"אין חדש תחת שמש הכיבוש" יורים ובוכים לאורך ציר הזמן - "מפנה" 44
אלון גן - תשרי תשס"ה - ספטמבר ‏2004
· "ראינו אז אישה אחת … היה בה דבר מיוחד. נראתה תקיפה, מתאפקת, סמורה ביגונה. דמעות, שכאילו אינן שלה, התגלגלו על לחייה … עד כדי שהרגשתי שבוש אני בפניה, והשפלתי עיני. … נתברר לי פתאום משהו כברק. … גלות, הנה זה גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות."

· "פינינו שם משפחה עם בחורה יפה. היא הביטה בי במבט נפחד וזה השאיר משקע שלא יישכח. תפסנו מבט אחד לשני בעיניים והרגשנו שכולנו בני אדם. לא היה לי לב. חשבתי על הבית. חשבתי, מוציאים את ההורים שלי."

· "הייתי איזה מטר או שניים ממנו, הוא היה הדור כזה, הייתה לו חליפה וכאפייה, ממש נראה כזה איש מכובד. ואני עומד, מחזיק את הנשק ככה, צמוד לחזה, מתוך רצון להגן על עצמי, ...ובאמת הייתה הרגשה טעונה, יותר מתמיד. ואז הוא מותח את החזה שלו, שני אגרופים נקפצים, אני כבר... היד עוברת לידית דריכה, ואז אני רואה שהעיניים שלו מתחילות לדמוע, אמר איזה משהו בערבית, הסתובב, הלך, וכל החמולה הלכה אחריו. אני לא סגור על למה דווקא זה נחקק לי מכל הפעמים שאמרתי לאנשים "'תחפף" כשיש עוצר, אבל היה בו משהו אצילי כזה, שגרם לי להרגיש הכי חלאה בעולם."

לפנינו שלושה טקסטים מייצגים של דמות היורה והבוכה.
שלושתם מציגים מפגש קשה בין כובש לנכבש, בין חולשת הכוח של המנצח לכוח החולשה של המנוצח.
בשלושתם מצליח המבט החודר של עיני הנכבש ודמעותיו, לסדוק לרגע את רצף הפעולות המכאני ולגרום לכובש טלטלה רגשית.
שלושתם מתארים כיצד לפעולה הכוחנית (גירוש, פינוי, מניעת מעבר במהלך עוצר) מתלווה תחושת אשמה קשה. הראשון מרגיש בושה ומשפיל את עיניו, השני מרגיש "שאין לו לב" לעשות את הפעולה והשלישי מרגיש "הכי חלאה בעולם".

הסיטואציה והרגשות הנגזרים ממנה זהים, מה ששונה הוא רק הזמן בו נכתבו הדברים:
הטקסט הראשון הוא טקסט ספרותי - "חרבת חיזעה" שכתב ס. יזהר ב-1948. (עמ' 84-85).
הטקסט השני הוא עדות של אחד ממשתתפי "שיח לוחמים" ב-1967. (עמ' 74).
הטקסט השלישי נכתב ע"י חייל המשרת בחברון ב-2004. (אתר "שוברים שתיקה").

מעקב אחר יותר מארבעה דורות של "יורים ובוכים" מראה שלתחושות האשמה והבושה, מתלווה בדרך כלל פעולה נוספת - פעולת הווידוי המטהר, מעין פולחן ההזדככות (קתרזיס) המשמש כתרפיה להתבהמות הנגזרת מהכיבוש:

בשלהי 1978 פורסם ב"שדמות" מאמר בשם "מונולוג של גז מדמיע". זהו וידוי של חייל, בן קיבוץ, שבמהלך פעילות לפיזור הפגנות ב"שטחים", זרק רימון גז מדמיע לבית ספר של ילדים:
"… ואז זרקנו את הרימון וסגרנו את הדלתות. אפילו עמדנו על יד הדלת כדי שלא יוכלו לצאת. … ופתאום ראינו ילדים בני 8-10, על החומה, שבורי רגלים… הם ניסו לברוח דרך החלונות. … ואז כשראינו את הילדים שכובים, הבנו פתאום מה עשינו, הבנו מה שקרה פה, והיה מי שאמר שבעצם לא עשו לנו כלום, שום דבר. … עלינו לבית הספר למעלה ופתחנו את הדלתות, כדי שהגז יצא. הילדים נפלו לנו בידיים כמו פרפרים. כמה ממש התעלפו. כמו פרפרים אחרי שאתה מרסס אותם בפזטוקס. …התחלנו לחשוב איך עשינו את זה. איך אתה מגיע למצב, שאתה כאדם שחונך על ערכים מסוימים, שגם אדם אחר הוא אדם, איך אתה פתאום הולך לזרוק רימון על ילדים בני שמונה. … היה אתנו אחד שבכל המהומות תמיד השתדל לא להכות. התנדב ללכת מאחור בחיפוי. וגם הוא זרק. ואחרי זה הוא בכה". ("מונולוג של גז מדמיע", שדמות ס"ח, תשל"ח).

כמעט 30 שנה עברו מאז התייסרותו התרפויטית של זורק הרימון ודור חדש נושא את לפיד ההכאה על החטא בדיעבד !!!:
ירינו, עצרנו ליד בית, עברנו ברחוב, וירינו על בתים, ... התפקיד שלי היה לפוצץ מנורות רחוב. ואני זוכר שיריתי על שמשות של מכוניות, ואחד החיילים שהיה אתי ירה פצצת מטול לתוך חנות, לתוך חנות פלשתינאית פשוט, לפוצץ את החנות. וכל זה היה סתם ... ואני לא יודע, אני מחשיב את עצמי כבן אדם שכן ניסה לחשוב על הדברים שהוא עושה במהלך שירותו הצבאי, והשתדל להימנע מלעשות כאלה דברים, ופשוט זכור לי לאן המציאות הזאת הצליחה... איך זה הצליח לסחוף אותי לעשות את הדברים האלה בלי שום... בלי שום מצפון, בלי שום מחשבה, אולי אחר כך הייתה לי, אבל מה זה משנה כבר." (מתוך האתר "שוברים שתיקה").

שני אנשים מתוודים על היותם שותפים לתהליך ידוע, עצוב ומוכר בכל מקום בו נוצר מפגש בין כובש לנכבש - תהליך של התבהמות רגעית המסירה מעצמה כל רסן מוסרי במהלך הפעולה ולובשת את גלימת האנושיות רק לאחר הפעולה בדיעבד, לאחר שהפשע כבר בוצע.

ביקורת נוקבת על פולחן הזדככות זה מתח בועז עברון מייד לאחר הופעת "מונולוג של גז מדמיע":
"בכל הווידוי הזה, בכל 'חשבון הנפש' הזה. יש יסוד של התחטאות, של פינוק עצמי. לא הקורבנות מעניינים את הצעיר, אלא ה'לבטים' שלו, מצבו המוסרי שלו, מה קרה לו. האוזן הרגישה מבחינה כאן גם בצליל לא מודע של התפעלות מרגישותו שלו עצמו, מ'לבטיו'. … ואז אתה תופש, לפתע, שלווידוי זה יש צליל מוכר מאוד. הוא חלק ממסורת. מה היה 'שיח לוחמים', המהולל, ככלות הכל, אם לא אורגיה של התפעלות עצמית נרקסיסטית במסווה של 'חשבון נפש'? כמה אנו נפלאים, אף על פי שלחמנו והרגנו: אבל עשינו זאת בלב דואב, על כן 'נשאר מצפוננו טהור'. ועדות לכך הם 'רגישויותינו, ספקותינו, תהיותינו, לבטינו". (ידיעות אחרונות, 8/1/1978).

כפי שראינו, שנים רבות לפני שדמות "היורה והבוכה" הפכה לדמות חיה ונושמת, בעקבות "שיח לוחמים", היא חיה באופן וירטואלי כדמות ספרותית בסיפוריו של ס. יזהר. מן הראוי לעמוד על עוצמת הדמיון שבין הטקסט הספרותי של יזהר לווידויי החיילים לאחר מלחמת ששת הימים:
הדמיון בין גיבוריו המתייסרים של ס. יזהר למשתתפי "שיח לוחמים" קיים בשני חלקי ההגדרה של הדמות: הן בחלק היורה והן בחלק הבוכה. גיבורי יזהר מעלים את מלאכת הלבטים לדרגת אמנות. גווני גוונים של ייסורים, תהיות, והתחבטויות עולים מתוך נפשם, אך ייסורי המצפון של החצי "הבוכה" לא משנים את ההתנהגות בפועל של החצי "היורה". ב"חרבת חזעה" הלבטים לא מונעים מהמגרש להמשיך את הגירוש. ב"השבוי" הרועה לא נשלח לחופשי. קיימים הלבטים שלפני והייסורים שאחרי, אך בתווך המעשה נעשה.

תכונה זו משתקפת גם בעדויות המשתתפים ב"שיח לוחמים": חייל שהיה עד למעשי ביזה מתאר כיצד הדבר זיעזע אותו ו"אכל אותו מבפנים" אבל: "ידעתי שאני לא אלך לתקן עולמות. אבל זה היה בתוכי". (עמ' 16) החייל מעיד שעד היום האירוע הוא "כספר פתוח" למולו. אך בפועל החלק "הבוכה" לא מנע מהחלק ה"יורה" להמשיך להיות שותף לעוול.

גיבוריו של יזהר מתביישים ברגישותם המוסרית, קשה להם, אך בפועל הם לא עושים דבר: "רציתי לעשות דבר. ידעתי שלא אצעק, מדוע, לעזאזל רק אני מתרגש כאן … אל מי אדבר וישמע. רק יצחקו לי". (חרבת חזעה, עמ' 87). כמו משתתפי "שיח לוחמים" זה רוחש "בתוכם" אך הם יודעים שהם לא ילכו "לתקן עולמות". גם בקרב מתוודי "שוברים שתיקה" - אתר העדויות של חיילים ששירתו בחברון בשנים האחרונות, ניתן למצוא את מרכיב הבושה והחשש שיצחקו על היותך רגיש לעוול. אחד החיילים מתאר כיצד הם משתלטים על בית של משפחה ערבית והופכים אותו לעמדה השומרת על השכונה היהודית בחברון. החייל מתאר את עובדת היותם חיים בתוך בית של משפחה כ"חוויה לא מאוד סימפטית". כאשר הוא נשאל: "מה פירוש חוויה לא סימפטית, מה לא סימפטי בזה?" הוא משיב: "אין, אתה לא יכול לראות אצלי רגש, מותק, אני לא הולך להיות מושי".

מאז מלחמת ששת הימים עברו כמעט 40 שנה ו"אין חדש תחת שמש הכיבוש". החיילים בחברון עדים לעשרות פעולות ופשעים הנגזרים מהיותם כובשים. וגם אצלם ניתן לראות כיצד החלק הבוכה לא מונע מהחלק היורה לבצע את אשר "הוטל" עליו.

חייל מתאר בזעזוע כיצד הוטל עליו לשמור על חבורת תיירים דתיים מצרפת המסיירים בחברון:
"... פשוט הסתובבו שם, תפסו כל אבן שהם ראו ברחוב, ופשוט התחילו לזרוק אותה על חלונות של ערבים, להפוך כל מה שהם ראו."
לאחר תיאור ההרס שלהם מתוודה החייל: "יכולתי לנסות, אולי, לעצור את האבן שנזרקת מהיד שלו, דבר שכמובן אני לא יכול לעשות, כי אני לא יכול לרדוף אחריהם ולעשות את זה כל הזמן, בהצלחה לפחות."

חייל נוסף המשרת במציאות הכיבוש ההזויה של חברון 2004 מספר:
"אני זוכר שלילה שלם פירקו שם תחמושת בכמויות אדירות ואני זוכר שאני אישית יריתי לבית ספר ריק או לחלונות ריקים או לפנסים, רק כדי להרתיע, רק כדי להפחיד. זה היה כאילו שמאמנים אותנו, כאילו שאנחנו באימון, אבל על מקום אמיתי. וזה דבר שנורא זעזע אותי, כי... לא הייתה לזה שום הצדקה, לכמות".

שוב חוזר הניגון, שוב אותו ריטואל של מציאות סכיזופרנית בה חלקו "הבוכה" (כמובן, שלאחר המעשה) של החייל מזדעזע אך אינו מונע מחלקו "היורה" לזרוע הרס ואימה "רק כדי להפחיד".
מה שהשתנה היא תגובת החברה
האומנם אין חדש תחת השמש? האם ניתן להצביע על שוני בין משוחחי מלחמת 1967, לקובץ העדויות "שוברים שתיקה" של חיילי 2004.

כמובן שיש הבדלים רבים שלא כאן המקום והזמן להציגם. אסתפק רק בהבדל מהותי אחד הנוגע לא בחיילים עצמם אלא בתגובת החברה לדברי עדותם.

אם "שיח לוחמים" הפך לקובץ שנמכר במאה אלף עותקים, הודפס בחמש מהדורות, תורגם לשפות רבות והיה למוקד מרכזי בשיח הציבורי שלאחר מלחמת ששת הימים, עדויות החיילים המשרתים בחברון 2004, הן אתר זניח באוטוסטרדת המידע המקוונת.

מה שהשתנה הוא תגובת החברה הישראלית לעדויות החיילים שהוטלו לתוך מלאכת הכיבוש. שנים של הקזת דם מתמדת משני צדי המתרס הולידו את "ערלת הלב", את האטימות לסבל של הזולת ואת קהות החושים המאפשרת לספוג כמעט כל פשע מבלי להזדעזע יתר על המידה.

המעבר החד והקשה ממרומי תקוות השלום שנראה במרחק נגיעה לתהומות הדם והאש של אינתיפאדת אל-אקצה עטף את החברה הישראלית בפסימיות-פטליסטית. עננה חשוכה ומעיקה התקדרה מעל כל אותם שהאמינו באפשרות להגיע להסכם שלום על בסיס העיקרון של שתי מדינות לשני עמים.
קרקע עכורה זו מהווה בית גידול מצוין דווקא לקצוות הבוחרים לנתק את החיבור בין שני חלקי הגדרת "היורים ובוכים":
למסרבים ל"בכות" הרבה יותר נוח לירות כי "במלחמה כמו במלחמה" ו"שאף אחד לא יטיף לנו מוסר".
המסרבים "לירות" רק מתחזקים בדעתם שרק ריבוי מאסיבי של סרבני שירות יאפשר לגדוע את סרטן הכיבוש.

עקב כך, זוכה דמות היורה והבוכה לקיטונות של ביקורת מצד המבקשים להחזיק רק בחלק אחד של ההגדרה. "היורים" מבקרים אותה על "בכיינותה", על עודף ההתחבטות המיותרת והמתייפייפת. "הבוכים" מבקרים אותה על התעקשותה להמשיך "לירות" ולקחת חלק בהנצחת הכיבוש.

כאשר נשאל האם "שיח לוחמים" הוא לא בגדר "יורים ובוכים"? השיב יריב בן-אהרון "אשרי היורים שלא יבשה דמעתם". (הדרי, עמ' 76). הציניקנים (הן מצד "היורים" והן מצד "הבוכים") יכולים לעשות מטעמים ממשפט זה. אחרים יראו בו עדות אותנטית לדמות שמנסה להתמודד עם סבך הסתירות הנגזרות מהניסיון לשלב שירות צבאי עם מוסר ערכים הומאניסטי. ניתן לתאר את דמות "היורה והבוכה" בצורה צינית בנוסח המתואר ע"י בועז עברון, "יש גבול" ואחרים, ניתן וצריך לבקר את הדינאמיקה שלפיה תהליך ההזדככות של הבכי המטהר הופך תחליף לעשייה ממשית כנגד העוול, אך הניסיון לאחוז בשני חלקי ההגדרה מעיד על התמודדות עם מציאות מורכבת שמסרבת להשלים עם פתרונות פשטניים. הדילמות שביטאו משתתפי "שיח לוחמים" וממשיכיהם עד ימינו, מעידות על הרצון לשרת שירות צבאי משמעותי מבלי לזנוח את מצפן הערכים ההומאניסטי. רצון זה מוליד, בהכרח, סתירות והתנגשות בין הפעולה הצבאית לעולם הערכים שבו אתה מאמין. קל יותר להיות איש צבא נטול התחבטות מוסרית. פשוט יותר להחזיק במצפן הערכים ההומאניסטי מחוץ לצבא. הרצון לשלב בין שניהם, גם אם הוא גורר סתירות פנימיות, הוא שמאפיין את עדויות "היורים ובוכים" לאורך ציר הזמן.

הדמות שהייתה לרבים מושא ציני לדמות פאטתית רוויית סתירות, היתה לאחרים ביטוי להוויה מבורכת, הוויה המסרבת לוותר על שני חלקי ההגדרה למרות, ואולי דווקא , בגלל הסתירות הגלומות בה.
מקורות:
- ס. יזהר, 7 סיפורים, הקיבוץ המאוחד, תשל"א.
- אברהם שפירא (עורך), שיח לוחמים, בהוצאת חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית, 1967.
- "מונולוג של גז מדמיע", שדמות ס"ח, חורף תשל"ח.
- הדרי יונה, (ראיון עם יריב בן-אהרון) עושים חושבים, יד טבנקין וידיעות אחרונות, ת-א, 1994.
- אתר העדויות "שוברים שתיקה": http://www.shovrimshtika.org.il