עמידתם של הקיבוצים - העוגן של מדינת ישראל "מפנה" 44
דובי הלמן - תשרי תשס"ה - ספטמבר ‏2004
למעלה ממאה שנים עברו מאז פרצה לתוך ההיסטוריה היהודית ומתוך שורשי העם היהודי, הציונות. במקום ובזמן בו אנו עומדים היום מה התוקף שיש לציווים של התנועה הזו עלינו?

אילו היה בי האומץ, הכוח והתבונה לעשות את אשר עם לבי, הייתי מתחיל את הכל מההתחלה. בלי לשכוח דבר, בלי לבטל שום פיסת זיכרון וגם בלי למצוא לעצמי מסתור בכל אלה. אני מבקש שיהיה לי, שיהיה לנו, האומץ לשאול, גם אם אין לנו תשובות.

הקיבוץ שלנו נולד כמענה לגעגועים אל חברה חדשה, דרך חיים חדשה לאדם, ובכל זאת מתוך התמקדות בנקודה המהפכת של הציונות והיא - התיישבותם של היהודים על פני הארץ.

האם אנחנו הבאנו ראשונים את בשורת הצדק החברתי לאנושות? האם אנחנו היחידים המקיימים את הערבות ההדדית בין בני אדם כמענה לג'ונגל החברתי שכופה עליו שלטון ההון? הרי מיום שבו הביאה ההתפתחות האנושית ליצירת "עודף" נולדו אבות המשטרים החברתיים שהעניקו למעטים את כוח השלטון. ובאותו "היום" נולדו גם גרעיני המרי נגד החלוקה המקפחת הזו והתנועות לשחרור האדם מעולו של שלטון אי הצדק. ההיסטוריה האנושית היא גם ההיסטוריה של מאבק האדם לחירותו ונגד שיעבודו על ידי בני אדם אחרים. ובכל זאת שום מהפכה ושום רפורמות לא יכלו לקחת את השליטה על חלוקת המקורות ממי שהיה בידיו הכוח, האמצעים והחוכמה לשלוט ביצורם. בשיאה של דרמה זו ניצבת מדינת הרווחה שלצד הצדק החלוקתי שבה, הביאה גם לניוון חברתי וכלכלי. כל שאר הניסיונות המהפכניים והרפורמיסטיים נכשלו ואינם.

הקיבוץ הוא התרסה נגד שלטון אדם באדם ובחירה בדרך שבה לוקח כל אדם אחריות מלאה על חייו במלואם. הקיבוץ הוא תא של חברה סוציאליסטית שבה מתקיימת האחדות בין כלכלה וחברה, ייצור המקורות וחלוקתם תחת שליטה אחת. זוהי דרך האומרת שללא אחריות על יצירת המקורות לא ניתן לשלוט בחלוקתם. לא ניתן להשיג חברה חדשה כזו ללא מעגלי שותפויות וזיקות של ערבות הדדית. ערכי השוויון והאחווה, מלבד היותם אידיאה חברתית, הם גם תנאי לקיומה של שותפות בין אנשים. ללא החזון של חברה סוציאליסטית במובן של שותפות ואחריות ליצירת המקורות ולא רק לחלוקתם, ימשיך המאבק העקר למדי, על הצדק החלוקתי. כתא של חברה סוציאליסטית שעדיין לא קמה, נותר הקיבוץ לבדו. היכן הסתדרות העובדים הכללית וחברת העובדים שייסדו משק, חקלאות ותעשייה, יש מאין, בבעלותם ובאחריותם המלאה של העובדים? ההסתדרות שהקימה מערכות חינוך, תרבות, התיישבות, היכן הקואופרציה המפוארת בתחומי החקלאות, התחבורה, התעשייה, הצרכנות, החינוך? הרי בכל אלה שברו העובדים את החלוקה הנצחית לכאורה בין הון לעבודה, בין הדאגה לעם שלם. האם גורלו של הקיבוץ הוא להיקבר תחת המפולות הללו או שמא להיות הרמץ ממנו תשוב ותבער להבה גדולה?

אלא שהקיבוץ עמד ועומד בין שתי מטרותיו הגדולות ואינו יכול לאחד ביניהן. צורת החיים הכפרית שכוחה ההתיישבותי בא לידי ביטוי ביכולת ליצור תשתית יישובית יש מאין, ראש גשר התיישבותי במרחבים שוממים, היא צורה המנתקת את היושבים בה מריכוזי האוכלוסייה בערים. כדי להקים ולקיים יישוב כפרי במרחבים הריקים דרושות כל האנרגיות האנושיות והשקעת כל ההון העצמי שלא נותר מהן כמעט דבר כדי להימצא באותו זמן בין המון בית ישראל המסתופף בערים ולפעול בקרבו. גם הקיבוצים העירוניים לא יכולים להתמודד ברצינות עם שניות זו. ניסיונם של בוגרי תנועות הנוער, לקיים כלכלה יישובית של בסיס העבודה החינוכית מלמדת על כמה לא ניתן להשיג שני יעדים מרכזיים אלה ביחד.

הקיבוץ מקיים את צורת החיים הסוציאליסטית שלו כדגם, כדוגמה, כמופת אבל אין ביכולתו לשנות את פניה של החברה הישראלית. כמה כוונות טובות, כמה ניסוחים טובים נשארו כמילים נבובות חרף כל כמה שחברי הקיבוץ מדברים על מעורבות בחברה הישראלית. בכל מה שקשור לדרמות הגדולות של עליית יהודים לישראל, יישובם, פתרונות תעסוקתם וקיומם, הקמת מערכות החינוך, הבריאות והסעד, בכל אלה לא היתה ולא יכולה להיות לקיבוץ השפעה של ממש. עוצמתו הסגולית של הקיבוץ נמדדת אומנם בשיטות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי הייחודיות שלו, במפעלים חשובים כמו הקמת הפלמ"ח, מפעל עליית הנוער והמשכו בנעל"ה, בבית ראשון במולדת, במוסדות התרבות וההנצחה הייחודיים שהקים. כל אלה היה בהם כדי לחולל ולהקרין, אבל לא עד כדי נשיאה באחריות לפתרונות בהיקף לאומי מלא. יש הנוטים למדוד את עוצמת הקיבוץ במספר חברי כנסת או מספר שרים בממשלה או במספר החברים במרכזי המפלגות. מדידה זו מגוחכת. זהו מדד המתאים לסקטור הנלחם על האינטרסים שלו בנפרד, בשעה שעוצמתו של הקיבוץ באה לו רק מהיותו א-סקטוריאלי או על-סקטוריאלי.

כל ערכיו של הקיבוץ, למרות היותם ערכים אוניברסליים, באו לעולם בהקשר לתועלת ההתיישבותית המצויה בהם. האידיאות האנושיות יצרו את הקיבוץ, ושליחותו ההתיישבותית של הקיבוץ חזקה אידיאות אלה ונתנה להן תוקף של חיים. שני אלה קשורים זה בזה בקשר שניתוקו מוציא מן הקיבוץ את נשמת אפו.

יש רבים בינינו הנוטים למקד את ערכו ותפקידו של הקיבוץ בערכי הסולידריות והערבות ההדדית הפנימית, בערכי השוויון שבין חבריו. רוצה לאמור כי משעה שאנחנו מקיימים ערכים אלה בחיינו, יש בכך אותו ומופת לאחרים. אור ליהודים ואור לגויים. האם אין בגישה זו גם התנשאות וגם עיוורון? הרי הארץ הזו, המדינה הזו, יודעת מאות אלפי אנשים, ביניהם עשירים מאוד וגם עניים מאוד, העושים יום יום, לילה לילה, שליחויות עלומות ונסתרות מעין התקשורת של מתן עזרה, חינוך, סעד, טיפוח אמנות ותרבות.
הקמת המדינה הביאה לתפנית דרמטית בהבנת נושא ההתיישבות. היו אלה שנים של "והארץ תשקוט". רצינו להאמין בבלתי אפשרי, שהמאבק על ריבונות על אדמות ישראל תם עם גירושם של תושבים ערבים רבים מאדמותיהם, כפריהם ועריהם. היישובים הערבים הוכרזו כיישובים נטושים, האדמות נמסרו לבעלות מדינת ישראל והושלמה בהם התיישבות של עולים. מכאן נראה היה שתם תפקידם ההתיישבותי של הקיבוצים. לא הבנו אז, וגם איננו מבינים היום, שתהליך ההתעוררות וההתאוששות של הערבים ממהלומת המלחמות, שתהליך ההתגבשות הלאומית הפלשתינאית, תחזור ותעלה את שאלת הריבונות. הבסיס התקף של הריבונות הוא שהאדמה שייכת ליושבים עליה ומעבדים אותה. כל כך פשוט, כל כך אכזרי. אין כאן זכויות מוקנות ובלתי תלויות. זכותם של היהודים לארץ משלהם היא הבסיס להקמת מדינת ישראל. יכולתם של היהודים לממש זכות זו מותנית בכושרם וכוחם ההתיישבותי.

בעוד שצורות החיים העירונית, מקנה ליהודים את הבסיס האחד לריבונות והוא יצירת רוב דמוגרפי, את הבסיס ההכרחי השני לריבונות, אחזקה בשטח, בטריטוריה, מקנה ליהודים צורת החיים הכפרית-חקלאית-שיתופית. מבחנם של הכפרים החקלאיים, מבחנם של הקיבוצים והמועצות האזוריות אינו במספר התושבים שלהן, אלא בגודל השטח שהם מחזיקים. היכולת של הקיבוצים ליצור להם צורת חיים כפרית-אורבאנית מודרנית, בתנאי ריחוק ממרכזי האוכלוסייה, באה להם מצורת החיים השיתופית. משעה שהקיבוצים מוותרים על רמת השותפות בין חבריהם, הם הופכים אט אט או מהר מהר ליישובי לווין, לפרברים של הערים. התהליך הזה, של הפיכת הספר ההתיישבותי לתלוי בערים ולמתחרה בהן, ההופך את היישובים לפרברים עירוניים, מביא נזק אדיר למרקם העירוני, ומשמיט כפשוטו את הקרקע מתחת לרגליהם של היהודים. הקרקע הזו תימסר אט אט, או תחזור לידיהם של אותם ערבים שגורשו ממנה רק לפני שלושה דורות. והיא תחזור לידיהם בדין ובצדק.
צמיחה דמוגרפית בקליטה
מדובר בכנס זה על צמיחה דמוגרפית. שם יפה ומצוחצח לתהליך הצטרפות של חברים חדשים לקיבוצים. לכאורה, אין מי שטוען שצריך למנוע הצטרפות חברים חדשים. באמנה המקורית של הקיבוצים עם המוסדות הלאומיים, דובר על מתן קרקע, מים ותקציבים ליישובים שימשיכו להיות בסיס לקבלת מתיישבים חדשים נוספים.

מייסדי הקיבוצים האמינו גם שבדרך זו יגדלו הקיבוצים עד היותם רוב באוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. כל מאמצי החינוך של בני הקיבוצים, בני המושבים, תנועות הנוער העירוניות בישראל, תנועות הנוער בתפוצות, התמקדו בשאיפה להפוך את ארץ ישראל לארץ של קומונות. האם התפכחנו מהאשליה הזו? כן ולא. מי שמחפש היום את הקיבוץ כדרך לחייו, אינם דווקא הבנים שנולדו בו. לא בני הקיבוץ ולא בני גילם בערים קופצים על עגלתו של הקיבוץ כבחירה ראשונה. אבל בחייהם של אנשים רבים יש גם בחירה שנייה. בבחירה זו מחפשים אנשים שכבר התנסו והתבגרו, את מה שלא מצאו קודם לכן. יש רבים שבחירתם השנייה היא קיבוץ. ביניהם גם בני קיבוצים, חניכי תנועות נוער וכל השאר. גם עוזבים את הקיבוץ עושים זאת בדרך כלל כבחירה שנייה. את העוזבים אנחנו מבכים כאילו הם מבשרים את מות הקיבוץ. את אלה שרוצים לבוא אלינו אנחנו לא רוצים לקבל. יכולים אבל לא רוצים.

אנחנו לא רוצים לקבל חברים חדשים שאינם בנים משום שאין לנו יותר רצון אמיתי לתת לצורת החיים הזו את המשכיותה. אנחנו רוצים לחלק את מה שנצבר כדי שנוכל גם להוריש אותו לבנים הביולוגיים שלנו. את כל הנכסים אנחנו רוצים עכשיו לעצמנו וליורשנו ולא לממשיכי הקיבוץ.

זהו הצומת בפניו אנחנו ניצבים. אמירת הן לקיבוץ פירושה פתיחת השערים לקבלת חברים חדשים. תוספת חברים חדשים היא מנוף הצמיחה הכלכלי והחברתי. באנלוגיה מלאה למשק המדינה. ללא קבלת חברים חדשים תוך גידולם של קיבוצים קטנים להיות קיבוצים גדולים, ידעכו הקיבוצים. הדרך האחרת היא להיפרד מן הקיבוץ. לא היום אבל תוך כמה שנים. קבלת תושבים במקום חברים, יצירת שכונות סמוכות, הוא תהליך מובהק של הפיכת הקיבוצים של היום לפרברים עירוניים. תהליך זה, כל כמה שהוא נראה היום נוח לחברי הקיבוצים, הוא בניגוד לאינטרס לאומי כולל. הוא פוגע במרקם העירוני, הוא מנתק את היישובים הכפריים מזיקתם לקרקע ולאדמה, הוא מביא כליה על המועצות האזוריות. הוא דוחף את מדינת ישראל להיות מדינת עיר מובהקת ומנותקת ממרבית מרחביה של מדינת ישראל.

למרות כל מצוקותיהם של מדינת ישראל ואזרחיה, למרות הזירות הרותחות ורוויות המתח בין חילוניים לחרדים, המתח הבינעדתי, תופעות העוני והאבטלה, הפקרת ילדים וזקנים, למרות כל אלה, השאלה ממנה נגזר עתידה של מדינת ישראל היא בכל זאת שאלת הריבונות. לטווח זמן ארוך, תוכרע שאלת הריבונות לא במלחמות ולא בטרור אלא בתהליך ההתיישבות של היהודים מחד והערבים מנגד. התיישבות שפרושה אחזקה במרחבי אדמות ישראל. נפילתם של הקיבוצים, היא אות מבשר רעות. עמידתם של הקיבוצים היא העוגן שיש לה למדינת ישראל.

לתהליך קבלת חברים חדשים לקיבוצים אין מחסומים אמיתיים. לא שיכון ולא תעסוקה. שיכון בונים אנשים בישראל ובעולם ומשלמים עבורו במשך שנות חייהם ומתוך הכנסתם. תעסוקה יש בשפע לאנשים הרוצים ויודעים לעבוד. הרי גם התושבים יצטרכו למצוא להם עבודה מפרנסת באזור בו הם יתיישבו. מרחב התעסוקה של הקיבוצים היום אינו שונה ממרחב התעסוקה של כל אדם בישראל. קורה לרוב שקבלת חברים חדשים מביאה לקיבוצים תעסוקות שלא היו בו קודם.

ישראל, מדינת היהודים, לא נולדה כמו מדינות אחרות ולא תהיה כמותן עוד דורות רבים. הרצון המובן להיות ככל הגויים אסור לו שיביא אותנו לשגות באשליות. מדינת ישראל כולה היא חבל ארץ שנכבש על ידי היהודים תוך גירוש מי שישבו בו קודם. יש ליהודים זכות למדינה משלהם, אבל על הזכות הזו הם יצטרכו לעמול ולקבל על עצמם חובות לא קלים. על ארץ ישראל קונים זכות רק בדרך של התיישבות. אין ולא תהיה דרך להתיישבות יותר משוכללת, יותר מודרנית, יותר תכליתית מאשר צורת החיים הקיבוצית. לא יהיו קיבוצים ולא יתקבלו אליהם חברים חדשים שווי זכויות וחובות. חברים ולא תושבים. אם עייפנו, לא יהיה מי שיבוא במקומנו.
מתוך דברים בכנס הזרם השיתופי בקב' יבנה, אפריל 04'