גם לציונות החילונית חשובה עצמאותו של החינוך הממלכתי-הדתי
"מפנה" 45 - דצמבר 2004, טבת תשס"ה
ד"ר זהבית גרוס, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת בר-אילן
ההפרטה בחינוך וניהול עצמי נהוגה במדינות רבות באירופה ובארצות הברית אך השאלות המתבקשות האם שיטה זו מתאימה לצרכיה של מדינת ישראל והאם החברה הישראלית בכללותה בשלה לתהליכי הפרטה בחינוך, שכן יוצא מכך שהתהליכים המלאכותיים שיוצרו במערכת החינוך מקדימים בהרבה את הצרכים הפסיכולוגיים ואת האוריינטציה המסורתית והקונפורמית יותר הרווחת בעולם הערכים של הנוער הישראלי.

בימים אלה אמור להתפרסם הדו"ח הסופי של ועדת דברת והמלצותיה. מתוך הידוע על הנעשה בוועדה, כפי שהתפרסם בכלי התקשורת, אחת מהמלצותיה המרכזיות לגבי החינוך הדתי תהיה עריכת שינוי מבני - מינהלי במערכת החינוך ושינוי חוק חינוך ממלכתי בעקבותיו. על פי המלצה זו תחולק מערכת החינוך למינהלי חינוך אזוריים והסמכויות החינוכיות יועברו מהמדינה (ממשרד החינוך) לרשויות המקומיות. פירושה המעשי של החלטה זו, מבחינת מערכת החינוך הממלכתית-דתית, היא ביטולו של המינהל לחינוך דתי. אנשי מערכת החינוך הממלכתית-דתית רואים בהחלטה זו פגיעה ממשית והרס החינוך הדתי ועתידים לדחות את המלצותיה של ועדת דברת על הסף בעיקר בגלל העובדה שהן פוגעות,לדעתם, באוטונומיה שנתנה להם ב-1953 על פי חוק שפירושה, בין היתר, אובדן היכולת להחליט לגבי התכנים של לימודי הקודש ולגבי הכשרת המורים.

במאמר זה אתמקד רק בהמלצה העוסקת בהיבט המינהלי והשלכותיו האפשריות לגבי החברה הישראלית בכלל ולעתידו של משטר הדמוקרטיה בתוכה, בפרט.
החינוך הממלכתי-דתי בישראל

החינוך הממלכתי-דתי בישראל (חמ"ד) הוא אחת היצירות המהפכניות ביותר, שכן הוא מבטא את ההתמודדות הפדאגוגית של האדם היהודי-דתי עם אתגרי המודרנה.

החינוך הממלכתי-דתי מהווה חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הממלכתית-כללית בישראל ותפקידו לספק שירותים חינוכיים לציבור המעוניין בחינוך ממלכתי ודתי כאחד. ב-1953 הוגדר החינוך הממלכתי-דתי על פי חוק והוענקה לו אוטונומיה מינהלית ואידיאולוגית מחד-גיסא, ודרישה לכפיפות לנהלי החינוך הממלכתי מאידך גיסא. לפיכך, החמ"ד זכה לעצמאות רבה בתחום עיצוב אורח החיים והאקלים הבית ספרי, תוכניות הלימודים ובחירת צוות ההוראה ותלמידיו נדרשים לעמוד במסגרתו בכללי התנהגות דתית מוגדרים.

החמ"ד מושתת על שלושה עקרונות:
· א. חינוך דתי
הקניית חינוך יהודי דתי מסורתי הכולל חינוך לאמונה באלוקים וקיום מצוותיו ולימוד מוגבר של כתבי הקודש, דהיינו: תנ"ך, משנה, הלכה, גמרא וכו'.
· ב. חינוך מודרני
הקניית מיומנויות יסוד הדרושות לתפקודו האזרחי של התלמיד לקראת חיים יצרניים הדרושים לכל אדם בחברה מודרנית בכלל ובמדינה דמוקרטית חילונית בפרט.
· ג. חינוך לאומי
חינוך בעל אופי ציוני לשם שמירת אחדותו של עם ישראל על כל חלקיו (חילוניים ודתיים כאחד ויהודים החיים בתפוצות) וכן חיזוק השייכות והתרומה לארץ ישראל (הנתפסת כטריטוריה בעלת משמעות דתית) וחיזוק תחושת הנאמנות והשייכות למדינת ישראל וחוקיה (שהקמתה נתפסת כראשית תחילת הגאולה היהודית).
הישגיו של החינוך הממלכתי-דתי

הישגיו של החינוך הציוני-דתי בשלושה תחומים:

· 1. בתחום החברתי
בוגרי החמ"ד משולבים בתפקידים מרכזיים בכל תחומי החיים של מדינת ישראל תוך כדי הקפדה ושמירה בפרהסיה על אורח חיים דתי. בוגרי החמ"ד השתלבו בכל מערכות החיים והיבטי הוויתה המודרנית של המדינה: הכלכלי, התעשייתי, המדעי, הטכנולוגי, הביטחוני והמשפטי. כמו כן, החמ"ד הפך להיות לאחד ממוסדות קליטת העלייה המרכזיים והרשמיים של מדינת ישראל. בגלל מדיניות הפתיחות לכל, שגבתה כאמור מחיר פדאגוגי רב, קלט החמ"ד במהלך השנים עולים חדשים, שרובם היו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. קליטתם וטיפוחם בבתי הספר של העולים מארצות האיסלם בשנות ה-50 ושל העלייה מאתיופיה ומחבר העמים בשנות השמונים והתשעים והשתלבותם המוצלחת בחברה הישראלית ראויה למחקר ולחיקוי.

· 2. בתחום הלימודי
החינוך הממלכתי-דתי יכול להתגאות בשיעור גבוה ביותר (66%) של זכאות לבגרות של בוגריו. ההצלחה בבחינות הבגרות היא במקצועות הכלליים (מתמטיקה, אנגלית וכו') ובמקצועות הקודש. במיוחד ראוי החינוך הדתי לציון לשבח על אחוזי הצלחה גבוהים בקרב תלמידיו המוגדרים כטעוני טיפוח מבתי ספר שנחשבו כנכשלים. בשנת 1995 קיבל ראש החמ"ד דאז, מתי דגן, החלטה אמיצה לבטל את מסלולי הלימוד המקצועיים (שלא הכשירו עצמם לבחינות הבגרות הרשמיות הרגילות) בבתי הספר המקיפים-דתיים ולהפוך את כל בתי הספר הממ"ד לבתי ספר עיוניים המכשירים עצמם לקראת קבלת תעודת בגרות מלאה. כתוצאה מכך, חל שיפור במצבם הלימודי והחינוכי של בתי הספר התיכוניים בפריפריה, ושיעורי ההצלחה בבחינות הבגרות בקרב אוכלוסיה חלשה זו נמצאים בעלייה מתמדת.

· 3. בתחום הדתי
רוב בוגרי החמ"ד (כ75%) נשארים דתיים ברמות הקפדה שונות גם לאחר סיום תהליך הסוציאליזציה הבית-ספרי. זאת ועוד, הישיבות התיכוניות והישיבות הגבוהות שהוקמו במדינת ישראל ומאכלסים את בוגרי החמ"ד, היוו בסיס לחידוש מרכזי הדת והתורה בארץ ישראל לאחר חורבנם והריסתם של המרכזים היהודיים הדתיים והישיבות באירופה. ההתחדשות הדתית-יהודית בארץ ישראל במסגרת מדינה דמוקרטית ליברלית חילונית, יצרה דפוס חדש של דתיות המשלבת היבטים של מודרנה וממלכתיות וגישה זו הינה יצירה מודרנית דתית חדשה הדורשת עיון ומחקר נוסף.

ראוי, לציין כי למרות תהליכי החילון המואצים של החברה הישראלית מחד גיסא, ולמרות המגמות הבדלניות של ההקצנה הדתית, שהתפתחו בקרב האליטה הדתית והמאיימות לפורר את החברה הציונית-דתית מאידך גיסא, מצליחה מערכת החמ"ד להתקיים ולשמור על מספר יציב של תלמידים ולקיים מערכת מוסדות ענפה מגן הילדים ועד למוסדות להכשרת מורים המהווה כ-20% מכלל הלומדים במערכת החינוך הממלכתית בישראל. נתון זה ראוי ציון, במיוחד על רקע העובדה שתהליך ההצטרפות אל מוסדות החמ"ד אינו סטיכי מכוח חוק חינוך חובה, אלא כחלק מהכרעה ובחירה וולונטארית מודעת של הורים ותלמידים בחינוך הציוני-דתי כדפוס חינוך מועדף. הצלחתו של סגנון חינוך זה למרות הקשיים, נובעת כנראה מהשילוב שבין שמירה קפדנית על מספר עקרונות יסוד דתיים וגמישות רבה ופתיחות לצרכיו המשתנים של העולם הפלורליסטי והפתוח שבו אנו חיים.

הסתכלות בחינוך הדתי לגלגוליו השונים, החל מ-1902 (יסוד "המזרחי") ועד היום, מצביעה על קיומם של שני תהליכים הפוכים: מסקטוריאליות לממלכתיות 1902-1967 ומממלכתיות לסקטוריאליות 1967-עד היום. למעשה, תנועת המזרחי החינוך הממלכתי-דתי הוקם כחלק משאלת הקולטורה והמאמצים של הרב ריינס להשפיע על האופן שבו תקבע ותיראה הפרהסיה הציבורית-יהודית של המדינה שאמורה לקום. המדיניות של החינוך דתי לכל הייתה חלק אינטגרלי מתוך תפיסה כוללת זו (ראה גם גרוס, 2003). למעשה, החל מ-1967, עם החזרה לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, החל הציבור הציוני דתי לעבור תהליכים של הקצנה דתית והתבדלות, כחלק מהרצון לקדם את הגאולה שראשיתה החל עם הקמת המדינה (שהייתה בבחינת ראשית צמיחת גאולתנו). תהליכים אלו באו לידי ביטוי מוסדי-מבני בהקמת רשת חינוך מתחרה לחמ"ד (בשם נעם וצביה) ומאוחר יותר בהקמת רשתות של תלמודי תורה בעלי אופי חרדי-לאומי הדורשים אף הם התייחסות נפרדת. אחת התופעות המשמעותיות ביותר המאפיינות את החינוך הדתי כיום הינה הפיצול המוסדי, שהיא בבואה לתהליכי פיצול שעוברת החברה הדתית במישור האידיאולוגי החברתי ויש להם ביטוי פוליטי מובהק. תהליכי פיצול אלו מייצגים שינוי באורינטציה מגישה ממלכתית לגישה סקטוריאלית.
ההמלצה לשינוי מבני

יוצא איפוא שההמלצה של ועדת דברת (שהיא כרגע בגדר המלצה בלבד וייתכן מאוד שבעקבות לחצים פוליטיים תשתנה כעת אך תתעורר שוב מחדש בסיטואציה פוליטית אחרת) לשנוי מבני והשינוי באוריינטציה של החמ"ד ממלכתיות לסקטוריאליות, בצומת חשובה של המפגש שבין החוק ובין המציאות.

במה דברים אמורים: למעשה ועדת דברת, בהמלצתה להעביר את המערכת של החמ"ד ממרכוז לניהול עצמי (כפי שהיא עושה גם במערכות החילוניות), נותנת גושפנקה חוקית למציאות המתרחשת בפועל כבר מספר שנים בשטח. המעבר של החינוך הדתי המשרת את האוכלוסייה הציונית-דתית ממערכת ממלכתית למערכת מבוזרת יצר את הרקע להסדרתו של הפיצול ועיגונו בחוק. תופעה דומה התרחשה למעשה ב-1953 עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי. ביטול הזרמים והלאמת החינוך נעשה מסיבות ממלכתיות תחת הסיסמה של: אחדות לאומית. ביטול הזרמים היה אמור להעמיק ולהשריש את הסוציאליזציה של התלמידים לתפיסה שהיתה נהוגה באותם ימים של "כור ההיתוך" ובאמצעותה לאפשר יצירתה של סולידריות ממלכתית.

ישנו ויכוח היסטורי עקרוני נוקב בין חוקרים שונים לגבי הסוגיה הנ"ל. שני היסטוריונים חשובים של החינוך שעסקו בסוגיה זו והמייצגת גישות קוטביות הם צבי צמרת, המסנגר בספרו 'ימי כור ההיתוך' על דוד בן גוריון וטוען שביטול הזרמים נעשה משיקולים אידיאולוגיים טהורים ומתוך תפישה ממלכתית צרופה; לעומתו טוענת איל כפכפי בספרה 'מדינה מחפשת עם', כי שיקוליו היו אינטרסנטיים ונבעו מכוחנות צרופה ורצון להפוך באופן מהיר "עם" (ערב רב כלשון דוד בן גוריון) למדינה. מחלוקת זו מעניינת ויש לה ערך היסטורי רב, אך מבחינה פרקטית החוק נקבע כחלק מ"רוח הזמן". הצורך ביצירת סולידריות יצר את הצורך בעיגונה בחוק חינוך ממלכתי. גם ההחלטה לקבל את המלצת ועדת דברת (אם היא תתקבל בסופו של דבר) תהיה חלק מתוך מגמת ההפרטה והאינדיווידואציה שעוברים על העולם הפוסט-מודרני שבתוכו אנו חיים ועיגון חוקי של המציאות שקיימת בשטח והסדרתה על פי חוק.
השלכות אפשריות של ההמלצה לשינוי מבני של החמ"ד על החברה הישראלית

להחלטה להפריט את החינוך במדינת ישראל השלכות רבות במישור הפוליטי, האידיאולוגי, הכלכלי והחינוכי. יש לבדוק, לדוגמה, את הצלחתו של רעיון הניהול העצמי בזיקה להבטים של מצוינות ושוויון. במדינת ישראל לא נערך עד כה מחקר על השפעת הניהול העצמי שמתבצע כבר בפועל בהרבה בתי ספר על הישגי התלמידים ומצוינותם ורמתן של תוכניות הלימודים שהתפתחו בתוכם. כמו כן, יש לבדוק לדוגמה, האם ניהול עצמי מגביר את השוויון או אי השוויון בחברה הישראלית ובאיזו מידה לבתי ספר, שנמצאים ברשויות מקומיות חלשות מבחינה כלכלית, יש אפשרות לממש באופן עצמאי וללא תמיכה את רעיון הניהול העצמי? נושאים אלו ואחרים ראויים לדיון מעמיק נפרד. אך להלן תבחן סוגיה זו מהזווית של הדמוקרטיה והממלכתיות.

ההחלטה על ביזור המערכת ושינוי המבנה של החמ"ד עשויה לגרום למספר תופעות:

· א. החלשת הזיקה של הציבור הציוני-דתי למדינה ופגיעה בסולידריות החברתית-ממלכתית.
מטרתו של החוק הייתה ליצור סולידריות חברתית ו"יהודי חדש" המבטא בישראליותו את תהליכי האינטגרציה (כור ההיתוך) שעברה החברה. ההפרטה של המערכת תפריט גם את היחס והמחויבות של היחיד כלפי המדינה והצורך להתייחס להיבטיה השונים ויתחלף ויתמקד בצרכים פארוקיאליים-מקומיים במקום בראייה רחבה של צורכי הכלל. השינוי בחוק יאיץ ויעצים את תהליכי ההתבדלות של החברה הציונית-דתית והנטיות של חלקים מתוכה לכיוונים חרדיים מתבדלים. בשנים האחרונות עוברת החברה הדתית תהליכי הסתגרות שיש להם ביטויים גיאוגרפיים (יצירת ריכוזים ציוניים דתיים ושכונות מבודדות) וסוציאליזטוריים שכן החברה הציונית דתית מאופיינת בהיזקקות לסוכני סוציאליזציה ותרבות נפרדים מזו של החברה הישראלית הרחבה. בעוד שבעבר גדלו ילדי ישראל על שירים וסיפורים דומים שעיצבו את הזיכרון הקולקטיבי היהודי-ישראלי, גדלים היום ילדי הציונות הדתית על ברכיהם של סיפורי ילדים ושירי ילדות שונים המשודרים בערוצי תקשורת נפרדים (רדיו - קול חי וערוץ שבע בעבר וכיום באינטרנט). למעשה, חקיקת חוק חינוך ממלכתי ב-1953 הייתה לו משמעות לגבי יצירת תת-הזהות הממלכתית-דתית לעומת הדתית-חרדית או הדתית-ציונית. שאלת הממלכתיות הדתית, גבולותיה והיקפה הייתה סלע המחלוקת בוויכוח הפנימי שנוצר בישיבת מרכז הרב (בית היוצר של האידיאולוגיה הציונית-דתית) ושהביא, סופו של דבר, לפילוגה לשתי ישיבות נפרדות. שאלת הממלכתיות קשורה לשאלה של סירוב פקודה ולשאלת הקונסנסוס והסולידריות של החברה הדתית. פגיעה במרכיב כל כך מהותי לצרכים כלכלים תהיה הרת אסון ועלולה לטווח הארוך לפגוע בביטחון המדינה.

· ב. פגיעה בחינוך לדמוקרטיה
כיצד צריך החמ"ד להתייחס למדינת ישראל, למשטרה הדמוקרטי-חילוני ולחוקיה שהם בעלי בסיס לגיטימציה חילוניים. דילמה זו מורכבת שכן התורה וההלכה שעל פיה נוהג היהודי הדתי עוסקת בדרכי הנהגתו של האדם בחיי הפרט והקהילה אך לא בחיי מדינה. בספרות ההלכה לא ניתן למצוא דיון בסוגיות של יחסי חוץ, כלכלה, ניהול מדינה עם שלטון יהודי חילוני ודמוקרטי, שכן העם היהודי מבחינה היסטורית חי בגולה במשך אלפיים שנה תחת שלטון זר ולחווית האזרחות לא היתה בהיסטוריה הארוכה שלו כל משמעות בהקשרה היהודי-דתי. ברם בימינו, עם הקמתה של הריבונות היהודית בארץ ישראל, שותפות מלאה בחיי המדינה פירושה קבלת אחריות משותפת ומתן לגיטימציה להחלטות ציבוריות, בעלות אופי חילוני, הנוגדות את ההלכה היהודית. לפיכך, החמ"ד רואה במדינת ישראל, בציונות ובלאומיות היהודית שלבים בהתפתחות הגאולה ו"על החינוך הדתי מוטלת המשימה להראות כי אפשר לחיות במדינה דמוקרטית כיהודי" (אדלר, 2002). ברם, השותפות הפרקטית עם המרכיבים החילוניים של מדינה זו מהווה בעיה תיאולוגית ואידיאולוגית קשה הדורשים עיון נפרד.

כשבית הספר הדתי נמצא תחת קורת גג ממלכתית יש לו מחויבות דה-יורה לראייה חברתית רחבה המהווה בסיס לחיים דמוקרטיים. קבלת המלצה זו פירושה מתן לגיטימציה לתהליכי ה"שטיבליזציה" של מערכת החינוך הממלכתי-דתי שתהיה פאריקואלית ומצומצמת עוד יותר מבחינת השקפת עולמה. אי לכך, בית הספר יהפוך להיות נשלט בידי אליטות פוליטיות, תרבותיות, דתיות וכלכליות ובידי עסקנים מקומיים ואינטרסנטיים מקומיים שיעדיפו להפוך את בתי הספר לזירות של סוציאליזציה אינטרסנטית והתנגדותם לדמוקרטיה וכלליה עשויים לחנך באופן מכוון לאנרכיה. תהליך זה עשוי לדחוף את מרבית מתלמידיה של הציונות הדתית למוסדות חינוך חרדיים או להקמת מוסדות נבדלים שהתפיסה האנטי-ממלכתית (והמתנגדת א-פריורית למשטר דמוקרטי) היא נר לרגלם. כבר היום נשמעים בתוככי הציבור הציוני-דתי קולות הקוראים להקמת מוסדות חינוך עצמאיים בעלי גוון דתי-חרדי יותר שכן האלטרנטיבה הציונית-דתית שעוצבה באופן פורמלי-רשמי ממסדי ב-1902, מחייבת חיים במסגרת של זהות כפולה ושניות זו מכבידה על חלקים רבים של ציבור זה. חיים אלו נתפסים כחיים של "בדיעבד" ויהיו רבים שישמחו להישאב לתוך ה"לכתחילה" החרדי. עם כל הביקורת על הציבור הציוני-דתי אסור לשכוח את תרומתו האדירה לחברה הישראלית בכלל, לציביונה התרבותי-יהודי ולצבא בפרט. אחוז החיילים הדתיים-ציוניים המשרתים בצבא ביחידות קרביות ובתפקידי קצונה בכירים ושהם בעלי מוטיבציה לתרום למדינה הינו גבוה ביותר. בתקופה של התרופפות לאומית בחברה החילונית הישראלית יש לאחוזים גבוהים אלו משמעות קיומית. אי לכך פגיעה באוטונומיה התרבותית של החמ"ד שהוענקה לו על פי חוק ומאפשרת לו יצירת מערכת סוציאליזטורית המחנכת לסימביוזה ולתרומה לחברה ולא חלילה ליצירתה של מערכת עצמאית שתצדיק ותעודד את הניכור עם הממלכתיות שאיכזבה, היא טעות היסטורית והחזרתו המכוונת של ציבור חשוב זה לימי ה"שטאטל" האפורים.

· ג. פגיעה ביחסי דתיים-חילוניים
העובדה שבית הספר הממ"ד היה תחת קורת גג ממלכתית אחידה ושהיה בסיס משותף שעליו התחנכו תלמידים דתיים ושאינם דתיים יצר מסגרת חיצונית מחייבת של שיתוף והדדיות בין דתיים וחילוניים והייתה לכך משמעות סימבולית ופסיכולוגית כאחד. הפרטתה של המערכת תיצור ניכור רב יותר בין דתיים וחילוניים במישור האידיאולוגי-חברתי ובעיקר במישור התודעתי. עצם העובדה שכל תלמידי המדינה היו תחת קורת גג מינהלית-ממלכתית יצרה תודעת צורך של שותפות, למרות שבפועל, בשדה העשייה, היו לכך ביטויים מעשיים מועטים. אובדן התודעה הזו, שיש לה ביטויים טכניים-פרוצדוראליים לכאורה, הייתה לה השפעה על הצורך הא-פריורי ביצירת סטטוס קוו ושותפות. ההפרדה וההפרטה תגרום לאובדן תחושה זו שיש לה השלכות מרחיקות לכת במישור החברתי והפסיכולוגי אישי.
במקום סיכום

ההפרטה בחינוך וניהול עצמי נהוגה במדינות רבות באירופה ובארצות הברית והשאלה האם שיטה זו מתאימה לצרכיה של מדינת ישראל? זאת ועוד ההחלטה לבזר את מערכת החינוך מהווה ביטוי ל"רוח התקופה" אך נשאלת השאלה האם הנוער הגדל במדינת ישראל הינו בעל נטיות אינדווידואליסטיות, בכלל, הדורשות יצירת מערכת חינוך התואמת אותן?

המציאות הביטחונית שבתוכה מתקיימת מדינת שיראל יוצרת צורך בחיזוקה של האוריינטציה הקולקטיביסטית כחלק אינטגרלי מצרכיו הבסיסיים של הנוער. מחקרים שנעשו בין השנים 1975 ועד ימינו מראים שלנוער נטיות קולקטיביסטיות יותר מאשר אינדיווידואליסטיות. ההסבר לנטיות אלו מוסבר בגלל ההקשר הפוליטי-היסטורי שבתוכו גדל נוער זה לעומת נוער שחי במקומות אחרים בעולם.

יוצא איפוא, שביזורה של המערכת בהקשר ההיסטורי-סוציולוגי שבו אנו חיים כרגע במזרח התיכון, לא מתאימה ל"רוח החינוך" שמנסה ועדת דברת להתוות באמצעות רעיון ההפרטה.

השאלה שצריכה להישאל - האם החברה הישראלית בכללותה בשלה לתהליכי הפרטה בחינוך, שכן יוצא מכך שהתהליכים המלאכותיים שייוצרו במערכת החינוך מקדימים בהרבה את הצרכים הפסיכולוגיים ואת האוריינטציה המסורתית והקונפורמית יותר הרווחת בעולם הערכים של הנוער הישראלי. יצירת זרזים מלאכותיים עלולה לנפץ את יישותה השברירית של הדמוקרטיה הישראלית. יגידו המלעיזים כי גם כיום ההיבט של החינוך לדמוקרטיה אינו מפותח בחינוך הדתי, אבל ברור לכל כי אם המלצה זו תתבצע היא תנציח מציאות זו ותיתן לה גושפנקה חוקית.

אי לכך, דומה שזה צו השעה שהציונות החילונית תצא להגנתה של הציונות הדתית ומערכת החינוך שלה על מנת לשמר את עצמה.
הערת המערכת:
מאמר זה הסתייע במקורות מחקריים ועיוניים רבים. רשימת מקורות מלאה ניתן לקבל בפנייה אל המערכת