חורבן בית שלישי - "מפנה" 44
לינדה עפרוני, כלכלנית - תשרי תשס"ה - ספטמבר 2004
עידן נתניהו בכלכלה מתאפיין בכוחניות ובפגיעה בדמוקרטיה מול ציבור מפוחד - הימשכותו של מצב זה מסכן את קיומה של המדינה.
מדינת ישראל, במצבה הנוכחי, הגיעה לנקודת שפל חסרת תקדים מבחינה כלכלית-חברתית. אי-השוויון בכלל ואי-השוויון בחלוקת ההכנסות מעבודה הרקיעו שחקים: מיחס של 1:6 בשנות ה-80 ליחס של 1:13 כיום. ממדי אי-שוויון כאלה הם מהגבוהים בעולם.
השיעור הגבוה של המועסקים באמצעות חברות כוח אדם הרס את מרקם יחסי העבודה. כבר לא מדובר, למשל, במגזר הציבורי, בעובדי דור א' לעומת עובדי דור ב', אלא בעובדים מסוג שלישי - שאינם שייכים כביכול למקום העבודה, שלעתים מעסיק אותם במשך עשרות שנים. חשוב לציין כי הממשלה היא המעסיק הגדול ביותר המשתמש בצורת העסקה זו: 70% מכלל עובדי חברות כוח אדם מועסקים על ידי המגזר הציבורי.

גם שיעור העובדים הזרים מכלל כוח העבודה האזרחי, אין לו אח ורע במדינות מתוקנות. משקלם מסך כל כוח העבודה הגיע ל-13%, תוצאה של מתן היתרים בלתי פוסקים על ידי הממשלה, אותה ממשלה שאחר כך משקיעה מאות מיליונים בגירושם של עובדים חוקיים שהפכו בעל כורחם ללא-חוקיים. מתופעת "הדלת המסתובבת" נהנים מקורבים רבים ואף בכירים בפוליטיקה, על כל רמותיה.
עובדי חברות כוח אדם בעלי מעמד ושכר נמוכים, וכן מאות אלפי עובדים זרים המועסקים בתנאי עבדות, לא רק שמושכים את השכר כלפי מטה, כפי שמתברר מנתוני השכר הממוצע במשק למשרת שכיר, אשר בשלוש השנים האחרונות נשחק ב-10% בקירוב, אלא גם יוצרים תחרות לא הוגנת מצד דורשי העבודה.
לכן, אין זה מפתיע לגלות שבעשור האחרון נע שיעור האבטלה סביב 10% מכוח העבודה האזרחי. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה 300 אלף בלתי מועסקים. במצב הביטחוני השביר, כאשר הביטחון האישי אינו ודאי, חשוב היה לשריין ביטחון תעסוקתי. אם מוסיפים לכך את עובדת היות ישראל המדינה היחידה בעולם שחרתה על דגלה את משימת קליטת העלייה, הרי שההתמודדות בתחום הכלכלי-חברתי הופכת מסובכת יותר, ודורשת רגישות מיוחדת מצד מקבלי ההחלטות - אך לא היא.

בישראל נוצרה נורמה מסוכנת לפיה עובדים אינם מקבלים שכר. מדובר לא בעובדים של מעסיק פרטי, אלא של הממשלה, באמצעות ידה הארוכה בשלטון המקומי. לקריסה חברתית-כלכלית שכזו יש כמובן השלכות על מערכת החינוך, שהישגיה מבישים, כולל רמת אחוזים מסוכנת של כאלה הנושרים מתוכה. כן אנו עדים להסלמה חסרת תקדים באלימות בחברה, המתבטאת בתוך המשפחה, במקומות הבילוי ועל הכביש. התחושה של הציבור היא שמקבלי ההחלטות עסוקים בעניינם, ולכן כל אחד מצווה לקחת אחריות על חייו, עבודתו ועתידו. מסקנה כזאת מובילה רבים לתחושת תסכול, ניכור, ומכאן להתנהגות בלתי נורמטיבית. זהו מתכון בטוח להתפוררות חברתית. גם המוטיבציה לשרת בצה"ל היא רק עוד שאלה בחשבון הכדאיות האישית של אזרחי המדינה, מדינה שמטילה בעיקר חובות ומתנערת מאחריות, כזו שאין לה זכות להתנער ממנה, למשל: אחריות להבטחת תעסוקה הולמת, חינוך ראוי, מערכת רווחה שתשמש רשת ביטחון בעת צרה וסל בריאות סביר.
השאלה המתבקשת היא: האם מצב זה נכפה עלינו שלא בטובתנו, או שלמעשה מדובר במדיניות מכוונת של ממשלות ישראל בשני העשורים אחרונים?

לדעתי, מדובר במדיניות מודעת, המונעת על ידי אינטרסים כלכליים-פוליטיים כבדי משקל. במאזן אינטרסים זה, רוב אזרחי המדינה נשארו מאחור, הם לא היו רלוונטיים בתהליכי קבלת ההחלטות.
התוכנית הכלכלית לייצוב המשק
קו פרשת המים בהתרסקות החברה הישראלית, ולמעשה הספירה לאחור של הבית השלישי, הינו יולי 1985. במועד זה יצאה לדרך תוכנית כלכלית חשובה לייצוב המשק מפני אינפלציה דוהרת, שהגיעה לשיעור של כ-400% בחישוב שנתי. בהתחשב בעובדה שמדובר היה במשבר כלכלי שסיכן את יציבות המשטר, נדרשו פעולות חירום דרסטיות.
הממשלה הייתה אז ממשלת אחדות שבראשה עמד שמעון פרס, ויצחק מודעי שימש כשר האוצר. בהסתדרות, ישראל קיסר היה מזכ"ל של הסתדרות עובדים חזקה. גם המגזר העסקי-פרטי נרתם למשימה - בלימת האינפלציה.

על מנת להפעיל צעדים חסרי תקדים בתחום זכויות מוקנות של אזרחים במערכת הביטחון הסוציאלי, השכר והמסים, הוחלט על הפעלת התקנות המנדטוריות לשעת חירום, מהן ניתן היה להפעיל כהוראת שעה, לשלושה חודשים בלבד, את חוק ההסדרים. מהלך כה דרמטי לא היה יכול להתרחש ללא הובלה של מפלגת העבודה. כפראפראזה על האמירה שרק הליכוד יכול להחזיר שטחים ניתן לומר, כי רק מפלגת העבודה יכולה לפרק את יסודות מדינת הרווחה. בלעדיה לא ניתן היה להוביל מהלכים חברתיים כה הרסניים. זה בדיוק אותו חוק ההסדרים שהשתלט על חקיקת הכנסת, ובמסגרתו הצליחו שרי האוצר להעביר את כל הגזירות שגזרו על הציבור.

התוכנית לייצוב המשק פעלה כבתנועת מספריים - ריסון פיסקלי ביחד עם מדיניות מוניטרית של שער ריבית גבוה. בתוך פרק זמן קצר מאוד של פחות מארבע שנים, ירדה האינפלציה לרמה חד-ספרתית, כך שהחל משנת 1989 ניתן היה וצריך היה לשנות את הדגשים של המדיניות הכלכלית לכיוון של צמיחה שמייצרת מקומות עבודה.
אלא שהשינוי במדיניות - הן של האוצר והן של בנק ישראל - לא התרחש. ההפך הוא הנכון: הם פעלו ביתר שאת להעמקת הקיצוצים בתקציבי הממשלה, להפחתת הגירעון בתקציב ולייקור אמצעי התשלום. במילים אחרות - מדיניות של מחנק ולא של צמיחה.
ואכן, נתוני האבטלה לשנת 1989 הראו עלייה בשיעור האבטלה המוכר והמותר במדינה שחיה עדיין על חרבה ומנסה בכל כוחה לקלוט עלייה.

את חלון ההזדמנות של אבטלה גוברת מחד, מחסור בעובדים פלשתינאים מאידך - עקב האינתיפאדה שפרצה בשנת 1987, ואת עובדת חוסר רצונן של ממשלות ישראל להשקיע בתשתיות, איתר המגזר העסקי-פרטי, שעניינו להביא את רווחיו למקסימום האפשרי - ותו לא. לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לא אמורה להחליף את הממשלה בדאגה לתעסוקה או לזכויות העובדים. ההפך הוא הנכון - אבטלה מושכת את השכר כלפי מטה, ובאין אכיפה, מעסיקים רבים אינם מצייתים לחוקי המדינה, ביניהם תשלום שכר מינימום, תשלום בעד עבודה נוספת, חופשה שנתית, דמי הבראה ועוד.

לכן, מפתיע כיצד נכנעו ממשלות ישראל לדרישות של ראשי לשכות התיאום בתקופות הרלוונטיות, וחזרו על המנטרה לפיה כדי שהמעסיקים יוכלו ליצור מקומות עבודה יש להוזיל את עלות העבודה, עלות שבאופן יחסי אינה גבוהה בהשוואה למדינות מפותחות - מדינות כמו אלה שבמערב אירופה, אליהן מתייחסת 'אמנת מסטריכט' הדוגלת בגירעון ממשלתי של לא יותר מ-3% מהתוצר הלאומי הגולמי.
אלא שבעניין עלות העבודה העדיפו אנשי המגזר העסקי-פרטי, בהסכמת מקבלי ההחלטות בממשלה, לערוך השוואה של עלות עבודה בישראל לעומת מדינות עולם שלישי, שם שיעור האבטלה מגיע ל-40% והשכר פחות מאלף דולר לשנה.
שיפוי מעסיקים
על רקע זה, נולדה התוכנית של שיפוי מעסיקים לגבי תשלומיהם לביטוח לאומי, כולל מס בריאות. המגזר העסקי-פרטי כולו, ללא מבחן סלקטיבי שמטרתו לבדוק איזה ענף זקוק לסיוע, וכמובן ללא מבחן התוצאה - איזה ענף ייצר מקומות עבודה, קיבל מאז 1986 ועד היום יותר מ-160 מיליארד שקל כשיפוי בגין הפחתת תשלומיהם לביטוח לאומי ומס בריאות. נתון זה לא כולל הטבות אחרות, כמו ביטול מוחלט של מס מעסיקים והפחתה ניכרת של מס חברות.
הפחתת התשלומים לביטוח לאומי העבירה את נטל המימון לממשלה. במקום שהמעסיקים ישלמו 15.6% לביטוח לאומי, כפי ששילמו בשנת 1986, הם שילמו במרוצת מרבית התקופה כ-5% בלבד, כלומר שליש מהנדרש בחוק הביטוח הלאומי, המבוסס על תחשיבים אקטואריים של מערך הקצבאות. סכומי עתק אלה, על חשבון תקציב המדינה, פגעו מאוד ביכולת הממשלות בישראל לממן שירותי חינוך, בריאות ורווחה ראויים.
אלא שהפרדוקס במדיניות הנוהגת לא מסתיים בכך. התברר, כי המעסיקים יצרו מעט מאוד מקומות עבודה ריאליים, מעבר לגידול הטבעי של המשק, שמסתכם בכ-75 אלף מקומות עבודה לשנה. לפיכך, עלות מקום עבודה נוסף, מעבר לגידול הטבעי, בלי להתייחס לשכר ולתנאי העבודה או לתוחלת התעסוקה, מגיע במחירים שוטפים ליותר ממיליון שקל למקום עבודה אחד!
את מדיניות שיפוי המעסיקים לא העזה אף ממשלה בישראל לקצץ, למעֵט בתקופת שר האוצר סילבן שלום, שבמחצית 2002 הקטין את השיפוי (באחוז אחד בלבד!).
לעומת זאת, בתקציב המדינה לשנת 2005 משרד האוצר מתכוון להגדיל את שיפוי המעסיקים בשיעור של 1.5%.

תופעת הכלים השלובים ברורה. הכסף זרם מהציבור כולו לכיסי המעסיקים הפרטיים, שדאגו להוציא את מרביתו אל מחוץ לגבולות המדינה, ובכך כמובן לא הייתה אפילו זליגה מזערית לתועלת הציבור ולרווחתו. כדי לשמר את המדיניות הכלכלית המרסנת, המשיכו האוצר ובנק ישראל להטיף למלחמה באינפלציה גם כשזו נעלמה כליל. למשל, בשנת 2000 האינפלציה התאפסה ואילו בשנת 2003 חווינו אינפלציה שלילית של 1.3%.
עידן נתניהו - עידן ההלאמה
בנימין נתניהו, כשר אוצר, לא המציא את השיטה הכלכלית הנוהגת בישראל מאז 1985. הוא שִכלל אותה והביא אותה לדרגות לא-אנושיות, או כפי ששמעון פרס כינה אותה: "קפיטליזם חזירי" (אגב, זה אותו שמעון פרס שבלעדיו התוכנית הכלכלית משנת 1985 לא הייתה מתבצעת). אלא, כפי שנראה בהמשך, התוכניות הכלכליות הן רק כלי במשחק הפוליטי, המשוחק על מגרש שיש בו אינטרסים גדולים לגבי נכסי ציבור וקשר בין הון לשלטון.

לכן, לנתניהו לא הייתה שום בעיה עם הכיוון הכלכלי-חברתי שהתהווה לפניו, אלא רק עם קצב ביצוע הקיצוצים והאכזריות הנובעת מהם. כמי שרואה עצמו בתפקיד ראש הממשלה הבא אצה לנתניהו הדרך, והוא רצה לצבור עוד כוח ועוצמה פוליטית. לכן המשיך את מה שעשה קודמו באוצר, סילבן שלום, שבסוף 2002, בעת אישור תקציב בלתי רלוונטי לחלוטין לשנת 2003, הצליח להשתלט על המוסד לביטוח לאומי ולמנות לו חשב מלווה - השתלטות מנוגדת לחוק על פיו מדובר בתאגיד סטטוטורי שאמור להיות בעל עצמאות כלכלית, ומכאן גם מקצועית. כך ניתן היה בשקט ובקלות לקצץ 5.5 מיליארד שקל מקצבאות המוסד בשנת 2003. מפלגת העבודה ישבה מנגד, ואופוזיציה חברתית נגדעה באִבּה (ע"ע ויקי קנפו).

נתניהו זיהה מהר את חלון ההזדמנות להשתלטות על תאגידים סטטוטוריים נוספים, שהם בעלי עוצמה כלכלית ופוליטית גדולה כמו: קרנות הפנסיה, המועצה להשכלה גבוהה, רשות הנמלים ומרכז השלטון המקומי. לגבי כל הגופים האלה נשמעה הטענה של ניהול כושל, חוסר יעילות ואפילו שחיתות, כביכול, על מנת להשתלט עליהם באמצעות חשבים ממונים של משרד האוצר.

אין עוררין על הצורך ברפורמות מבניות, ואפילו בחינה מחדש של מערך הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי. צורך כזה קיים, ולוּ מהטעם הטכני לפיו לא נעשתה בחינה מקצועית של מבנה הקצבאות מאז המלצות ועדת בן–שחר בשנת 1975. שלושים שנה הם סיבה טובה לבדיקה ושינוי. אבל נתניהו בחר לעשות שינוי אחיד, גורף, אכזרי ומהיר ללא שום בדיקה מקצועית. לא הוקמה שום ועדת מומחים לבדוק את התנהלות המוסד לביטוח לאומי או קרנות הפנסיה. הם "הולאמו" על ידי האוצר, שהפך להיות בעל הבית היחיד.

גם המשבר בשלטון המקומי הוא משבר יזום, שמטרתו להשתלט על רשויות ועיריות שהן תאגידים סטטוטוריים, בלי בחינה אמיתית של מצבן הכלכלי או התנהלותן המושחתת כביכול. בשיטת נתניהו, המהלומה היא אחידה ורוחבית, ומי שלא ישרוד - אין זה מעניינו של האוצר. כלומר, מחד, נתניהו לקח סמכויות בלתי מוגבלות של ניהול כל מוקדי הכוח במגזר הציבורי, ומאידך, התנער מאחריותו לתוצאות השתלטותו.
לכן, כאשר אין משכורות לעובדי הרשויות, נתניהו מפנה את הביקורת לראשי הרשויות, כשמפלגת העבודה שותקת כל הזמן. אין אופוזיציה וגם אין התנגדות חברתית ממשית. והשאלה - למה הציבור שותק?
הם מ–פ–ח–ד–י–ם

נתניהו צודק - אנחנו מפחדים ממנו. אף אחד, אולי חוץ מוויקי קנפו ומכמה רסיסים של ארגונים חברתיים, לא מעוניינים לצאת נגדו, למעט הביקורת האחרונה מחודש יולי 2004, ערב 'כנס קיסריה': פתאום נזכרו בנושאים החברתיים, אפילו בבנק ישראל, אולם לא שמענו שום קול מחאה מכיוונם של אנשי רוח שיוקיעו את אי-תשלום המשכורות, או אנשי אקדמיה מובילים, שיתריעו על הסכנה במדיניות הכלכלית הנוהגת.
מאחר ואף גוף, אפילו לא גוף תרבותי, אינו יכול לשרוד ללא עזרה ממשלתית, הרי שאנשי הרוח שזועקים, למשל, על עוולות שנגרמות לפלשתינים, או אנשי אקדמיה ששותפים לכל קוקטייל חגיגי של שר האוצר וראש הממשלה, פוחדים להתעמת עם שר אוצר חזק וכוחני כנתניהו.
היו כאלה שסברו כי על כתפיה החלשות של ויקי קנפו יינשא שינוי חברתי, אך לא קרה בעולם ששינוי או מהפכה חברתית התבצעו שלא על ידי אינטלקטואלים שמייצגים אינטרס של מעמד ביניים ושיש להם ולדעתם משקל חשוב בחברה. אצלנו התהפכו היוצרות. פרופ' אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת באר–שבע, ציפה, למשל, שוויקי קנפו תזעק את זעקת הנגב שכה קרוב ללבו. אבל ברוורמן, כמו עמיתו פרופ' איתמר רבינוביץ' מאוניברסיטת תל-אביב, העדיפו למלא פיהם מים. האינטרסים האישיים שלהם - וגם של המוסדות שבראשם הם עומדים - גוברים על מחויבותם הציבורית. כמו שנאמר, איש-איש לעצמו, וכל אחד עושה לביתו.
במהלך עשרים השנים האחרונות התחזקו מאוד גורמים פרטיים שצברו הון גדול על חשבון הציבור. בין היתר הם השתלטו על מרבית אמצעי התקשורת. מבנה הבעלות על ערוצי התקשורת מוכר לכל, ולכן אין לצפות מהתקשורת שתבקר מהלכים כלכליים שנועדו בראש ובראשונה לשרת את בעלי ההון ששולטים בערוציה. במילים אחרות, יש מקום להתייחס לא רק לקשר בין הון לשלטון, אלא גם לקשר בין הון ותקשורת, כמו גם לקשר בין הון ואקדמיה. הגבולות מאוד היטשטשו, וכמעט נעלמו במהלך שני העשורים האחרונים.

מדובר בתהליכים די מוכרים בעולם הרחב, אלא שבישראל הם הואצו משתי סיבות הקשורות לשיטת הממשל שלנו. בתחילת שנות ה-80 עברו המפלגות הגדולות משיטת הבחירה באמצעות ועדה מסדרת לשיטת הפריימריס, שבה חברי מרכז המעוניינים להיבחר לכנסת זקוקים למשאבים גדולים מאוד כדי להגיע למאות אלפי בוחרים. בהיעדר מקורות כספיים מכיסם הפרטי הם נאלצים להשיג ספונסרים, ולמימון זה יש מחיר: בהגיעם לכנסת הם מחויבים, קודם כל, לאנשי העסקים שסייעו להם להגיע לכנסת, ולא לציבור.

בנוסף, בעשור האחרון, עד לבחירות האחרונות, בחירת ראשי ממשלה התבצעה באמצעות פתק נפרד. כלומר, גם ראשי ממשלות נאלצו להתמודד בבחירה אישית, שחייבה אותם בגיוס כספים אדיר, לרוב בלתי חוקי, כפי שמתברר בפרשות עמותות ברק או שרון. לאחרונה, בוטל חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, אולם הנזק לדמוקרטיה הישראלית כבר נגרם.
מדינה דמוקרטית - האומנם?
דמוקרטיה נבחנת, בין השאר, על ידי הפרדת רשויות. בישראל אין שלוש רשויות נפרדות. הכנסת מחושקת על ידי חוק ההסדרים, שהוא חוק עוקף כנסת ודמוקרטיה, בעזרתו יכול האוצר להקפיא - ומקפיא - כל חוק שאינו נראה לו, כמו: חוק יום לימודים ארוך, חוק הדיור הציבורי, חוק שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה ועוד. למעשה, הרשות המחוקקת נתנה הסכמתה לביטולה בפועל.

גם הרשות השופטת, שמתרשמת כנראה ממסעות התקשורת של שר האוצר, בוחרת שלא לדון בנושאים כלכליים מהטעם המוזר של מצב כלכלי קשה. על כך למדנו לאחרונה מהבג"ץ בעניין סל הקליטה לעולים מדרום אמריקה, אשר תבעו את הממשלה על הפרת התחייבות שלטונית בעניין זכויות שהובטחו להם ערב עלייתם לארץ. בעקבות שינויים תכופים בחקיקה, כאמור באמצעות חוק ההסדרים, חלק מזכויות אלה בוטלו רטרואקטיבית. מהלך משפטי לא חוקי שכזה קיבל אישור בג"ץ בעילה של "המצב במשק", והוא הופך גם את הרשות השופטת לבלתי רלוונטית.

נשארה רק הרשות המבצעת, קרי הממשלה, אבל גם עליה השתלט משרד האוצר. לאחרונה נחשפנו לתלונות מנכ"ל משרד התמ"ת שהתנגד לעניין מקצועי שבסמכותו, ובתגובה עיכב האוצר את תקציבי משרדו. במשרדים אחרים, כמו משרד הפנים של פורז משינוי, אפילו פוחדים לדבר על הסחיטות והאיומים שמפעיל משרד האוצר.

אז מה יש לנו? שר אוצר אחד - חזק, כוחני, שבאופן דמוקרטי, כביכול, השתלט על כל מוקדי הכוח הכלכליים. לכך אין קוראים דמוקרטיה, אלא דיקטטורה.
אם מוסיפים לכך את הפגיעה בחופש הביטוי, את היעדר השיח הציבורי בנושאים שקובעים את העתיד הכלכלי והקיומי של כל אחד מאתנו, הרי שמצטיירת סכנה אמיתית לקיומה של מדינת ישראל.

מאמר זה נכתב בימים שבין המצָרים, זמן טוב לחשבון נפש לאומי ואישי - ערב המצור על ירושלים וטרם חורבן בית שני. המאמר יראה אור ערב ראש השנה החדשה, שהלוואי ותבוא עלינו לטובה - שנת התשס"ה. מי ייתן ויקרה נס, בטרם החורבן.