נשים בישראל ללא הגנה מקצועית
לינדה עפרוני - "מפנה" 46-47, אייר תשס"ה, מאי ‏2005
הנשים בישראל איבדו הרבה מהישגיהן החברתיים-כלכליים בשנים האחרונות. למרות שהן מהוות 51% מהאוכלוסייה ו-46% מכוח העבודה האזרחי, הן נתפסות כקבוצת מיעוט ומתייחסים אליהן כפי שמתייחסים בישראל לקבוצות מוחלשות כגון: ערבים, עולים חדשים, חיילים משוחררים וצעירים.
כאשר בוחנים את מצבן של הנשים בשוק העבודה, בולטים מספר מאפיינים שאינם מחמיאים לחברה הישראלית, אשר הכרזותיה על שוויון בין המינים נשארו בגדר סיסמה בלבד.

שיעור האבטלה בקרב נשים באופן היסטורי ומסורתי גבוה משל הגברים. אולם כאשר שיעור האבטלה השנתי הכללי גבוה מ- 10%, לפער המסורתי יש משמעות מיוחדת. הנשים בישראל מתקשות להשתלב בשוק העבודה, ומוצאות עצמן מחוסרות תעסוקה - תופעה שבולטת במיוחד באזורי הפריפריה.

גם הנשים מועסקות משתכרות דרך קבע פחות מהגברים. פערי השכר שנבדקים על בסיס של שעת עבודה, מלמדים שהאפליה כלפי ההון האנושי של נשים מאפיינים את כל הענפים ומשלחי היד. האפליה גוברת דווקא בקרב הנשים בעלות השכר והתפקידים הבכירים. המשתכרות עשרות אחוזים פחות מעמיתיהן הגברים שבתפקידים מקבילים.
שכר מינימום

מתברר, כי למרות חקיקה מתקדמת בכל הנוגע לשוק העבודה במשך שנות ה-80 וה-90, הרי שמצב הנשים לא השתפר. ההפך הוא הנכון. המדיניות הכלכלית הנוהגת מאז מחצית שנת 2001, החמירה את מצבן של הנשים, שסבלו מאבטלה גוברת עקב פיטורים המוניים, וכן משחיקת שכר, עקב רצון המעסיקים לחסוך בעלויות.

יש מקום לציין, שלנשים יש ייצוג יתר בענפים עתירי עבודה, אשר מזה זמן יחסי העבודה בהם כבר אינם מושתתים על הסכמי עבודה קיבוציים. למשל בענפי המזון, השירותים והסיעוד לנשים יש ייצוג של כ-75% מכלל המועסקים, לעומת 46% בכוח העבודה האזרחי.

ריכוז גדול של נשים בענפים שפרוצים לחסדי המעסיקים, גורם לכך שהנשים מהוות 80% מכלל משתכרי שכר המינימום. זאת מאחר וגם בענפים אחרים ואפילו בכאלה שעדיין יש בהם הסכמים קיבוציים, הנשים מרוכזות בעיקר ברמות השכר הנמוכות.

לכן, דרישת ההסתדרות להעלות את שכר המינימום ל-4,500 ש"ח לחודש לעומת 3,336 ש"ח הקבועים כיום בחוק, נשמעת מיתממת במקרה הטוב, מתחסדת ואף צינית במקרה הרע.

ההסתדרות, במשך שנים רבות, לא פעלה כאיגוד מקצועי שמקדם או למעט דואג לשוויון בין המינים בשוק העבודה. מאז הסכמי העבודה במגזר הציבורי בשנת 1988, ההסתדרות בחרה לחלק את תוספות השכר שהשיגה באופן דיפרנציאלי, כך שבעלי השכר הנמוך קיבלו תוספות אחוזיות נמוכות בהרבה מאלה של בעלי השכר הבינוני והגבוה. מאחר והנשים כאמור, מהוות 80% מבעלי השכר הנמוך, הן נפגעו קשות ממדיניות זו של האיגוד המקצועי.

לכן, לא מפתיע היה לגלות, שההסתדרות, והפעם בראשות הנהגתה החדשה, התנגדה לתיקון בחוק שכר מינימום מחודש אפריל 1997. אז הצליח יו"ר ועדת העבודה והרווחה, ח"כ מקסים לוי מ"גשר" (שנפטר בטרם עת), לתקן את החוק המקורי משנת 1987 ולהוציא את הפרמיות מחוץ לחישוב שכר המינימום. המעסיקים כולם, גם הממשלה, התנגדו נמרצות למהלך זה. מהלך שהחל למעשה עוד בראשית שנת 1995, בתקופת רבין כראש ממשלה ויוסי כץ כיו"ר ועדת העבודה והרווחה. אלא שהתיקון לחוק שכר מינימום שעבר בקריאה ראשונה, נגדע באבו עקב התנגדותו של יצחק רבין. אולם בשנת 1997 הייתה סיטואציה פוליטית בה "גשר", מפלגתו של מקסים לוי, עמדה לפרוש מקואליציית נתניהו, ולכן לא נענתה ללחצי הממשלה למניעת התיקון החשוב בחוק שכר מינימום. אל המתנגדים הצטרפו גם אנשי מחלקת מחקר של בנק ישראל, המדענית הראשית של משרד המסחר והתעשייה דאז, לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים וגם ההסתדרות החדשה, ששלחה את אפרים ז'ילוני ממפ"ם דאז, לדבר על לב חברי סיעת "העבודה", שלא להצביע בעד התיקון לחוק.

בהסתדרות החדשה כמו באוצר, סומכים כנראה על זיכרונו הקצר של הציבור ומעלים כיום קמפיין תקשורתי למען העלאת שכר המינימום. קמפיין שלא מביא בחשבון את המחדל הנורא, לפיו מעסיקים רבים, כלל אינם מצייתים לחוק שכר המינימום. גדעון יניב ואחרים במאמרם: "אי ציות לחוק שכר המינימום" (הרבעון לכלכלה, יוני 1997), קבעו כי בישראל רמת הציות לחוק נמוכה.

ההסתדרות החדשה איבדה לא רק את הבושה, אלא גם את המוסר המינימלי בכל הנוגע לייצוג של אוכלוסיות מוחלשות, ושל נשים בעיקר. אולם, ניתוח היסטורי קצר של ההתרחשויות העיקריות מאז שההסתדרות נכבשה ע"י חיים רמון ועמיר פרץ, בחודש מאי 1994 ועד היום, מוכיח כי גם מצבם של יתר העובדים, אינו טוב בהרבה מזה של הנשים.
חיים חדשים בהסתדרות

בחודש מאי 1994 ההסתדרות הכללית נכבשה בסערה ע"י חיים רמון. כזכור, רמון היה מיוזמי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנכנס לתוקף ביום 1.1.95. כתוצאה מחוק זה, הופסק המימון העיקרי של ההסתדרות, שנעשה עד אז באמצעות המס האחיד שנגבה מחברי קופת החולים ההסתדרותית - הקופה הגדולה ביותר.

שמיטת הבסיס הכלכלי העיקרי של ההסתדרות הייתה למעשה בבחינת המקל האחרון בגלגלי עגלת ההסתדרות כגוף כלכלי עצמאי, שיכול לפעול ולהגן בעיקר על עובדים במקומות עבודה מאורגנים.

עוד בטרם כניסת רמון לתפקידו כיו"ר ההסתדרות ועמיר פרץ לתפקיד יו"ר האגף לאיגוד מקצועי, היינו עדים לתהליך ממושך של היחלשות ההסתדרות. בעקבות התוכנית לייצוב המשק מיולי 1985, אז כיהן שמעון פרס כראש ממשלה בממשלת אחדות, החלו תהליכים אשר בשנת 2004 כינה אותם פרס בשם "קפיטליזם חזירי".

במסגרת התוכנית להפוך את ישראל למדינת כלכלת שוק חופשי, נפרדה ההסתדרות בשנות ה-80 מנכסי חברת העובדים כמו: בנק הפועלים, כור, שיכון ובינוי אחרים. כבר אז החלו תהליכים של פירוק העבודה המאורגנת, שאפיינה את שוק העבודה בישראל של אמצע שנות ה-90.

הסימנים לחולשת ההסתדרות התבטאו בכך שמרבית המגזר העסקי-פרטי חיסל את הסכמי העבודה הקיבוציים, ובמקביל החלה העסקה באמצעות חוזים אישיים וחברות כוח אדם. לנוכח היחלשותה הכלכלית של ההסתדרות, בעקבות חוק בריאות ממלכתית שמינואר 1995 הפסיק הזרמה גדולה וקבועה של כסף להסתדרות, היה מקום להתרכז בתפקיד האיגודים המקצועיים, ולחזק את תפקודו של האגף לאיגוד מקצועי, בראשו עמד במאי 1994 עמיר פרץ.

אולם דווקא לאחר כניסת רמון ופרץ להסתדרות, תופעת החוזים האישיים התגברה, וזכורה פרשת חברת הדלק "פז", שם בעצימת עין של ההסתדרות במרחב חיפה, נפרצו ההסכמים הקיבוציים. ההסתדרות החדשה בחרה שלא להפגין את כוחה ואפשרה לרוב המגזר העסקי לעקוף את ההסכמים הקיבוציים, לחסל את העבודה המאורגנת ולהחליש את כוחם של העובדים הוותיקים שנשארו לעבוד בצד עובדי קבלן, עובדי חברות כוח אדם, עובדי דור ב' ועובדים זרים.

זכורה למשל בסוף שנת 1994, פרשת חיסול ההסכם הקיבוצי של עובדי חברת אל-אופ, שהייתה בשליטת משפחת פדרמן. ועד העובדים העביר את הסכסוך בעניין חתימת הסכם קיבוצי חדש לוועדת המעקב בראשות יו"ר האגף לאיגוד מקצועי דאז, עמיר פרץ ויו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים דאז, דורון תמיר. למרבה הפלא, ההסתדרות הגיעה להסכם פחות טוב מזה שההנהלה הייתה מוכנה להציע בטרם מעורבות ההסתדרות, לפיכך נוצר כאוס בקרב העובדים והוועד התפוטר. החידה לגבי התנהלות ההסתדרות בעניין זה אינה קשה לפיענוח: אין זה סוד שרבין ז"ל שכיהן אז כראש ממשלה, היה מקורב למשפחת פדרמן, וזאת יכלה בקלות לדרוש למתן את רמון, שביולי-אוגוסט 1994 היה חביבו של רבין.

כלומר, כבר עם כניסת רמון ופרץ להסתדרות באמצע שנת 1994, היה ברור שנפל דבר בהסתדרות. ההגנה על עובדים הייתה מעורבת בהרבה מאוד אינטרסים פוליטיים ואישיים. אינטרסים פוליטיים אף פעם לא היו זרים להסתדרות, אולם אז זהות האינטרסים הייתה יותר ברורה.

ההסתדרות הייתה מאז הקמתה חלק אינטגרלי של מפלגת העבודה, ושימשה מעוז כלכלי של המפלגה. לפיכך, עוד בתקופה שטרם הוחדרו חיים חדשים להסתדרות ע"י רמון ושות', ההסתדרות ייצגה עובדים באופן סלקטיבי. היא בחרה להתמקד במקומות עבודה בהם העובדים היו מרוכזים מבחינה גיאוגרפית. באופן כזה ניתן היה לפקוד אותם, להשפיע עליהם, וכשצריך גם להעלות אותם על אוטובוסים. מדובר למשל בעובדי התעשיות הביטחוניות, כולל תע"ש ורפא"ל דאז, תעשייה אווירית, עובדי חברת החשמל ובזק, עובדי הנמלים, מקורות ועוד.

כוחם הרב של עובדים אלה בעשרים השנים האחרונות נבע מכך שהם התפקדו למרכזי המפלגות הגדולות והשפיעו מבפנים על מקבלי ההחלטה. לכן יותר משהם נזקקו להסתדרות, נזקקה ההסתדרות להם. ה"שלטר" שבידי עובדי חברת החשמל או בזק אפשר להם להשפיע ישירות על חברי הכנסת וראשי ממשלות. גדליה גל למשל, שהיה ח"כ מפלגת העבודה ויו"ר ועדת הכספים, לא ישכח את ה"זובור" שעשו לו עובדי חברת חשמל בבחירות לפרימרייס בשנת 1996. הוא התנגד, ובצדק, להארכת הזיכיון, והפסיד לפיכך בפרימרייס בעבודה.
מאיגוד מקצועי לעם אחד

זמן קצר אחרי שרמון הגיע להסתדרות, הוא פרש ממנה לטובת תפקיד שר הפנים בממשלת פרס שלאחר רצח רבין. עמיר פרץ שודרג מתפקיד יו"ר האגף לאיגוד מקצועי לתפקיד יו"ר ההסתדרות החדשה. הוא הבין היטב את המצב. ההסתדרות שהייתה בגירעון של יותר מ- 1.5 מיליארד שקל, נכנסה לגירעון גדול יותר כתוצאה מהחלטה פזיזה של רמון להעביר את ההסתדרות לירושלים. מאות מיליוני שקלים בוזבזו במהלך סרק זה, בנוסף לתוכניות פרישה מרצון, שנועדו לצמצם את מצבת כוח האדם.

ההסתדרות בחרה לסגור את המכון הכלכלי-חברתי, שנתן לאיגודים המקצועיים ייעוץ מקצועי חשוב ביותר. מדובר ביותר מ-20 כלכלנים, אשר צברו נתונים, ערכו ניתוחים וכתבו מחקרים ששימשו לעבודת האגף לאיגוד מקצועי מול האוצר והמעסיקים במגזר העסקי. כפועל יוצא מהחלטה אסטרטגית לא להתמקד באגף לאיגוד מקצועי, ולא לטפל בסוגיות כלכליות-חברתיות כמו: קרנות פנסיה, חברות כוח אדם, עובדים זרים ותופעת האבטלה - להסתדרות לא היה נחוץ גורם מקצועי כלשהו שילווה את ייצוג העובדים המאורגנים מול המעסיקים.

בתחילת שנת 1996 חברי ההסתדרות החדשה היו בעיקר עובדים מאורגנים שמרוכזים במגזר הציבורי-משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ותאגידים סטטוטוריים אחרים כמו: רשות הנמלים והרכבות, מוסדות להשכלה גבוהה, המוסד לביטוח לאומי ושירות התעסוקה. כלל חברי ההסתדרות הוערך באותה עת בכ-700 אלף עובדים.

מאז פחת מספר חברי ההסתדרות והוא מהווה כיום כ-20% מכלל המועסקים במשק, שהם פחות מחצי מיליון חברים.

בדיוק בנקודה שבה היה צורך לחזק את מעמד העובדים ע"י פריסת מטרייה על עובדים חלשים בתחום הסיעוד, הבנייה והחקלאות, החליט עמיר פרץ להתמודד לכנסת בבחירות שנערכו בשנת 1999 בסיעה נפרדת - סיעת עם אחד. הסיעה זכתה בשני מקומות שאוישו על ידו וע"י חיים כץ, יו"ר ארגון עובדי תעשייה אווירית. מאותה תקופה, ההסתדרות הפכה לגוף פוליטי במלוא מובן המילה, כאשר כמעט כל מחזיקי התיקים נאלצו להתפקד ל'עם אחד', ופרץ הפך לבעל הבית היחיד בהסתדרות החדשה.

בהיעדר כלים מקצועיים לליווי וייעוץ בעת חתימת הסכמי עבודה, לא פלא שבהסכם תוספת היוקר שלפני האחרון, נפלה טעות והאינפלציה השנתית אליה התכוונה ההסתדרות כמזכה בתוספת נוסחה כאינפלציה חצי שנתית, וכמובן שהשכירים יכלו לשכוח מתוספת יוקר.

כך גם בהסכמים מול האוצר: בסוף 1998, נחתם הסכם שהעניק תוספות שוליות לעובדי המגזר הציבורי, ולאחר מכן לא נחתמו הסכמי עבודה שהעניקו תוספות ריאליות, עקב טענת האוצר שהאינפלציה נעלמה. ביולי 2003 הסכימה ההסתדרות על הפחתת שכר תחת סעיף "עידוד הצמיחה", תקדים מסוכן מאין כמוהו.
פרץ מול נתניהו

למעשה, מאמצע 2003, פרץ ניכס ביתר שאת את כל משאבי ההסתדרות לטובת התמודדות עתידית שלו בזירה הפוליטית המרכזית, קרי, מפלגת העבודה. לפיכך, במקום לדאוג לחזק את האיגודים המקצועיים, להרחיב את העבודה המאורגנת, לדרוש אכיפת חוקי עבודה כמו חוק שכר מינימום וחוק שעות עבודה ומנוחה, הוא בחר להכשיר את הקרקע לקראת מיצוב מעמדו בקדמת הבמה הפוליטית.

הכאוס הגדול היה באופן הטיפול של ההסתדרות במשבר קרנות הפנסיה. אומנם הייתה בעיה בקרנות שנבעה, בין היתר, מגירעון אקטוארי, שהוא תוצאה של עליית תוחלת החיים. אולם לבעיה היו פתרונות, והיו בסביבה אנשי מקצוע טובים. אבל את המאבק המקצועי המסובך הזה בחר פרץ לנהל מול האוצר כמעט לבדו. ניהל והתקפל כמעט לחלוטין. יש האומרים כי האוצר עשה תרגיל, ובראותו את בדידותו של עמיר פרץ במשא ומתן, שלף את החלופה הגרועה ביותר והתפשר על נקודות שוליות.

אני סבורה שזו הייתה אחת מתוכניות שיתוף הפעולה הראשונות של פרץ עם נתניהו, בבחינת אני אעצום עין עבורך, ואתה תעצום עין עבורי.

פרץ, כמי שהתכונן לפנות מחדש לפוליטיקה המרכזית, היה זקוק למשאבים. הוא קיווה להיעזר במיזם "חברים ומרוויחים". נתניהו הורה לממונה על שוק הביטוח וההון לא להפריע. ואכן, אייל בן שלוש, אפשר להסתדרות לחתום הסכמים עם חברות ביטוח שישתתפו במכרזים על קרנות הפנסיה החדשות (הקרנות הישנות הולאמו ע"י האוצר, כאמור כמעט ללא התנגדות ההסתדרות).

מכרזים אלו היו אמורים להיערך בסוף חודש ספטמבר 2004, וכך במשך כשנה, ההסתדרות השקיעה כסף רב במיזם שאמור היה להיטיב עם העמיתים, אבל גם להביא לקופתה, אומנם באופן עקיף, עמלות בסכום של עשרות מיליוני שקלים.

בחודש יוני 2004, התפתח עימות חריף בין עובדי קרן פנסיה ותיקה - קרן גמלאות מרכזית, לבין מנהלה המורשה מטעם האוצר, שלום זינגר. ברגע השיא במשבר, ההסתדרות בחרה לסייע לזינגר משום "שיש לו גיבוי של משרד האוצר".

בסוף יוני 2004, פרץ עוד לא ידע מה הכין לו נתניהו. הוא לא רצה להרגיז את האוצר גם בכל הנוגע לסכסוך בנמלים. לפיכך, היה מוכן לחתום ביום 5.8.04 על הסכם שלא מבטיח אפילו את זכויות העובדים שנצברו לגבי העבר וגם לא את המשך תעסוקתם בעתיד.

זאת למרות שחוק הספנות והנמלים עבר בקריאה שלישית ביום 14.7.04, כאשר לראשונה במסגרת חקיקה בנושאי הפרטה, לא הייתה התניה בין כניסת החוק לתוקף לבין חתימה על הסכם קיבוצי, שמסדיר את זכויות העובדים, כפי שהיה למשל, בעת הפרטת הרכבת.

אלא שאז באה המכה הכואבת ובסוף אוגוסט, הממונה על ההגבלים הכריז על מיזם "חברים ומרוויחים" כהסדר כובל, ולפיכך, בלתי חוקי.

מייד אחר כך אייל בן שלוש חיסל סופית את המיזם באמצעות משלוח הוראות ברורות לכל חברות הביטוח, המזהיר אותן מפני חתימה על הסכמים למתן עמלות למי שאינו סוכן ביטוח. ההסתדרות הייתה אמורה להיות אולי איגוד מקצועי, אבל בודאי שאינה סוכנות ביטוח. וכך בחודש ספטמבר 2004, מצא עצמו פרץ מרומה ע"י נתניהו, כשבנוסף התגלתה שערוריית ההסכם המביש שנחתם בנמלים, אותו לא הסכימו העובדים לקיים במשך שישה ימים. גם חתימת ההסכם בפברואר 2005 לא שינתה דבר במהות נגדה התקוממו העובדים חודשים מספר לפני כן.
היכן המשכורות של עובדי הרשויות?

מאמצע שנת 2003, עת נכנס נתניהו ללשכת האוצר, גובשה תוכנית להשתלטות על הרשויות המקומיות. לתוכנית זו היה שותף שר הפנים משינוי, פורז, אשר לא פצה פה כנגד השתלטות זו. ההשתלטות תוכננה בפשטות. כשני מיליארד שקל תקציבי איזון קוצצו במסגרת חוקי תקציב והסדרים, שהוגשו לאישור הכנסת חדשות לבקרים.

כזכור, את התוכניות לאיחוד רשויות לא אפשר מרכז הליכוד לבצע, אבל פגיעה במרבית הרשויות שהגיעו להם בחוק מענקי האיזון לא הטרידה אף אחד. המשבר היזום התגלגל על פי המתוכנן אל העובדים שנתפסו כבני ערובה למחדליהם כביכול, של ראשי הרשויות.

מאמצע 2003 החלו בעיות של תשלום משכורות. מצב שהחריף בשנת 2004. מדובר בעובדים שיותר ממחציתם הן נשים, ששייכים להסתדרות הפקידים, אשר באוגוסט 2003, חתמה על הסכם הבראה, שאיפשר לרשויות לפטר עובדים למרות ובנוסף לפרישתם של העובדים מרצון. פשוט שכחו להביא בחשבון במסגרת מכסת הפיטורים המוסכמת את הפרישה מרצון, המקובלת במקום פיטורים. וכך הסתדרות הפקידים או המעוף בשמה החדש, לא העיפה מבט לכיוון העובדים, שאותם היא אמורה לייצג. לא הוכרזו סכסוכי עבודה כנדרש, לא נעשו פעולות מחאה ואף לא פנו לבתי הדין לעבודה.

כזכור, בשנת 2004 הייתה הבנה בין נתניהו לפרץ, ולכן לא היה סיכוי שמאבק על זכויות עובדים יקלקל הבנה שכזאת, גם אם הם לא מקבלים משכורת ששה חודשים ואפילו שנה.

אולם משנתניהו הפר את ההבנה שבשתיקה, ובסוף אוגוסט 2004 היה ברור כי מיזם "חברים ומרוויחים" שבק חיים ובנמלים הייתה אנדרלמוסיה, אזי נושא אי תשלום המשכורות צבר תאוצה בתקשורת, וגם בתי הדין לעבודה החלו למתוח ביקורת.

עמיר פרץ החליט אז לנקום בנתניהו ולהרוויח נקודות לקראת ההתמודדות הצפויה. לכן, בתחילת ספטמבר ההסתדרות הכריזה על שביתה כללית קצרה, תוך פנייה לבית הדין לעבודה, בתקווה שיורה להחזיר את העובדים לעבודה. וכך אכן קרה. השביתה נתפסה בציבור כהבעת סולידריות עם העובדים ברשויות שלא קיבלו שכר, ההסתדרות ידעה שהיא יכולה להשליט מרות על העובדים לשבות לכל היותר ליומיים, ובית הדין כצפוי, ניסח פשרה, לפיה העובדים יחזרו לאלתר לעבודה והאוצר ידאג לתשלום המשכורות. משכורות שעד היום לא כולן שולמו במלואן.
הסתדרות מסורסת
הפיכת ההסתדרות לסרח עודף של סיעת עם אחד לא הועילה לעובדים. ההפך הוא הנכון. היא פגעה בהם קשות מאחר ויצרה ניגוד עניינים בין הנושאים בהם חייבת ההסתדרות לטפל לבין ההון הפוליטי שעשויה סיעתו של עמיר פרץ לגרוף.

כאמור, גם בעבר, להסתדרות היו נטיות פוליטיות מובהקות, אבל אז הם נוכסו לטובת המפלגה, בעוד שמהלכו של פרץ, הפך את ההסתדרות למפלגה.

לכן מאבקים מקצועיים, שהיו אמורים להיות מוכרעים בוועדת הכספים למשל, נכשלו עקב קישורם להסתדרות. הדוגמה הבולטת היא חקיקת חוק הספנות והנמלים מיום 14.7.04. נוהל לובי חזק בקרב חברי ועדת הכספים הן מצד האוצר והן מצד ועדי העובדים, אולם לבסוף החוק התקבל משום שידיים רבות חששו לתמוך בעובדים, שמא ההישג ייזקף לטובת פרץ, שהוא יריב פוליטי.

הוא הדין לגבי חוסר יכולתה של ההסתדרות, כאיגוד מקצועי, להביא לדיון ענייני בוועדת הכספים את נושא הפרטת הבנקים, שעדיין חלק ממניותיהם היו מוחזקות בידי מ.י. נכסים. מדובר בעיקר בדיסקונט ומרכנתיל דיסקונט. בכך נפגע הטיפול המקצועי בעובדים ונפגעו האינטרסים שלהם.

כלומר, ניגוד האינטרסים בו מצויה ההסתדרות, שמזוהה עם מפלגתו של עמיר פרץ, גורם לפגיעה בעובדים, שאמורים להיות מיוצגים ע"י ההסתדרות. אם מוסיפים לכך את העובדים שאינם מיוצגים, או שהוזנחו ע"י ההסתדרות כמו: מרבית עובדי השירותים, החקלאות, הבניין והסיעוד, הרי שאין להתפלא על כך ששוק העבודה בישראל הוא שוק שנשלט כמעט לחלוטין ע"י המעסיקים. נשאלת השאלה אם כך מדוע שורר שקט בקרב העובדים אותם ההסתדרות אמורה לייצג, ולא תמיד רוצה או יכולה לעשות זאת באופן הוגן ובתום לב?
הם מ-פ-ח-ד-י-ם

פרץ השתלט על ההסתדרות בכוחניות מקבילה כמעט לזו שבה השתלט נתניהו על מוקדי הכוח במשק. גם בהסתדרות אין דיונים מקצועיים אמיתיים. מצב זה דומה להתנהלותו האחרונה של נתניהו באוצר. פתאום יש כסף ואפשר לא לפגוע כל כך בעובדי המגזר הציבורי. פקידיו, שאך תמול שלשום דיקלמו את המנטרה "אין כסף", ממלאים פיהם מים. בבחינת אם זוהי המדיניות הכלכלית, שמתאימה לתוכניותיו הפוליטיות של הבוס, מי אנחנו שנדבר.

בהסתדרות, כמו גם באוצר, מי שממרה את פי הבוס נענש לאלתר. עובדי קרן גמלאות מרכזית - שהעזו להתעמת עם ה"בוס", שלום זינגר, שהגיע מהאוצר, בתקופת ירח הדבש שבין נתניהו ופרץ בקיץ 2004 - נענשו. הם לא קיבלו בזמן את דמי השביתה שהגיעו להם מקרן השביתה.

ההסתדרות נוהגת ביד קשה כלפי ראשי ועדים שלא מצייתים לתכתיביה, או חושבים על אופציה אחרת של ארגון יציג. יש תסיסה גדולה מתחת לפני השטח, אבל היא מושתקת.
כשפרץ פוגש את יונס

דוגמה לניגוד עניינים חמור נוסף שבין מפלגת ההסתדרות ועובדיה, נמצאת בענף הבנקאות, שעומד בפתח רפורמות מרחיקות לכת, כמו גם תוכניות הפרטה ומיזוג.

כזכור, להסתדרות נוצר גירעון כספי עצום בעקבות חקיקת חוק בריאות ממלכתי ב-1.1.95. הייתה הסתבכות גדולה עם מימון הסכם הפרישה של עובדי קופת חולים הכללית בשנים 94-95, מעבר לא מוצלח לירושלים וחזרה לתל אביב וניהול כושל של נכסי ההסתדרות.

כפועל יוצא, ההסתדרות עמדה לפני כשנתיים בפני פשיטת רגל. היא לא יכלה לשלם משכורות לעובדיה ולא לספקיה. הבנקים, להם הייתה חייבת יותר ממיליארד שקל, סירבו להמשיך ולממן.

החוב הגדול היה כלפי בנק הפועלים, שביקש מפרופ' סוארי להכין חוות דעת ותוכניות הבראה כתנאי למחזור חלק מהחוב. כתוצאה מכך, נאלצה ההסתדרות להתייעל וקיבלה מבנק הפועלים הלוואה בסך של יותר מ-400 מיליון שקל למחזור הלוואותיה.

כיום ההסתדרות מצליחה בקושי לאזן בין הוצאותיה להכנסותיה בתקציב השוטף, שעומד על כ-200 מיליון שקל לשנה. אולם, אין ספק לאף אחד, לא להסתדרות ולא לבנקים הנושים אותה, כי חוב של מיליארד שקל ההסתדרות לעולם לא תוכל להחזיר. בכל הנוגע למערכת הבנקאית, ההסתדרות שבויה בידי מנהלי הבנקים. בבחינת ירצו - יתנו אשראי, לא ירצו - יוכלו לחסל את ההסתדרות. ומאחר ואין ארוחות חינם, ההסתדרות מאוד מינורית במאבקה בבנקאים, שלפני קיצוץ משכורותיהם והטבותיהם המופלגות, מעדיפים לפגוע בעובדים.

בבנק הפועלים פוטרו לפני כשנתיים כ-900 עובדים ואח"כ מוזג בשקט בנק משכן לתוך בנק הפועלים. אלי יונס, המנכ"ל דאז של פועלים שהתעמת כביכול עם ההסתדרות, הוא זה שהיה מעורב באישור הפריסה מחדש של החובות והזרמת יותר מ-400 מיליון שקל להסתדרות. לפיכך ברור שהמאבק היה רק כלפי חוץ, ומי שבתמימותה ובחוסר ניסיונה נפלה בפח, היא שרי אריסון.

אבל לאלי יונס יש חיים חדשים אחרי בנק הפועלים, וזאת בבנק המזרחי. יונס - עם שכר מובטח של 25 מיליון שקל לחמש שנים גם במקרה של פיטורים מיידים, פלוס אופציות בשווי 29 מיליון שקל - שכלל את שיטתו. הפעם הוא משתמש במיזוג תפעולי כדי להיפטר משליש עובדי טפחות. ההסתדרות כמעט ולא מעורבת בסכסוך הקשה שפרץ ביוני 2004, ואילו כאשר הבנק הנתון בעיצומים לא זכה בצו מניעה להפסקת העיצומים, הגיעו לעובדים איתותים שההסתדרות לא מרוצה מדרך ניהול המאבק על ידם. לא מיותר יהיה לשאול, מה חובות ההסתדרות והסדרי הפריסה והריבית שלה בכל הבנקים, ובבנק המזרחי בפרט. לדעתי, בטרם קבלת תשובות מדויקות בשקיפות מרבית, להסתדרות אסור לייצג את חטיבת עובדי הבנקים.

בהתחשב בגירעונה האדיר של ההסתדרות, ספק אם היא יכולה לטפל ברפורמה בענף הבנקאות, כאשר כשלונה בטיפול ברפורמה בנמלים הינו כאין וכאפס לעומת מגבלותיה בעניין הבנקים.

צריך להחזיר את ההסתדרות לעובדיה ולמנוע מכך שמפלגה כלשהי תנכס לעצמה את העובדים באמצעות ראשי ועדים מפוחדים, מאוימים או אינטרסנטים.