוזנבליט עם הקדמתה של חנה ספרן. כפי שמציין זאת אודי מנור, כותב הביקורת, הספר מציג סוגיות אקטואליות ביותר, למרות מרחק הזמן והמקום. הוא גם מלמד את הבעייתיות הכל כך מוכרת בתנועות הפמיניסטיות בעולם ובישראל, לפיה "האויב" הוא לעתים תכופות ה"אויב מבפנים", קרי במקרה שלנו, 'הנשים האחרות', ולא המשטר הפטריארכלי עצמו. הספר מעלה חומר למחשבה לכל תומכי הפמיניזם בדרך המפותלת מהפריפריה אל מרכז.

· בשער השני, המתח בין השיח ההגמוני לבין ההגדרה העצמית: פמינזים, אינדיווידואליזם וגבולות השינוי החברתי, מתארים ומנתחים בברלי מזרחי, שולי בכר, דליה מור, ריבה זיו ויוסף שלהב את המתח הקיים בין האישה-הפרט לבין החברה בתחום העבודה. מובן שמתח זה לובש צורות שונות ומגונות בקרב הדור השני למהגרות ממרוקו המשתלבות במקצועות נשיים או בקרב נשים המשתלבות בתחומים גבריים: הפרופסיות (כאן עריכת-דין), המשטרה, הצבא או בקרב הנשים החרדיות. אולם, בעקבות תהליכי האינדיווידואליזציה הכלכלית, התרבותית והמוסדית של ישראל בעידן הניאו-ליברליזם, למתח הזה יסוד משותף והוא הניגוד בין רצון הפרט לבין יכולתו לממש אותו, גם אם מדובר בנשים השייכות לאוכלוסיות החזקות בחברה. למעשה, מצד האישה-הפרט, קיים הרצון לאוטונומיה כלכלית ואישית ולמימוש עצמי בתחום העבודה בו בזמן שמצד החברה קיימת הציפייה הנורמטיבית שמימוש עצמי זה ייעשה בכוחות האישה בלבד. מצב זה לא רק גורם לעתים לעימות סמוי או גלוי בין האישה-הפרט לסביבתה; הוא גם מצביע על גבולות השינוי החברתי ומבהיר כי הנשים, שתמיד היו הקבוצה המוחלשת בשוק העבודה, נשארו כאן לבד במערכה (זאת למרות השינוי התרבותי שצוין לעיל ולמרות שבשנת 2002, שיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה הוא 48%, (53% בקרב נשים יהודיות, ורק 17% בקרב נשים ערביות) וכן למרות שנשים מהוות יותר מ-50% מהסטודנטים: ב-2003, 56% לתואר ראשון, 57% לתואר שני ו-54% לתואר שלישי).

· בשער השלישי, השיח ההגמוני, הפמיניזם והסוגיה החברתית: למה נאלם קולה של ויקי קנפו?

נעשה ניסיון להבין את משמעות התגברות הממד הליברלי על הממד הדמוקרטי בשיח הכלכלי-פוליטי כיום בישראל, וזאת נוכח משניות הסוגייה החברתית בעשייה הפמיניסטית בישראל. במסגרת שער זה יעל מונק, שחלב סטולר-ליס ושפרה שורץ, ביחד עם סיגל רוזן, אורי שדה ודב פלג, מתארים מה קורה לחברה שלנו, בה המדינה הסירה אחריותה כלפי תושביה. באופן דיאלקטי, העלאת נושאים כמו הפוליטיקה של האמנות, טיפות-החלב, מהגרות העבודה, הזנות והסחר בנשים ונושא הנשים במערכת הפנסיה, הם הנושאים שהשיח הפמיניסטי והדמוקרטי לא הצליח להעלות כחלק מהדיון הציבורי, לפחות לא מזווית ראייה זו שהיא זווית ראייה של זכויות האדם.

כאן לפי דעתנו מוסברת השתקתה של ויקי קנפו ומאבקה - אך כאן גם נמצאים חלק מהנושאים, יחד כמובןעם נושא שוק העבודה, שהפמיניזם ככוח פוליטי מגובש, על גווניו ועל קבוצותיו, חייב להעלות על סדר היום הלאומי. ייתכן וכך יהפוך השינוי התרבותי לשינוי חברתי מקיף יותר, או בלשונה של הפילוסופית הפמיניסטית האמריקאית, ננסי פרייזר( Nancy Fraser), כך יהפוך השינוי התרבותי משינוי משמר לשינוי מתקן.

· בשער הרביעי, שינוי השיח ההגמוני: בחזרה לפוליטיקה ממסדית? מועלית השאלה של העשייה הפמיניסטית בתחום הפוליטיקה הממסדית. שאלה זו איננה עולה רק מפני שייצוג הנשים במוקדי הכוח נמוך כל כך ומציב את ישראל מתחת לממוצע העולמי*; שאלה זו גם עולה מפני שהפוליטיקה הממסדית כפי שמראות אורנה שמר ולינדה עפרוני, בנויה על הדרתן של הנשים, אם באופן סמוי (קיבוץ) ואם באופן 'סמוי- גלוי' (הסתדרות). מאידך, גם הפוליטיקה החדשה איננה מעצימה את הנשים בזירה הפוליטית: התקשורת, כפי שמראה סיגל ברק-ברנדס, (לפחות התקשורת המיינסטרימית), איננה מעצימה את הנשים מפני שלעתים, היא שופר הקונסנזוס ומתארת את הנשים יותר כקורבן ופחות כאזרחיות הנאבקות על זכיותיהן. וארגוני הנשים למען השלום, החוץ ממסדיים אינם מעצימים את הנשים כי על אף שהם יצרו מרחב חדש של פוליטיקה נשית, כפי שמתארת זאת טובה בנסקי, הם אינם מחוברים לרוב הנשים בישראל ולסוגיות הכלכליות שהועלו קודם, ואינם מהווים כוח פוליטי אלא כוח מוסרי.

יחד עם זאת, הנשים נמצאות כבר בכל המסגרות האלה ואף, באומץ רב, יצרו אותן. בנוסף, מסגרות אלה גם ניתנות לשינוי. לכן התשובה לשאלה המועלית בשער הרביעי היא בהחלט חיובית: החתירה להעצמת נשים דרך העשייה הפוליטית הממסדית והחוץ ממסדית צריכה להימשך, תוך פגישה מחודשת עם עקרונות הצדק החלוקתי.

6. מסקנה: מפגש עתידי בין הפמיניזם לבין הסוציאל-דמוקרטיה יכול להפיח רוח חדשה בפמיניזם הישראלי ולהיות מנוף לכינונו של דיון סוציאל-דמוקרטי חדש בעידן הרב-תרבותי. במסגרת זו אמורות לעלות סוגיות הקשורות להקמת מוסדות שיבטיחו את האוטונומיה הכלכלית של כל אחת ואחד ואת היכולת של כל אחת ואחד לבחור ולהגדיר את זהותו. זה החזון שחשיבה פמיניסטית סוציאל-דמוקרטית יכולה לקדם ולהציע לשחקנים הקלאסיים של הפוליטיקה (מפלגות ואיגודים מקצועיים) ולשחקניה החדשים (ה-NGO’S, התקשורת והאקדמיה). על יסוד השינוי התרבותי המקיף שהתרחש בישראל, ניתן להביט באופטימיות זהירה על העתיד.

למשל לכנסת הנוכחית, ה-16, נבחרו 18 נשים דהיינו 15% מכלל חברי המשכן. הממוצע העולמי הוא 15.9%).